ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > מימון הנסיעה לאומן

מימון הנסיעה לאומן

כ״ט בסיון תשע״ט

האם ישנה דרך כלשהי להתיר שימוש בכספי מעשרות לצורך מימון הנסיעה לאומן לנסיעת האדם עצמו או למימון נסיעת ילדיו? והאם מי שמפריש חומש מכספו לצדקה מותר לו להשתמש במחצית למימון הנסיעה, או שמא הגדרת הנסיעה כ"דבר שבחובה" אוסרת את מימונה גם מכספי החומש. (הלכה)

האם אפשר להשתמש עם 'כספי מעשר' למימון הנסיעה לרבינו הק׳ באומן?

א. כללי ההלכה השייכים לזה:

1. מעיקר הדין כספי מעשר מיועדים רק לעניים בלבד. וי״א שהוא הדין לתלמידי חכמים. אבל לשאר צרכי מצוה – דעת רוב הפוסקים שאי אפשר להשתמש בהם. אמנם למעשה כבר נהגו להשתמש בהם גם לשאר צרכי מצוה, ויש להם על מה לסמוך בזה. אמנם המפריש 'חומש' מרווחיו, לכל הדעות יכול להשתמש עם חצי מהחומש לצרכי מצוה.

2. ברם, השימוש עם כספי מעשר ל'צרכי מצוה' מוגבל לכמה תנאים: (א) שלא תהיה המצוה 'דבר שבחובה'. והיינו אם חובה עליו לקיים מצוה זו – אין לממן את המצוה מכספי מעשר, כיון 'שאין אדם פורע חובו מן המעשר'. וההגדרה של 'דבר
שבחובה', אינו צריכה להיות כחובת אכילת מצה והנחת תפילין וכדומה, אלא כל דבר 'שקבל עליו כחובה', גם הוא בכלל האמור שאי אפשר לקחת לזה ממעשר. וכמו כן כל דבר שבלאו הכי היה עושה מצוה זו, משמעות הפוסקים הוא שגם באופן כזה
נחשב כדבר שבחובה. (ב) אף אם אין המצוה חובה עליו, אלא שהתחייב כבר לזה ־ אי אפשר להשתמש לזה ממעשר. (ג) אמנם כשאין המצוה חובה עליו ולא התחייב לזה ־ יכול להשתמש עם כספי מעשר, רק בתנאי שלפני שהתחייב לתת או לקנות
המצוה, החליט שיקח לזה מכספי מעשר. אבל לאחר כך אינו יכול לקחת ממעשר. (ד) בנוסף לזה, צריך שיהיו כספי המעשר עדיין בלתי מופרשים לצורך עניים, אבל כאשר הם מופרשים לעניים, לא תועיל מחשבתו לקחת מהם לצורך המצוה.

ב. ולענייננו:

הנסיעה לרבינו לר״ה, בודאי מצוה גדולה היא, ואפשר לממן אותה מכספי מעשר, ומאידך אם נאמר שהיא 'דבר שבחובה', הרי כאמור אז אי אפשר להוציא מכספי מעשר בשבילה. וכיון שכן, ההכרעה נתונה לכל אחד להחליט אם הנסיעה לר״ה נחשבת אצלו כדבר שבחובה או לא! אך כל זה בתנאי שתהיה החלטתו בלי הערמה כלל, והיינו שמצד אחד יטען שצריך למסור את נפשו לנסוע לר״ה לאומן וכו', ומצד שני ברצונו להשתמש עם כספי המעשר, יאמר שאין זה חובה כל כך, והרי היא כדבר מצוה גרידא. זאת ועוד, שי״א [שו״ת נטע שורק יו״ד סימן צד] שההולך לרבו על מנת לקבל ממנו יראת שמים, נחשב לעולם כדבר שבחובה. מה גם כאמור לעיל, שכל דבר שבלאו הכי היה עושהו, נחשב דבר שבחובה.

ג. ולמעשה:

1. לפי האמור, וכן לפי המקובל אצל אנ״ש – הרי זה דבר שבחובה, וקשה להתיר בדרך כלל לממן הנסיעה מכספי מעשר.

2. למי שנחשב אצלו כ'מצוה בעלמא' ואינו דבר שבחובה, עדיין חייב להזהר בתנאים האמורים לעיל: (א) לפני קניית הכרטיס יתנה שיקח את הכסף לזה ממעשר. (ב) לא יהיה הכסף מכספי מעשר מופרשים לעניים, אלא מאלו שעדיין לא הפרישם. (ג) י״א [שו״ת להורות נתן ח״א סימן מד-מה] שמותר להוציא לזה רק כנסיעה הזולה ביותר. ולענ״ד שאם הייקור נובע מחמת שמרויח שנשאר כמה ימים בביתו, שאז אם הסיבה לזה הוא ביטול תורה וכדומה, תו הוי גם זה כהוצאה לדבר מצוה. מה שאין כן כשעושה זאת בגלל נוחיות גרידא, אין היתר להפסיד חשבון המעשר בעבורו. (ד) מה שמוציא עבור השינה והאוכל, גם לזה יכול לקחת ממעשר. אמנם יכול לקחת ממעשר רק את הירנר שעולה לו על מה שהיה אוכל בביתו, כי הרי מה שהיה עולה לו בביתו בלאו הכי היה מוציא מכספו.

ד. מימון הנסיעה לילדיו:

אין זה בסמכותי להכריע אם הוא דבר שבחובה או לאו. אמנם אף אם נאמר שהוא דבר שבחובה, גם בזה צריך שתהיה מטרת הבאתם לאומן כולו לה', ולא לשם הקלת עול הבית. ומאידך אם נאמר שאין זה חובה, הרי אם מטרתו כדי שיהיו תחת השגחתו, אם כן י״ל ששוב הרי היא דבר שבחובה לחנכם.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support