מטה עוז
ז׳ באב תשע״ט
בכל דרכי האדם, תמיד, עליו לזכור את שתי הדרכים בהם עליו ללכת: מול היצר הרע, עליו לאחוז "מטה עוז", להדגיש את כוחו, סגולתו, נקודותיו הטובות ומעלתו, על מנת שלא לתת ליצר הרע לשבור אותו ולייאש אותו – ומול בורא עולם עליו לזכור את אפסותו, ולזכור תמיד שלא מגיע לו כלום, וכל מה שהוא מבקש – הוא מבקש רק כחסד וכמתנת חינם.
"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים" (במדבר כ יא)
רבינו מסביר (לקוטי מוהר"ן תורה כ'), שכאשר הצדיק האמת רוצה להשפיע שפע לבני עדתו אזי יש לו שתי עבודות שונות זו מזו, שהם כמעט תרתי דסתרי, בכדי שיוכל להשפיע את השפע הגשמית והרוחנית לעדתו צאן מרעיתו.
שכן, מצד אחד עליו להשתמש בכוח מעשיו הטובים וזכויותיו, על מנת להראות את מנהיגותו וכוחו ועוצם נשמתו, בכדי לעורר בתשובה את בני עדתו, ולגרום בכך להכניע את הרע שבעדה; ולכן, הוא צריך להקהיל אותם מול עיניו, ולהשתמש במטה עוזו, שהם התורה והמצוות והזכויות שלו, שבכוחם הוא מצליח לעורר אותם בתשובה, ולהכניס בהם הרהורי תשובה וחרטה על העבר ולקבל על עצמם רצונות טובים על העתיד, ומשתדל בכך להוציא אותם מרשות הסטרא אחרא לרשות הקדושה, וכל זה בכוח מנהיגותו וכוחו ועוצם ידו, המרומז בעניין לקיחת ה'מטה עוז' בידו, שכל זה נכלל בסוד הפסוק: 'מטה עוזך ישלח ד' מציון רדה בקרב אויביך'.
אבל מצד שני, באותה עת ובאותה עונה הוא צריך לעמוד מול מי שאמר והיה העולם, ולשפוך לבו כמים בתפלה ותחנונים, כדל וכרש וכעני בפתח, לבקש רק מתנת חינם ונדבת חסד, באופן שיתעוררו רחמי לב העליון בכוח הדיבורים חמים כגחלי אש שהוא שופך לפניו, על מנת להשפיע את ההשפעה הרוחנית והגשמית שרוצה להשפיע לבני עדתו.
ואז, בשעת התפילה, כאשר עומד לפני המלך, הוא צריך להיזהר מאוד לא להשתמש בכוח מצוותיו ומעשיו הטובים וזכויותיו, כי אם כך יעשה, חלילה, הרי הוא כאילו הוא רוצה לקחת מלב העליון בכוח, כי לפני השם יתברך צריך לעמוד רק כדל וכרש, ולבקש רק מתנת חינם ונידבת חסד, בבחינת 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור'… ובשעה שאתה מתפלל אל תעש תפילך קבע – מלשון גניבה וגזילה בכוח – אלא רחמים ותחנונים… אם ייתן לו השם יתברך את מבוקשו ייתן, ואם לאו – לאו.
