(נערך ועובד ע"י הרב ברוך מרדכי פראנק)

ללכת שנים עם מחשבה של עולם הבא

מובא בחיי מוהר"ן (עבודת ד' אות ז'):

"בשנת תקס"א, אחר חג השבועות, סיפר רבנו ז"ל סיפור על אחד מאנ"ש שהיה הולך ומסתובב זה כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא. ואותו אחד מאנ"ש רצה לדבר עם רבנו בהקשר לזה, ולא איסתייע מילתא. אבל מי היה יכול לידע מזה? כי מי הוא נביא שיכול לדעת את מחשבותיו? – וכך הוא היה הולך ומסתובב עם מחשבה זו כמה שנים. והנה בחג השבועות הנ"ל היה אותו אחד מאנ"ש גם אצל רבנו ז"ל, ורבנו ז"ל ראה אז בחלום איך שבאו אליו שני אנשים, ובחלום היה נראה שאחד מהשניים הוא העיקר והשני אינו עיקר רק מחמת האחד שהוא העיקר בא אתו גם השני. ושאלתי להם: מה הם עושים כאן? – השיב לי אותו האחד, שהוא היה העיקר, שאותו האיש מאנ"ש הכריח אותו שישבע בספר תורה בזרוע על ענין זה שיבוא לכאן, ונשבע לו. ואותו האיש הנ"ל שנשבע כנ"ל הוא גם סיפר לי את המחשבה הנ"ל שהולך עמה האיש מאנ"ש הנ"ל. אחר כך כשבא אצלי האיש מאנ"ש הנ"ל לקבל רשות קודם נסיעתו, כנהוג, אמרתי לו את המחשבה שלו שהולך עמה כנ"ל, וכלתה נפשו מאוד ונתמלא בשמחה על שכוונתי מחשבתו".

זהירות יתר בענין הזיכרון בעלמא דאתי

הנראה לכאורה בסיפור זה, שהמחשבה הנ"ל בענין עולם הבא שאותו אחד מאנ"ש הלך עמה הרבה זמן – מחשבה זו בלבלה אותו במאוד וציער אותו מאוד.

לכאורה תמוה מאוד, כי הרי לחשוב מעלמא דאתי זה דבר טוב מאוד, רבנו לימד אותנו שצריך תמיד לחשוב מעלמא דאתי?! – – –

אלא שיש לפעמים, והמחשבות מענייני עלמא דאתי מבלבלים מאוד את האדם מעבודת השי"ת. יש אדם שמסתובב לו עם בלבולי ראש: האם יש לי עולם הבא? אין לי עולם הבא? כמה יש לי? – ועוד כהנה וכהנה סוגי מחשבות ובלבולים בענין הזיכרון בעלמא דאתי.

בדרך כלל, מחשבות בעניין הזיכרון בעולם-הבא מהסוג הנ"ל, אינם עוזרים לו לאדם כלל להיות בשמחה על שהוא מכין עצמו לעולם שכולו טוב, אלא ההפך מחשבותיו נוגות ומבלבלות אותו בחומרות יתירות ודאגות הבל מעניני העולם הבא. ואז יצא, חלילה, שכרו בהפסדו, כי התוצאה של מחשבות אלו שמבלבלות אותו מעבודת השי"ת.

יש דברים בחיים שהם נעלמים מעין כל חי, ודרך הבעל-דבר לבלבל דעת האדם ומחשבותיו דווקא בדברים אלו בכדי לגרום לו למעט בעבודת השי"ת. כי הרי בענינים אלו אי אפשר לבוא לבירור הדברים במילואם, כי מטבעם הם נעלמים מעין כל חי. לכן גם בעניני המחשבות בעלמא דאתי צריך זהירות יתר לא לתת לבעל-דבר לבלבל את מחשבתו במחשבות של הבל שאינם מסייעים לעבודת השי"ת.

