מחברים את האבנים

כ״א באב תשע״ט

אותה התכנסות ו'שבת אחים יחדיו', אף שלעיתים נראית כדבר חיצוני – פנימיות גדולה טמונה בה. היא מעוררת את הנקודה הפנימית מלבבות החברים ובוקעת כמיהה לשמוע עוד שיחה ועוד טללי התחזקות, להתעלות ולו גם במעט, לחוש טעמו של צדיק

ברגעים הכואבים ביותר בשנה, אנו יושבים על הארץ, אבלים וחפוי׳ ראש, כשמנעלי בד לרגלינו – וקוראים את מגילת איכה, הפותחת בפסוק: "איכה ישבה בדד".

כך פותח ירמיהו הנביא את קינת הקינות על צער חורבן ירושלים – בבדידות, במצב של 'היות האדם לבדו', אותו מגדירה התורה, כ'לא טוב'.

ה'לא טוב' הזה, שכל כולו בדידות ופירוד, התרגש עלינו אי אז, לפני קרוב לאלפיים שנה, כאשר כשלנו בעוון הפירוד (יומא כג) – וממשיך להשליך ולהשפיע עלינו עד עצם היום הזה.

נכון. הכל סביב נראה מושלם. העולם מלא שפע גשמי. עיניים גשמיות תמהות ואינן מבינות: הלזאת תיקרא גלות? בדיוק כמו רגעי המפגש של המשנה למלכות עם בת המלך האבודה – המלך בעטרה, סביבו "כמה חילות, וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאד… רעש גדול ושמחה" – אבל בת המלך מגלה את אוזניו כי "כאן, המקום הזה, הוא לא טוב".

כי כאשר יש פירוד לבבות, ריחוק ובדידות – לזאת יקרא 'לא טוב'; לזאת יקרא 'חורבן הבית'; לזאת יקרא 'גלות השכינה'.

"רק להשתדל בבניינו"

אולם רבינו הק' על פי דרכו, אינו מניח ליאוש לחלחל אל הלב. אינו נותן לנו לשקוע במחשבות פסולות על מה שהיה ואיננו, ומכוון אותנו תמיד להביט קדימה, אל התקווה בעתיד, את תפקידי שעדיין מסורים בידינו.

"וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְֹרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סז).

ומהי הדרך "להשתדל בבניינו"? כחורבנו כך תיקונו!

אם מהות החורבן היא פירוד הלבבות, התיקון הנגדי הוא – להרבות באחדות הלבבות, באהבה פנימית וכנה.

"תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות" – זועק הכתוב באיכה (ד, א), ומפרש רש״י כי 'אבני קודש' המה 'בנים המאירים כאבנים טובים'.

אבני קודש אלו, אינם אבנים דוממים גרידא, מסמלים ורומזים המה על נפשות ישראל קדושים שנפלו מבניין המקדש, ומשתפכים בראש כל חוצות. "והנפשות הם בחינת אבנים, בבחינת 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות' וכוי, והבתים זה בחינת כי ביתי בית תפילה" (ליקו״מ ח' תנינא).

אותם אבני קודש אשר נפלו ומעדו שרויים בגלות: ב'שלא כסדר', בהרגשה שאינם ממלאים את תפקידם ויעודם – אולם לבם כמה להתחבר מחדש, להיכלל שוב בקירות הבית, להשתלב מחדש בבניין המקדש, להתאים עצמם לעוד אבנים נוספות, להשתבץ בהיכלו של כהן גדול, בהיכלו של צדיק – להתאגד יחד במקומם האמיתי והראוי, בבית מקדשינו, בית תפילתנו.

מהי ההשתדלות בבנין בית המקדש?

גם בתוככי הגלות הקשה הזו, בתוך קשיים ומיצרים, סלול לפנינו נתיב של אור המלמדנו כיצד לנער את נפשנו מן העפר, כיצד לבנות את בתינו החדש, שאך זה עתה הוקם, מתוך השראה של שמחה, תוספת קדושה, קירבת ה', שלום ואחוה…

והדרך הזו היא דרכה של התקבצות בני החבורה המתוועדים יחדיו כאיש אחד בלב אחד, מתוך התקשרות לצדיק, ובצוותא דולים בששון ממעייני הישועה המפכים והמרעננים של רבינו הק' ותלמידיו זי"ע. מתקנים בעצם האהבה והדביקות שבין החברים, את סיבת הגלות והחורבן. מגביהים ומרוממים את אבני הקודש, ובונים משכן לשכינה.

כולנו רוצים לשמוח!

מי מאתנו אינו משתוקק לחוש מעט אורות מאופל? מי איננו שואף לשמחת חיים, אשר הינה ערך כה נצרך בדורנו, דור שהעצבות והקרירות ויבושת הנפש תכסה פני ארץ?

גם לזאת סולל לנו רביה"ק דרכי רפואה: אל תישאר בבית, בבדידות הגלותית אפופת העצבות. צא אל ההתקבצות, פתח לבך אל ההתאחדות. זכור: החבורה היא מקור אדיר של אור, היא אבוקה מרובת נרות, שרב כוחה לגרש את החשיכה.

