ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > מזרח ומערב – ישמעאל ועשיו

מזרח ומערב – ישמעאל ועשיו

י״ז בטבת תשע״ז

האכזבה מהתפישה החיצונית של המציאות עוררה תגובת נגד בקרב נפגעי תפישת המערב. משום כך החלו רבים נוהים למזרח ומבקשים מפי כוהניו בשורה ועצה. כך קרה בארה"ב ובאירופה וכך קרה גם בארץ ישראל, שניזונה מאותה תרבות.
ה"רוחניות" של היום, הנקראת בפי כל "העידן החדש", נוהגת על פי רוב כתגובת נגד לחומרנות ולשכלתנות המערבית. ולכן היא מרבה לדבר במושגים של ידע פנימי. תרגיש דברים, תחווה אותם, תזרום עם המציאות וכו'.

הרב ארז משה דורון 

כאשר אנו מנסים לחפש ולחקור בדברי רבינו על משמעות הצרות הפוקדות את עם ישראל ערב הגאולה, אנו מוצאים התייחסות לשני כוחות מרכזיים שפועלים נגדנו.

קליפת ישמעאל, הלא היא פסולת החסד שיצאה מאברהם; וקליפת עשו, הלא היא פסולת הדין שיצאה מיצחק. אלו הן שתי הקליפות, והן הן "כלליות כל האומות", כדברי רבינו.

כידוע, אין אנו קרויים "בני אברהם" וגם לא "בני יצחק", כי אם "בני יעקב" וישראל דווקא.

עקב הוא מידת התפארת, הכוללת את החסד והדין גם יחד.

שני הכוחות הבאים לערער על תפארתו של יעקב, מנסים לגרום לנו להעדיף צד אחד על חברו, את החסד על הדין או את הדין על החסד. כך, הם רוצים לפגוע בשלמותם של בני יעקב, ממש כשם שאותו מלאך רע נאבק ביעקב אבינו כל הלילה.

בהלכות מילה (ליקוטי הלכות, הלכות נחלות, הלכה ד' סעיף כ"ג כ"ד) מבאר רבי נתן את מהותן של אותן קליפות.

"וזה בחינת מצוות מילה, בחינת חיתוך ופריעה. ומובא שקלפת הערלה והפריעה הם בחינת קליפת עשו וישמעאל, היינו כי הם בחינת פגם הברית והם שני מיני קליפות שמבלבלין דעת האדם מלהתחזק בתפלה.

כי עשו עמלק הוא בחינת קליפת הערלה הגמורה, כי הוא כופר בעיקר ואינו מודה בתפלה כלל ומטעה לב האדם שכל התפלות הם לריק ואינם מועילים, חס ושלום, ועל כן נאמר בו "ויבז עשו את הבכורה" שהוא בחינת עבודת התפלה כנ"ל. ועל ידי שחותכין את הערלה החופה על הברית על ידי זה מבטלין קליפת עשיו הרשע ונמשך בחינת תיקון הברית, שעל ידי זה זוכין להתחזק בתפלה תמיד.

אבל עדיין יש קליפה שנייה שהוא קליפת עור הפריעה שהוא בחינת קליפת ישמעאל שמשם נמשך טעות אחר בלב להתרשל בתפלה, חס ושלום, מחמת שנדמה לו שכבר שמע השם יתברך בוודאי את תפלתו, בפרט כשרואה איזה צמיחת קרן ישועה שאז נדמה לו שכבר נתקבלה תפלתו והוא מתרשל להתפלל יותר, וזה נמשך מבחינת קליפת ישמעאל שנקרא כן על שם "כי שמע ה' אל ענייך", ותרגומו: 'ארי קביל השם ית צלותיך'. ועל ידי מצוות פריעה מבטלים גם הקליפה הזאת וזוכין להתחזק בתפלה תמיד ולהיות מודה על העבר על הצמיחת קרן ישועה שראה ולצעוק לעתיד לבוא, כי עדיין לא נגמרה הישועה ועדיין אנו צריכין הרבה ישועות מאד כל ימי חיינו, עד שנזכה לבוא למה שאנו צריכין לבוא אשר בשביל זה באנו לעולם הזה, ועל כן צריכין להרבות בתפלה תמיד:

ובאמת כשהאדם מתרשל בתפלה מחמת שנדמה לו שכבר פעל בתפלתו הרבה שזהו בחינת קליפת ישמעאל קליפת הפריעה כנ"ל על ידי זה, חס ושלום, נתעכב גמר ישועתו ויתארך גלותו, חס ושלום, מאחר שנתרשל בתפלה. ואז יחזור ויתעורר בחינת קליפת עשו הרשע שהוא בחינת קליפת הערלה ויאטום ויטמטם לבו לגמרי מלהתחזק בתפלה. ועל כן באמת 'מל ולא פרע כאלו לא מל' כי על ידי זה, חס ושלום, חוזר ונעור גם קליפת הערלה הנ"ל, על כן צריכין להעביר שניהם כדי לזכות להתחזק בתפלה תמיד כנ"ל.

