כולנו מצפים ומייחלים מתי תבוא הגאולה ונשוב למקומנו ולארצנו שנלקחה מאתנו בעווננו, אף מרבים להתפלל על זה בכל יום ובכל עת. אולם עדיין לא זכינו.

מדוע באמת? אסור לנו לחקור ולחשב חשבונות שמים. אבל צריך לדעת את אשר כותב מוהרנ"ת (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות, ה), שאין שום תפילה וצעקה נאבדת, כי בכל צעקה ובכל תפילה כובשים עוד ועוד חלקים מארץ ישראל, עד שיקויים בנו הפסוק: "בעתה אחישנה" – שיתקבצו כל התפילות יחד ביחד ותבוא הגאולה.

גם בכל יהודי יש נקודת ארץ ישראל – היא נקודת הקדושה השוכנת בתוכו, המעודדת וממריצה אותו לכל הדברים שבקדושה. אולם, יצר הרע רוצה להתגבר על חלקת הארץ ישראל שבתוכו, לקחת אותה מאיתו ולהפיל אותו מכל העבודות הקדושות. לדאבוננו כבר הצליח לרשת מנקודת 'ארץ ישראל' שבנו חלקים נרחבים, וכמה שאנו מתחננים ומתפללים לשוב לא"י שבתוכנו, לנקודת הקדושה, עדיין אנו מוצאים את עצמנו רחוקים מאד.

אולם, צריך לדעת כי כל געגוע וכל רצון טוב אינו נאבד לעולם. אמנם עכשיו אין רואים כלום מה שפעלנו, רק להיפך, כמה רחוקים אנו עדיין מהקדושה. אבל יגיע זמן שהכל יתקבץ, כל התפילות והרצונות יתקבצו כאחד, ובכח גדול ומאוחד זה נכבוש את היצר לגמרי ונזכה לגאולה.

ממשיך מוהרנ"ת, שאפילו אם האדם פגום מאד רח"ל, ואינו ראוי שיפעל כלום בתפילתו, מכל מקום יש עוד צד בתפילתו, והוא ענין ה'מחאה'.

היינו, כמו שמבואר בהלכה שאם יש לאדם קרקע ובא אחר ומתיישב בתוכה ונשאר בה שלש שנים, היא עוברת לחזקתו. אבל אם בא בעל הבית במשך שלושת השנים ומוחה על כך שהתיישב בקרקעו – נשארת הקרקע של בעל הבית, והאיש שהתנחל בה אינו יכול לעשות חזקה בקרקע זו, אפילו אם יחזיק בה שנים רבות – מחמת המחאה.

כך ברוחניות, כאשר היצר מתנחל בארץ ישראל שבקרבנו, ואין בנו כוח להוציאו משם, מחמת שאנו ירודים ופגומים מאד, ואף אין כח בתפילותינו לפעול כרצוננו – עם כל זאת, עצם העובדה שאנו זועקים לה' ואומרים: 'אנו רוצים רק אותך, אין אנו מסכימים למצב הזה, אין אנו רוצים בתאוות שהשתלטו עלינו' – הרי זו מחאה; ואם נמשיך לעשות כן, בסוף נזכה לעלות מתחתית המדרגה עד רום המעלות.

מסכם זאת מוהרנ"ת: "מזה יכול כל אדם להבין רמזים לעצמו, להתחזק בכל פעם בתפילה ותחנונים וצעקה להשי"ת, יהיה איך שיהיה, אפילו אם יעבור עליו מה. כי אפילו אם רואה שאינו פועל ח"ו בתפילתו – אדרבא, הרע מתגבר עליו ביותר – אעפ"כ ידע ויאמין שפועל הרבה בתפילתו וצעקתו, כי עכ"פ תפילתו וצעקתו הוא בחינת מחאה הנ"ל".

היינו, אע"פ שהאדם אינו רואה מה שפועל בזה, רק רואה את הכישלונות שלו – יאמין כי עכ"פ זה בבחינת מחאה, שבכך הוא מגלה שאינו מסכים לכל אשר עובר עליו. ואע"פ שהוא ממשיך להיכשל, מ"מ אם יפנה לה' בכל פעם ו'ימחה' על כך, הריהו עושה 'מחאה', ובזכותה לא תהיה ליצר הרע חזקה עליו, עד שלבסוף יוכל להתגבר על היצר ולהנצל ממנו לגמרי.