את המילה 'אבא' הוא הגה כפי שהגה מילים אחרות של סתם, ללא כל צליל מיוחד. במוסד בו בילה עם נערים השותפים לגורלו, שמעו על אבא רק בסיפורים. עד כמה שחייו עצובים היו, חסרונו של אותו 'אבא' לא צרב יתר על המידה בליבו, שכן מאגר הזכרונות שלו לא הכיל מעולם דמות של אבא. היו שם הרבה אנשים טובים שניסו לעזור, ואין הוא רואה בדמותו של אב אמיתי תוספת מרגשת יתר על המידה.

יום אחד הופיע לפתע אבא בעולמו. מטלטל ומרגש, כפי שמעולם לא יכול היה לצייר אותו. בשבת אחת אותה עשה במחיצת משפחה טובת לב. נתקל הנער במחזה שלא ראה מעולם. אב ובנו יושבים יחד על שולחן אחד ולומדים. אנשים טובים הלומדים עם נערים נטושים הוא ראה, אך מה שעמד שם, בין האב והבן. החיבה הכנה, העיניים הנוצצות, הלב, לב של אבא – לזאת לא הסכין מימיו. המחזה המטלטל לא נטש אותו, עד שמצא בעצמו גם הוא את אבא.

* * *

העונש הכבד ביותר עבור נפש יהודית, הוא אי ידיעת השם. חוסר מודעות לנוכחותו של בורא עולם, הוא ליקוי המאורות האיום ביותר עבור מי שנשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. בשום אופן לא נוכל לצייר את נוכחותו של הבורא בלב המאמין מתוך משל חומרי. היחסים השוררים בין בני אדם, יחסי כבוד והערכה, אפילו הערצה והקרבה, אינם דומים בשום אופן קלוש לדבקות והתחברות, לרדיפה וכלות הנפש, אותן חווה מי שגופו אינו חוצץ בין נשמתו לנוכחות השם, והרגש הזה יש בו כדי לפצות על כל צער וסבל, ודי בו כדי ליישב כל תמיהה וקושיא.

מצות האמונה היא הראשונה מבין המצוות, כלשון הזהר הקדוש 'פקודא קדמאה' "וידעתם כי אני השם". זהו האל"ף בי"ת. מכאן יוצאת דרך האמונה, פרוסה לרגלי המאמין ומנחה את צעדיו במעלות קדושים.

ההסתרה ותוצאותיה

אם ביקשנו הגדרה לגָלוּת, הרי שזוהי: הסתרה, חוסר מודעות לנוכחות השם. אין מדובר על כופרים במוצהר, מדובר בנו, האנשים העושים את ימיהם בזה העולם, ולא תמיד זוכרים 'לפני מי אתה עומד', יושב, צועד, אוכל וחי. אי הידיעה הזו היא שמרוקנת מתוכינו את החמימות הפנימית היוקדת בליבו הרוגש של כל מאמין בחוש; היא שמציבה אותנו בפני התמודדויות, חושפת אותנו לצער וכל חולי אחר. מי שאמונתו חושית יותר, חש בפועל את תלותו בחסדי השם, נשען על בטחון מציאותי, ואוחז בכל רגע ביד ההשגחה. מי שעדיין אינו שם, יתקשה להבין את ההבדל.

זו בעצם הסיבה לכך שעדיין איננו רצים לחפש את ידיעת נוכחות השם. אין לנו את ההרגשה באובדנה, לא בוערת בנו מספיק התשוקה להשגתה. איך אמרנו? גלות!

מאירים בשמי העולם צדיקים שכל מגמתם היא להנחיל לנו את ההרגשה בנוכחות הבורא, את האמונה והבטחון. הצדיקים הללו גם מספרים על המצב הזה, על מצבי גלות הנפש, ימים של הסתרה וחוסר ידיעה. הם מספרים גם, שהתקופה הזו עברה על כלל ישראל במצרים.

גלות בתוך הטבע

הגלות תחת האימפריה הפרעונית שיעבדה בעיקר את ההכרה שלנו. נדמה היה כאילו הטבע שולט במרחבים שלטון ללא מיצרים. אליל הטבע פרעה, וכל כוחותיו, מן היאור האגדי ועד כוחות הכישוף הסרים למשמעתו, אלו היו כבלי השבי שאזקו את ידי אבותינו במצרים.

האזיקים הללו כובלים את נפשנו גם היום. נדמה כאילו העולם נתון לחסדי ההתרחשויות, הפרנסה, הבריאות, ההצלחה וכל שאר הגורמים 'המשפיעים' על מצבינו…

יציאת מצרים שואגת בתרועה של ד' לשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי". בורא עולם מכה בכל אושיות ממלכת מצרים, בארבעת היסודות, אש, רוח, מים ועפר "למען תדע כי אין כהשם אלוקינו".

עשרת המכות החובלים בממלכת הטבע, מרפאים באותה מידה את ישראל. הכוחות המכים בדמיון הטבע השתלטני, הם שמרפאים את האמונה הדוויה, מעמידים את הנפש החולה על רגליה, ומעודדים את היהודי הגולה לשוב ולגלות מי אדון כל הארץ. בפסח שותה יהודי ארבעה כוסות של יין, מוזג אל נפשו פנימה ארבעה כוסות של דעת, נגד ארבעה כוחות של טבע.

וכך כותב מוהרנ"ת: "כִּי עִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיָה שֶׁאָז נִתְגַּלָּה הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה לְעֵין כֹּל עַל יְדֵי הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה אָז ה' יִתְבָּרַךְ כְּדֵי לְגַלּוֹת אֱמוּנַת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם בְּכָל מַכָּה וּמַכָּה, "לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ" וכו' (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ג'). המכות מסתיימות תמיד ב'למען תדע', תכלית המכות – הנחלת ידיעת השם.

לזכור גאולה גם בגלות

גאולה וגלות הן תקופות שונות בחיי הנפש. פעמים שההסתרה גוברת והנפש יורדת למיצרי גלות, פעמים שאור גאולה מפציע והדעת מתבהרת. התורה מצווה אותנו "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", המצוות כולן זכר ליציאת מצרים, משום שהדרך היהודית ביותר להתמודד עם הסתרה של גלות היא 'זכרון'. גם בעומק הגלות ניתן להמשיך זכרון מבהירות שזרחה אי פעם, וזו תקוותינו.

בשעה שאדם מעוניין להכיר את השם, המציאות סביבו דומה למכות מצרים. השי"ת מכה גם היום בטבע, מחולל פלאות בדרכים שונות ומגוונות, הכל על מנת שהיהודי הקטן המגשש כאן את דרכו בין ספק לתהייה, יצליח לזהות את אבא במרחבי הגולה.

וכפי שאמר רבי נחמן: "כל מעשה מצרים היא כולה בחינת לבושין, שהיה בהכרח שיתלבש עצמו השי"ת כביכול באלו המעשיות של מצרים עד שאח"כ התחילו להכיר אותו בעצמו. ובכל פעם הכירו אותו יותר ויותר" (חיי"מ ר"א).

גם היום 'מתלבש' הקב"ה במלבושים שונים ומשונים. מחולל נפלאות בחייו האישיים של כל יהודי. והכל על מנת שנתקרב אליו, ונחוש סוף סוף מהו 'אבא'.