ועל כן מי שרוצה לסמוך רק על החסד חנם ויפרוק עול לגמרי, חס ושלום, זה בחינת קלפת ישמעאל שיצא מאברהם שהייתה עקר מדתו חסד וצדקה. וכן להפך, מי שנופל מחמת ריבוי המשפט והדין והחומרות יתרות והמרות שחורות שמכביד על עצמו, זה בחינת קלפת עשו שיצא מיצחק שמדתו דין ומשפט, ועל כן שאל את אביו האיך מעשרין תבן ומלח, חומרות יתרות הנ"ל, כי חומרות יתרות הם גם כן פגם גדול לפעמים וכמבואר במקום אחר. ועיקר השלמות הוא כשנכלל משפט וצדקה ביחד שזה בחינת יעקב".

קליפת ישמעאל, אם כן, היא הפסולת של מידת החסד, שממנה צומחת אותה השקפה פסולה שאין כל צורך להתאמץ, צריך רק לזרום, הכל יהיה ממילא בסדר. תפישה זו שוללת את הצורך בכל דין, ומסתכלת בבוז על כל חוק וממסד. ממנה נובעת גם אותה תפישה שיויונית הגורסת שכולם שווים. גברים ונשים, הורים וילדים, גויים ויהודים ואפילו בני אדם ובעלי חיים. פועל יוצא של קליפה זו, מבאר רבי נתן, הוא פריקת עול. לא רק עול תורה ומצוות. אלא גם עול בכלל. גם עול אחריות בסיסית לאשה וילדים, לעם, לערכים. המושל היחיד בנאמני קליפת החסד הוא – אותו חסד מדומה. לעשות טוב, שיהיה טוב, אבל בלי אחריות, בלי התחייבות, בלי התמודדות.

וקליפת עשו, לעומת זאת, היא הפסולת של מידת הדין, גורסת שהעיקר הוא הממסד, החוק. האדם ורצונותיו אין בהם ממש, אלא אם כן הם נמדדים כמספרים, כפועלים, כמשרתי שיטה זו או אחרת. ואם אין לאדם הבודד כרטיס ביקור שמשייך אותו לקבוצת השפעה זו או אחרת (כלכלית, משפטית או דתית) או בו כל ממש. פועל יוצא של קליפה זו, מבאר רבי נתן, הוא אחריות יתר, דקדוק מוגזם בפרטים (הנקראת בלשון רבינו חומרות יתרות), נתינת ערך עליון להצלחות חיצוניות, מדידת כל אדם לפי לוח ציונים חיצוני, ממסדי. דבר שמוליד בנפש לחץ ומתח תמידיים. לוח הציונים כל הזמן נושף בעורף, ודרישות הממסד, שהפכו להתניה פנימית, אינן נותנות מנוח ולו לרגע. כל שאיפה, חלום, רגש, נדרסים והולכים תחת ההכרח לעמוד כל הזמן בקריטריונים של חוקים חיצוניים.

אתה מזהה את המחלות?

המערב גורס כי מקור הידע האנושי הוא חיצוני. ידע חיצוני פירושו מה שאפשר להכיר וללמוד באמצעות החושים או השכל. זוהי התפישה המדעית שמנסה להבין הכל רק על פי החושים או היקשים שיכליים (שגם הם נחשבים ידע חיצוני משום שגם הם מתבססים, סוף סוף, על הידע שהושג בדרך מוחשית). מה שאני לא רואה (בעיניים או במכשירי מדידה אחרים) פשוט לא קיים, אליבא דתפישת המערב. וידע אמיתי אפשר להשיג רק באמצעות החושים וכלי השכל. תלמד – אז תדע.

המזרח, לעומת זאת, בז לידע החיצוני. הוא טוען שישנם רבדים פנימיים ועמוקים יותר למציאות, ואי אפשר בשום אופן להתוודע אליהם בכלים מוחשיים או שיכליים. אדרבא, המציאות האמיתית, אליבא דתפישת המזרח – היא המציאות הפנימית. והדרך לחוות אותה – דרך הארה, חוויה פנימית, ולא דרך החושים או השכל.

