…נמשל

אדם המתפלל בכוונה, בלי להתייחס ולשים לב למחשבות הזרות הבאות לטרוד מחשבתו מפעם לפעם, משול לגבור ואיש מלחמה העובר בעוז ואומץ בין רוצחים ואורבים רבים, ובחרבו ״לזה חותך יד, לזה חותך רגל וכיוצא בזה בשאר אברים״ (ליקו"מ חלק ב תורה קכב).

שכן מובא בספרי קדש, שכל מחשבה הינה בעלת קומה רוחנית שלימה והיא כמו גוף שלם. כך גם מחשבה-זרה הינה גוף טמא – ״קליפה״. וכשמחשבות זרות לרוב באות להטריד את התפילה ואין המתפלל מתייחס אליהן, אלא דוחה אותן וממשיך בתפילתו בכוונה, הריהן ניזוקות קשה, שבכך האדם ״הורג אותם, או חותך מהם אברים אברים כנ״ל״ (שם).

בטרם מגיע אדם להשגת אמת בתורה, בהכרח שיעבור לפני כן בהיכלי התמורות, שאינם אלא חיקוי ודמיון בלבד של חדרי וארמונות התורה האמיתיים. אולם, גם לתמורות אלו אין מגיעים אלא לאחר יגיעה רבה בעבודת ה׳, שאף הן מדריגות גבוהות, אם כי רחוקות מן האמת לאמיתה.

משל…

״כגון למשל, כשעושין שחוק וקומעדייע [-קומדיה], אזי נוסע אחד ומכריז וחושב כל הדברים שיעשו על הקומעדייע. ואף שהוא תאווה לשמוע, אף על פי כן, אין זה השחוק בעצמו. וכן, כשבא להחדר שעושין שם הקומעדייע, יש שם מצוייר על הטבלא כל הדברים שיעשו שם, וגם זה אינו הדבר בעצמו. ואפילו כשבאים לשם לפנים, עומד לץ אחד ועושה כמעשה קוף, וכל הדברים שעושה הבעל קומעדייע הוא עושה אחריו בליצנות, וגם זה אינו הדבר בעצמו. ועיקר הוא השחוק בעצמו שעושין שם. וכמו כן תבין הנמשל מעצמו, כי יש מי שנדמה לו שנכנס לפנים ולפני ולפנים ועדיין הוא עומד בחוץ לגמרי, כי לא התחיל להשיג השגה של אמת״.

״והצדיק הגדול מאד – אף כשזוכה להשיג השגות גדולות של הקדושה באמת – אף על פי כן, אינם נחשבים בעיניו לכלום, לגודל עוצם הכרתו את גדולות הבורא יתברך. על כן, הוא משתדל ומתחזק בכל פעם, שיתחיל הש״י להראות לו אור התורה, כאילו לא התחיל להשיג כלל מימיו (ליקו״מ חלק א תורה רמ״ה).