רוח נכאים עוטפת את המחנה. לוחמים שמוטי כתף מתהלכים כצללים. מפלות כואבות, אובדן לוחמים, ומעל הכל כשל ארגוני חמור. הלוחמים מיואשים, מחסני הנשק מלאים אמנם אמצעי לחימה מעולים, אך אין מי שיועיל לאחוז בנשק.

בין האוהלים הפרוצים וצלליות הלוחמים מתרוצץ איש אחד קטן ועלום שם. לוחש על אוזן אחת, טופח על שכם שפופה. להט בוער בעצמותיו, רוח נעורים נושאת את רגליו. לפתע פתאום צץ לו האיש, דמותו מוכרת זה שנים, אך מעולם לא פצה פה. כעת, כאילו הגיעה שעתו.

אט אט גוונים משתנים במחנה, רוח חדשה כאילו עוברת על האנשים. שוב נפרשות המפות, נמתחים קווים ומערכה חדשה קורמת עור וגידים. איש המסתורין חושף ידיעות רחבות בעסקי מלחמה, הקרב הבא יוצא אל הדרך בניצוחו.

כשתרועות הניצחון הדהדו במחנה, שב הגנרל הפלאי אל מקומו הישן מאחורי הקלעים. מי שהיה זקוק לו, כבר הכיר את הכתובת.

* * *

שאלה גדולה מנקרת בחללו של עולם: האוצרות מלאים מזן אל זן, שפע וכל טוב, ובכל זאת ברחובות עניות וחידלון. השאלה מהדהדת, ליתר דיוק, בחלל ליבו של כל אדם. אוצרותינו מלאים דעת ופקחות, עצות ומפות דרכים. גם מי שידיעותיו בתורה מסתכמות בקומץ קטן, יש די בידיעותיו כדי לעשות ממנו אדם אחר לגמרי, ובכל זאת, החלום עודנו רחוק מהתגשמות.

אימתי עולות על הדעת שאלות מסוג זה? חודשים ספורים לאחר ראש השנה!

כעת, אחרי שהמציאות אמרה את דבריה, יכול האדם להישיר מבט כלפי עצמו ולבחון, האם הגעתי אל המקום אם לאו. לכל אדם היו מעולם שאיפות, רצונות, קבלות טובות ואפילו החלטות. הבעיה היא, שבפועל העניינים נעשים משום מה יגעים.

אולי יש במצבינו דמיון לעששית מלאה שמן שהפתילה בתוכה כבויה. ידיעות אינן חסרות, אולם שלהבת עולה חסרה גם חסרה. יהודי הינו כמו מנורה טהורה, שמונה נרות מתוקנים להדלקה, להאיר ולהזריח פני תבל. כל אדם משתוקק להעלות את הנר בעששיות נפשו; 'להצליח', בלשון חולין; להתרומם, להתעלות. איך גורמים לפתיל הנשמה למשוך את השמן ולהעלות להבה נאה. זו שאלת השאלות.

שאלה נוספת: החל מפרשת השבוע, מתחילה התורה לעסוק ביוסף הצדיק. מכאן ואילך, חמש פרשיות תמימות תעסוקנה ביוסף. דבר שלא מצאנו באף אחד מהאבות הקדושים. אין זה אלא שביוסף הצדיק טמון דבר פלא, עניין שיש לייחד עליו דיבור מיוחד.