איפה המקום שלנו בכל זה? במאתיים שנה האחרונות שטף את העולם גל גואה ומתגאה של תפישת המערב. חוקים התגלו, טכנולוגיות פותחו ומידע חדש ורב נצבר בעולם המדע. תפישת הידע החיצוני עלתה לשלטון וגימדה והשפילה את האמונות הישנות, הגורסות קיומו של עולם רוחני ומשמעות רוחנית לחיים.

אבל שנים עברו והמציאות המורכבת, אפילו ברובד הגשמי, הכניעה את גאוות המדע. כל תשובה לשאלה שהציב העולם בפני המדע חשפה חידה חדשה. העולם נותר מסתורי ובלתי מפוענח כשהיה ויותר משהיה. החל מחקר החלל והרפואה וכלה בהבנת מוחו של האדם – נאלצה תפישת המערב להרים ידיים, להודות באזלת ידה. יתירה מזו, הידע הרב שנצבר לא הביא כל רווחה או שיפור נפשיים לאדם. למרות המכשירים המבריקים ובעלי יכולת הביצוע המרשימה שמקיפים אותו, נותר האדם בודד וחסר עצה, מבקש משמעות ופשר לחייו ואינו מוצא אותם.

האכזבה מהתפישה החיצונית של המציאות עוררה תגובת נגד בקרב נפגעי תפישת המערב. משום כך החלו רבים נוהים למזרח ומבקשים מפי כוהניו בשורה ועצה. כך קרה בארה"ב ובאירופה וכך קרה גם בארץ ישראל, שניזונה מאותה תרבות.

ה"רוחניות" של היום, הנקראת בפי כל "העידן החדש", נוהגת על פי רוב כתגובת נגד לחומרנות ולשכלתנות המערבית. ולכן היא מרבה לדבר במושגים של ידע פנימי. תרגיש דברים, תחווה אותם, תזרום עם המציאות וכו'.

היהדות גורסת ששני הצדדים רואים, כל אחד מזווית המבט שלו, רק מציאות חלקית.

כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, מרכבת גם המציאות בכללותה מ"גוף ונשמה", מחיצוניות ופנימיות. אלו הם המרכיבים המתוארים כבר בפסוק הראשון של תורתנו: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", וביארו המפרשים: שמיים – הווה אומר החלק הרוחני, הפנימי, הנשמתי של המציאות. וארץ – הווה אומר החלק הגשמי, החיצוני, הגופני של המציאות. תכלית הבריאה – לחבר שמיים וארץ, לחיות בגוף ונשמה, לתת לכל אחד את חלקו ולתפוש את המציאות באופן ההוליסטי האמיתי שלה – חיצוניות ופנימיות. לא לזלזל בחושים ובשכל מצד אחד, ולא לבוז לחוויה הרוחנית הפנימית, מצד שני. לכן גם חלקי התורה, כמו המציאות עצמה, מורכבים מחלק נגלה (המקביל לגוף) וחלק נסתר (המקביל לנשמה). תפישת עולם מדויקת, מאוזנת, לוקחת בחשבון את שני המישורים וגם מנסה לשלב ביניהם.

ואילו תפישת עולם חלקית מעוותת את המציאות ופוגעת באדם באופן עמוק ומהותי.

את פגעיה של תפישת העולם המערבית, השכלתנית והחומרנית, טעמנו על בשרנו. כמו כל בני המערב ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. אולם גם לתפישת העולם המזרחית, שאנו נוטים לה חסד בימים אלו, יש נזקים. להשליך הלאה את השכל ולסמוך רק על חוויה פנימית – מסוכן לא פחות מאשר לסמוך רק על השכל. לומר שהכל אינו אלא אשליה פירושו להתכחש למציאות הפשוטה, החיצונית של העולם, וממילא כבר אין שום ערך למוסר או יושר, צדק או משפט. אם הכל פנימי, הכל ישות אחת רוחנית אין סופית, אזי אין כבר הבדל בין טוב לרע, בין אמת לשקר, ולאור תפישה כזו כבר אין מקום לטעון שנעשה עוול, או להעמיד לדין פושע כזה או אחר. אתה מבין את ההשלכות?

נכון, הכל אחד, הכל ישות אחת רוחנית של חסד אין סופי, אלוקי. מצד אחד.