כה מדבר אלינו רבינו הק' (ליקוטי מוהר״ן ס״א): "…הנפשות הם בחינת אבנים" כמו שכתוב (איכה ד') "תשתפכנה אבני קודש"; וכולם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים כנ"ל. ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות… על ידי זה נעשה שמחה, בבחינת אור צדיקים ישמח, כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת נר ה' נשמת אדם וכשנכללים יחדיו נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת אור צדיקים ישמח".

כאשר כולנו מתקבצים יחדיו, נוצר אור. "אור צדיקים ישמח". זו כוחה של חבורה, להאיר אור גדול של שמחה – היפך השפעת העצבות ושברון הלב של הגלות.

וכדרך שהיה הרב החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל מרבה לעורר בשיחותיו על תועלת העצומה של אהבת החברים: החבורות, התכנסויות, התפילות בבית מדרשו של הצדיק.

להגביר את ה'מאורי אור'

הנה כי כן, דווקא בימים אפלים וקודרים אלו, ימי בין-המצרים, כאשר זיכרון הגלות מתעורר בכל לבבות ישראל, והכאב עולה על גדותיו – עלינו לאזור חיל ולנקוט בפעולות הפכיות, בפעולות של תיקון.

זאת נלמד מדברי תורתו על ימים אלו (ליקו״מ ס״ז), שיש להגביר בהם ביותר את ה"מאורי אור" נגד ה"מאורי אש".

כי אמנם שניהם מפיקים אור – ברם, מאורי האור מפיצים אור ושמחה, תקווה ואמונה, לעומת מאורי האש, המסמלים את תבערת הלב שאיננה טובה, אשר מכלים ושורפים כל חלקה טובה.

בעת החורבן התגברו מאורי האש ומכך נחרב בית מקדשינו. "ממרום שלח אש בעצמותי". אולם, זה לעומת זה עשה אלוקינו וכשמגבירים את מאורי האור נכנעים מאורי האש. זהו התיקון: כאשר כלל הנרות מתקבצים יחדיו, ומזריחים אור גדול, אור שרב כוחו להאיר אף בעיתות חשיכה, אור בוהק המכבה את מאורי האש.

התועלת שב'שבת אחים'

רעיון זה אינו רק בגדר מליצה ואמירה נאה. חיים יש בו.

זאת היא מציאות חיי היום יום שלנו. כמה כוחות נפש ניסכים כאשר נפגשים עם חברים לדרך ולדעה, כאשר שומעים דיבור, הברקה או רעיון, מקבלים חיוך או התעניינות מחבר. כמה תועלת יש ב'שבת אחים' ברוחניות ובגשמיות.

הרי חברים מעניקים לאדם חיים ממש, פשוטו כמשמעו. כסיפורו של חוני המעגל, שהתעורר לאחר שינה של שבעים שנה, ומשלא הכירוהו בבית המדרש, חלשה דעתיה: "אמר רבא, היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.).

"וזה בחינת מה שאמרו חז"ל או חברותא או מיתותא, כי עיקר החיות הוא ע"י אהבת החברים, שע"י זה מאירים זה בזה ומתנוצץ המוח שזה עיקר החיות בחינת תחיית המתים, כי עיקר החיות הוא אהבה ושלום…" (ליקו״ה ברכות הראיה א')

אותה התכנסות ו'שבת אחים יחדיו', אף שלעיתים נראית כדבר חיצוני – פנימיות גדולה טמונה בה. היא מעוררת את הנקודה הפנימית מלבבות החברים ובוקעת כמיהה לשמוע עוד שיחה ועוד טללי התחזקות, להתעלות ולו גם במעט, לחוש טעמו של צדיק.

עצם ההתוועדות יחדיו, הישיבה בצוותא, השירה והזמרה כבר משיגה את המטרה והרבה מעבר לכך: "גם פעם אחת היה רבי נפתלי ז"ל מנגן איזה מזמור בבית המדרש בלילה עם עוד אנשים מאשי שלומינו, ורבינו ז"ל שכב כבר על מיטתו, וקם רבינו ז"ל ממיטתו ונכנס אליהם לשמוע את נגינתם, ואחר כך אמר להם: תדעו, שהנגינה שלכם הייתה בוקעת רקיעים וכו'. תוכלו לשער עצמכם, אשר כבר שכבתי על מיטתי, והנגינה שלכם משכה אותי ממיטתי להיכנס אליכם…" (חיי מוהר״ן).

* * *

הבה נזכור: "גדולה לגימה שמקרבת" (סנהדרין קג:). כל פעולה של יחד מקרבת את האדם לקונו, לדעת הצדיק, לייעודו ושמחת לבו, ומקרבת את בנין גאולתנו ופדות נפשנו.

ולסיומא – קריאה גדולה מנסרת בחלל לבו של יהודי בימי האבל המרים הללו: אל נא תשב בדד, מכונס בתוך מרירותך. צא והתלכד עם חבריך. צא ותקן את סיבת החורבן. לקט וכנס את האבני קודש המאירים אל תוך בנין הקדושה. ובכך הנך נוטל חלק בבניין הבית, הכללי והפרטי גם יחד, ושותף הנך בבנין המקדש, ובנין הבית של כל יחיד ויחיד.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support