לחפש הצלחה במקום הנכון

ובכן, אם ביקשנו איה מקומה של הצלחה, מן הראוי לבקש אותה אצל אותם שהצליחו. צלחו את עולמינו צדיקים שהמציאות רק הביאה אותם לידי התעלות, כאלו שזכו להעלות את נר הנשמה בכל שמונת הקנים; הבהיקו באור יקרות במידות מתוקנות ובמעשים שלמים. הצדיקים הללו אף הותירו אחריהם ברכה, רושם כתוב עלי ספר. דבריהם הקדושים משרטטים נתיבים בשמי רום, מלאים דרכי עבודה, יראה אהבה ודבקות. אשרי העם שככה לו. בעל נפש עורגת, מעיין שם, מבקש מזור לנפשו. מי שנפשו גם מחפשת, מבקש לעצמו גם הוא את סולם העלייה שיוביל אותו מארציותו לשמים. לשם כך נדרש כבר צינור של ממש, כזה המסוגל להכיל את עוצם האור בלא לאבד ממימיו טיפה, להוריד אותו דרגה אחר דרגה, מגבהי מרומים אל הוויות עולם הזה, קשייו ומהמורותיו אל הנפש הקטנה השבויה בחבלי גשמיותה וקטנותה, ולהשקות את הפה החרב מימי דעת ואמונה.

הצינור הזה הוא אבוקת האור שיש בה כדי להעלות להבה בפתילת הנשמה.

מנורה בעלת פתיל ושמן, לא תוכל להאיר בלי היד שתעלה בראשה את האש. כל מבקש השם מבין, שהשמן הטוב הממלא את אוצרות נפשו, לעולם לא יוכל להפוך לאש חיה ובוערת, בלי מיטיב הנר שיצית את האש בראשו. המלאכה הזו מיוחדת ליוסף הצדיק, האלומה הניצבת בתוך האלומות, הצדיק המעורר ומעלה את אבוקת נפשו של כל איש ישראל.

יוסף הצדיק איש הסתרה ופלא. אפילו אחיו הקדושים אינם מכירים בו. גזירה עליונה מותחת עליו פרגוד והסתרה. הוא שנוי, דחוי, מושלך לבור ונמכר לעבד; משמש בבית פוטיפר, מבלה בבית אסורים, ורק אז ככלות התלאה, עולה ומזדקפת דמותו כמושל ומשביר מתוך אפילת מצרים.

זו דרכה של תורה; זו גם דרכו של עולם. התורה אור עולם, וגרגירים ספורים של חומר מחפים עליה. הצדיקים יסודי עולם, ודעתם של הבריות מחפה עליהם. יוסף נמכר בלא מחיר, ואבוקת האור המסוגלת להעלות את האש בנשמתו של כל יהודי, נמכרת בכל יום רק משום שבני אדם לא גילו בה עניין של ממש. משוטט בעולם אורו של הצדיק, ואין איש שם על לב.

מחפשים ומתחנכים

מי שמציץ אל מאחורי הקלעים, אינו מתפעל מלבוש סמרטוטים. מבחין לפתע שבעצם אין הוא לבדו. הצדיקים הכינו לנו צידה לדרך, סולם עליה פרטי המיוחד לכל מצב. העולם הוא שדה קרב, האדם הוא חייל, והצדיק לוחש על אוזנו 'אינך לבד, אינך אבוד'. מי שמעיז ומחפש יותר, מגלה איך כל מאורעות שדה הקרב, גם הנפילות והמפלות הכואבות ביותר, מופיעים זה מכבר בדברי הצדיקים. לכל בור יש חבל עליה, לכל נפילה – תקומה.

יוסף, התגלמותו של הצדיק, אוסף ומקנח את החרפה והביזיון מנפשות ישראל, מעביר גבשושי אפרוריות מעל הפתיל, ומחדש את תבערת הנשמה ביתר שאת. זו מלאכתם של צדיקים, לעודד ולעורר; לנקות מעל לוח הלב את דמיונות וביזיונות, חלישות הדעת ועייפות. לחדש את פריחת הנשמה, ולהעלות בעששיות המנורה אש קודש חדשה.

ימי חנוכה קרבים ובאים. הנפש מבקשת חינוך וחידוש. האוצרות מלאים מזן אל זן. השמן בקני המנורה, הפתיל ניצב להדלקה. רק נותר לבקש את הנר שיעלה את הלהבה.