רבינו מלמד אותנו, שזו היתה בחינת הטעות שטעה משה רבינו עליו השלום, לפי עוצם גדולת מעלתו…
כי כאשר עמד אז משה רבינו עליו השלום מול העדה, כאשר הקהיל אותם, ואז השתמש גם בכוח ה'מטה עוז' של זכויותיו, כפי שאכן השי"ת בעצמו אמר לו: "קח את המטה והקהל את העדה"…
אבל אז, בעקבות הבלבול הגדול שבלבלו אותו העם בטענותיהם וצעקותיהם, כפי המסופר באריכות במדרשי חז"ל על הפסוק: 'עושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה' – שמרוב העושק והבלבול של העם מול משה רבינו באותו שעה קשה, שהיו צמאים למים, הם גרמו לבלבל גם את החכם מכל אדם, משה רבינו, והוא איבד לרגע קט את הלב מתנה, את הבקשת מתנת חינם ונידבת חסד… ואז בתוך תפילתו מול רחמי הלב העליון, הוא השתמש גם ב'מטה העוז' של זכויותיו, והוא ביקש את הרחמים ואת ההשפעה גם בכוח מצוותיו ומעשיו הטובים…
ובכך נגרם שאי אפשר היה להמשיך אז את השפע הרוחנית על הצד הטוב ביותר… כי בכדי להמשיך שפע בשלמות צריכים לבקש רק מתוך רחמים ותחנונים לבד בלי להיתלות בזכויות עצמו… ולכן גם המלאכים הרוחניים וכוחות הקדושה שנמשכו דרך תפילות אלו, היו מלאכים 'חלשים', כפי המסופר בהמשך הפרשה – שגם כאשר כבר שלחו את השלוחים והמלאכים לאדום וסיחון הרי שהם לא יכלו להשפיע על מלך אדום ומלך סיחון לתת להם את הרשות להיכנס לארץ ישראל דרך ארצם בלי קושי… כי לא היה אז את הכוח להכניע את מוציאי דיבת הארץ… ולכן, מדה כנגד מידה, גם העונש הקשה של משה היה אז שלא יוכל כעת להיכנס לארץ ישראל…
* * *
כל אחד ואחד כאשר רוצה להשפיע על עצמו איזה ישועה, רוחנית וגשמית, צריך מצד אחד לדעת את מעלתו, ולחזק את עצמו בנקודותיו הטובים ולשמח נפשו על שהוא מזרע ישראל, ולשכנע את עצמו שיש בכוחו לפעול ישועה ורחמים, ולא לתת ליצר הרע להפילו לקטנות ועצבות ומרה שחורה כאילו אין הוא חשוב כלל, וכאילו אין הוא יכול כלל להשפיע על עצמו ישועה ורחמים, כי מי הוא ומה הוא… לכן, כדי להכניע את הרע שמתעורר בקרבו, וכנגד היצר הרע הזה שמתחיל להחליש דעתו ולבלבלו, הוא צריך להשתמש דווקא ב'מטה עוז' של זכויותיו ונקודותיו הטובים על מנת לחזק עצמו להתחזק בתפילה ומעשים טובים, על מנת להמשיך לעצמו שפע ברכה והצלחה ישועה ורחמים…
אבל מצד שני, כאשר הוא כבר מצליח לעמוד מול בורא כל עולמים, לבקש את הישועה והרחמים, הוא צריך אז לעמוד רק כדל וכרש וכעני בפתח, ולא יתלה אז בשום זכות עצמו, הוא צריך לשכוח אז מכל וכל – מכל הנקודות טובות שלו ומכל הזכויות שלו…
ובזה טועים העולם הרבה, כי בדרך כלל כאשר אנו רוצים להתחזק בתפלה ותחנונים, אז היצר הרע מחליש דעתנו, כאילו אין אנו ראויים כלל, וכאילו אין לנו כלל כוח התפלה… ובאותו שעה התפקיד היא להוציא את ה'מטה עוז' של הנקודות טובות והזכותים, ולומר לעצמו: כן, גם אני חשוב! גם אני נשמה גבוהה! גם לי יש את הכוח של התפלה!
אבל כאשר כבר הצליח האדם לשבור את הייאוש והקטנות, וכבר הצליח לעמוד ולהתפלל, אז בדרך כלל דרך היצר להסית את האדם עם מחשבות של 'עיון תפלה', כאילו וכבר מגיע לו כל מה שהוא רוצה… וכאשר תפילתו אינה מתקבלת מיד, הוא מתמלא כעס וחרון אף על הנהגת הבורא עולם, חלילה, ואומר: הנה אני רואה שממילא התפילות לא עוזרות…
ולכן, דווקא בשעת התפילה, צריכים שוב ושוב לחדד את המחשבה וההרגשה, שלפי האמת לא מגיע לנו כלום, ואין אנו ראויים כלל, וכל תפילתנו זה רק לעורר את הרצון העליון של רחמים רבים וחסדים טובים… ואם ייתן לו השם יתברך ואם לאו לאו… כי אין לו כלל זכות לבוא בטענה וטרוניא על שלא נתקבלה תפילותיו, כי מי הוא בכלל שתפילתו תתקבל?!
ואז, כשנדע את הדרך לילך בה, מצד אחד להשתמש עם ה'מטה עוז' בכדי להכניע את הרע… ומצד שני להשתמש בכוח הדיבורים חמים כגחלי אש, כדל וכרש, לעורר את המתנת חינם של הלב העליון… אז, בכוח זה, נזכה להיוושע בישועה רוחנית וגשמית לטוב לנו כל הימים, אמן.
