אם אין, אם השגתי שלמות האין, הענווה, אם כן בכוחי לתקן חטאם ולכפר עוונם. ואם לאו, אם אינך נושא לעוונם, ובכך מוכיח שלא השגתי עדיין את שלמות הענווה, מחני נא מספרך! מחוק את כל השבחים שאתה משבח אותי בתורתך, שהרי בלתי אפשרי שלא אכשל בגאווה.

את הפסוק "נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו", מפרשים חז"ל (ראש השנה יז,ב): למי נושא עוון [למי מעביר ומוחל עוונו]? – לעובר על פשע [למי שמעביר על מידותיו ומוחל לאחרים על רעות שעשו לו]. אמר רבי אחא בר חנינא, אליה וקוץ בה [בניחומי 'נושא עוון' ישנו צמצום:]. למי מעביר? לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו. ומי שארית נחלתו? – למי שמשים עצמו כשיריים, מי שאינו מחשיב עצמו ואינו מתגאה (מהרש"א בשם רש"י סנהדרין).

* * *

בתורה ד' בליקוטי מוהר"ן, מניח רבינו יסוד: עוונותיו של אדם, אומר רבינו, יוצרות צירוף אותיות רע על עצמותיו, צירוף הנוטל כח ממלכות דקדושה ונותן כח למלכות הטומאה.

כל צדיק בדורו, יש בו מבחינת משה רבינו. כך מבאר רבינו את המשפט: "משה, שפיר קאמרת", המופיע בתלמוד כמה פעמים לגבי אמוראים שונים, והמפרשים מפרשים "משה – גדול הדור", או "משה – תלמיד חכם".

התוודות על החטאים בפני תלמיד חכם, צדיק אמיתי, שנקרא משה, כאמור, עוקרת את הצירוף הרע ועושה ממנו שוב צירוף טוב: עוקרת ומחריבה את בנין מלכות הטומאה ומשיבה את הכח למלכות דקדושה. הוידוי [שבא כמובן אחרי תשובה וחרטה אמיתיים] לפני תלמיד חכםצדיק, בכוחו לתקן את הצירוף הרע שנוצר על ידי החטא, את החטא עצמו.

* * *

זמן מועט לאחר מתן תורה, חטא עם ישראל בחטא העגל. משבושש משה לבוא, על פי הבנת העם, יצרו להם עגל מסכה. מיד אמר בורא עולם למשה רבינו "לך רד, כי שיחת עמך".

דו שיח ארוך התנהל, כביכול, בין משה רבינו לבין בורא עולם. בורא עולם מבקש לכלות את מכעיסיו, ומשה רבינו עומד ומתחנן, מבקש, מייחל ומחלה את פניו שיסלח להם ולא ישמידם.

"ויהי ממחרת", מלמדת אותנו תורתינו הקדושה, "וישב משה אל ה'". ומשה אומר לקב"ה: "חטא העם הזה חטאה גדולה". "ועתה, אם תשא חטאתם" הרי טוב (רש"י). "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת".

* * *

"מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות, כששומע שמספרין שבחו". אומר רבינו בתורה הנ"ל. "כל שכן כשמלך גדול משבח ומפאר את האדם, אזי בודאי מן הנמנע, שלא יבוא לו איזה גדלות, אבל צריך לזה בטול כל הרגשותיו וחמריותיו, אזי יכול האדם, לשמע שבחו, ולא יבוא לו שום גדלות, כמו משה רבנו, שראה כתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה" כפי שמעידה עליו תורתינו הקדושה: והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה.

בכך מסביר רבינו את בקשתו של משה רבינו מבורא עולם: ועתה אם תשא חטאתם.

בכל עת אני רואה שבחי, לא מפי בשר ודם, אלא ממך, בורא עולם, המפאר ומשבח אותי מול כל ישראל. והרי מן הנמנע שלא אבוא לידי גאווה על ידי שבחים אלו. אלא מה, מדוע אתה משבחני כך, משום שיודע אתה שהשגתי את שלמות הענווה.

אכן, אם אין, אם השגתי שלמות האין, הענווה, אם כן בכוחי לתקן חטאם ולכפר עוונם. ואם לאו, אם אינך נושא לעוונם, ובכך מוכיח שלא השגתי עדיין את שלמות הענווה, מחני נא מספרך! מחוק את כל השבחים שאתה משבח אותי בתורתך, שהרי בלתי אפשרי שלא אכשל בגאווה.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ד, סעיף ז)