לספר ולדבר עם חברו – אבל בלי צביעות וגדלות

מובא בחיי מוהר"ן (עבודת ד' אות ח'):

"מצאתי כתב יד החברים. אמר: טוב יותר לספר עם חברו מענייני עבודת הבורא. כי כמו שיין מגביה את הלב, כמו שכתוב: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כך גם הדברים שמספר עם חברו מגביה לבו של אדם, כמו שכתוב: "דאגה בלב איש ישיחנה" ודרשו רבותינו ז"ל: "ישיחנה לאחרים". וכמו כששותה מעט יין, זה מגביה לבו. וכששותה הרבה יין, נעשה שיכור ומונח על משכבו. כך הדברים שמספרים, אם יש בהם על כל פנים קצת אמת אף-על-פי שיש בו צביעות וגדלות, אף-על-פי-כן הוא מגביה את לבו. אבל כשאין בתוך הדברים שום אמת, אלא מלא צביעות וגדלות (= הר"ר לוי יצחק זצ"ל מקריא את המשפט הנ"ל באנחה עמוקה. . .), וכשהולך מאתו עושה כל העבירות והתאוות, הדברים האלו אינם מגביהים את הלב (= שוב באנחה עמוקה . . ), כמו היין כששותה מהם הרבה".

איי! איי! יש אחד, שמדבר, מדבר, ומדבר – אבל אינו חושב כלל וכלל, עם קצת אמת, מכל הדיבורים שהוא מדבר כרגע. . . וכשהוא הולך לדרכו הוא לא מנסה לחשוב, ולו לרגע אחד, מכל דיבוריו שדיבר כרגע, הוא ממשיך לחיות את חייו כלעומת שבא – בא רבנו הקדוש להודיע שאין בכוח דיבוריו להועיל ולא כלום – – –

יש הרואים קצת בדברי רבנו כאן בהבאתו את הדוגמא משתיית היין, שרבנו בא לתת כאן תחליף לשתיית היין שהיה מקובל במקומותיהם, וכאילו בא לומר שיותר טוב לספר עם חברו ביראת שמים בכדי להתעורר ולהתחזק וזה עדיף משתיית היין, כי גם בדיבורו עם חברו הוא עושה על עצמו את פעולת שתיית היין. אבל אין זה בהכרח הפירוש כי אפשר גם לומר שרבנו תפס את שתיית היין רק לדוגמא בעלמא.

לכל העצות צריך גם את עצת ה'ישוב הדעת'

כל דברי רבנו נתונים לכל אדם במידה ובמשקל, ולכל העצות של רבנו צריך גם הרבה לבקש מהשי"ת שירחם עליו ויתן לו עצה טובה איך לקיים את העצה עצמה.

רבנו מדבר הרבה מאוד מענין 'ישוב הדעת', וענין זה של 'ישוב הדעת' הוא ענין תמידי, כי תמיד צריך לחזור שוב ושוב ליישב דעתו, כי תמיד יש שינויים עם כל אדם ואדם לפי העת והזמן והמקום, ולכן צריך כל פעם מחדש לרענן את העצה של ה'ישוב הדעת', ליישב דעתו היטב בינו לבין קונו, איך ומתי ובאיזה דרך ובאיזה אופן להוציא מכוח אל הפועל את כל עניני עבודת השי"ת.

כל יום צריך את ה'ישוב הדעת' שלו – – –

יש הרבה דברים בכל יום, שדברים אלו שייכים מיוחד לאותו היום, והיום של אתמול כלל לא היה עם אותם הפרטים, וגם היום של מחר לא יהיה שווה כלל לכל אותם הפרטים והענינים של היום העכשווי, ולכן אין יום דומה לחברו, ואין ה'ישוב הדעת' של אתמול שווה ל'ישוב הדעת' של היום.

אין שום תפלה דומה לחברתה כלל

כמו כן בענין התפלה, הרי התפילות לכאורה דומות אחת לשניה, אותם ברכות אותם נוסחאות תפילה – בכל זאת הודיעונו חז"ל, שאין שום תפילה דומה לחברתה כלל וכלל.

צריך כל אחד לפרש שיחתו לפני אדון כל העולמים על ענין זה גופא, לספר לפניו כל לבו איך עבר עליו היום תפילת השמו"ע, איך התפללתי לפניך היום ברכה פלונית ואיך שחתי לפניך היום ברכה אלמונית. וכך בכל יום ויום, כל ברכה וברכה, של כל תפלה ותפלה, משונה ואחרת אחת מחברתה, ופועלים הברכות והתפלות פעולות אחרות לגמרי – – –