אבל אותה ישות עצמה יצרה עולם שהנבראים בו נפרדים זה מזה. אבן היא אבן, צמח הוא צמח, בעל חיים הוא בעל חיים ואדם הוא אדם. לכל אחד חוקיו הנפרדים והנבדלים, לכל אחד מקומו ותפקידו הנפרד והמדויק. ודווקא שתי הזוויות הללו יוצרות את תפישת העולם השלמה, המדויקת.

רק חיצוניות – פירושו להשמיד את הלב של העולם, את נשמת הדברים ותכליתם, ופועל יוצא מתפישה כזו הוא בני אדם עצובים, ריקים, בודדים ומטורפים.

רק פנימיות – פירושו להרוס את השונות גופי הדברים, את צורתם וייחודם וממילא את האפשרות שימלאו תפקידים שונים וישתלבו זה עם זה.

שלמות העולם, במילה אחת, על פי תורת הקבלה – אבן. המילה אבן (שהיא תשתית הבניין והיסוד) מורכבת משתי מילים מאוחדות – אב ובן. אב, הוא האלוקים, אב היצורים ומחוללם, ובן – היא הבריאה ש"הוליד" ויצר. המזרח אומר – רק אב. המערב אומר – רק בן. התורה אומרת – אב ובן כאחד, בורא בתוך עולם, אין סוף בתוך גבולות, אור בתוך כלי.

היפה מכל הוא ששתי המערכות לא רק משלימות זו את זו, אלא גם מגינות זו על זו.

אם אני מתייחס למשהו בתור "אמת", בתור "מציאות" רק משום שחוויתי אותו בעולמי הפנימי – אני יכול לטעות בגדול. גם שיגעון הוא סוג של חוויה פנימית וגם הזיות נרקוטיות, ואף על פי כן חוויות מסוג זה מנתקות את האדם מן המציאות ולא מחברות אותה אליה.

אתן לך דוגמא של שתי חוויות פנימיות שאני חווה. האחת – חווית הייאוש. אין ספק שזוהי חוויה אנושית נפוצה וידועה לכל. אבל אני, באופן אישי, משתדל להתעלם מאותה חוויה פנימית, למרות כל עוצמתה, ולא להתייאש. הידע הפנימי הזה הוא שגוי. אין הוא שונה מחוויותיו של המטורף, המנותק מן המציאות. מניין אני יודע? משום שאני מקבל את דברי רבי נחמן אודות הייאוש כוודאות עליונה: "אין שום ייאוש בעולם כלל". ידע חיצוני זה מגן עלי מפני הידע הפנימי השגוי של הייאוש. אם לא הייתי משתמש בידע הזה והייתי סומך רק על תחושותיי – הייתי מתייאש כבר מזמן.

ועוד דוגמה, הפוכה. שאל אותי חבר: "תגיד, אתה באמת מרגיש משהו מיוחד בקברי צדיקים"? ואמרתי לו: "לא תמיד הרגשתי, אבל ככל שזכיתי יותר ויותר להשתטח על קברי צדיקים ובפרט על ציון רבי שמעון בר יוחאי במירון, הרגשתי ממש איך נפתח לי הלב והלב והתפילות מתקבלות יותר".

ואז הוא שאל אותי בדיוק את השאלה שלך: "אני מקווה שאני לא חוצפן, אבל מאיפה אתה יודע שההרגשות שלך אינם דמיון"? התשובה שלי הייתה פשוטה: "מה שאני מרגיש במקרה הזה הוא נכון משום שכך כתוב בספרי הקודש. לא אני המצאתי את זה. בקברי צדיקים באמת התפילות מקובלות יותר והלב נפתח". ואם כן גם כאן הידע החיצוני מסייע לי לברר את אמיתות הידע הפנימי שלי. במקרה של הייאוש – על מנת לשלול ולדחות אותו, ובמקרה של התרוממות הרוח בקברי צדיקים – לאמת ולקבל אותו.

וכי מה הן כל התאוות אם לא ידע פנימי שגוי? "העיניים רואות והלב חומד". האם אין חושינו משטים בנו? האם אין רבבות מינים וסוגים של חומרי טעם וריח יוצרים אצלנו חוויה פנימית של רצון וחשק אל דברים מיותרים וחסרי ערך? והלא גם כאן רק הידע החיצוני של צו התורה להתרחק מן השלילי ומיותר למרות חיצוניותו המושכת – הוא שיש בכוחו להציל אותנו מאשליית הידע הפנימי השגוי.

וכמו שהידע החיצוני מאזן את הפנימי – גם ההיפך הוא נכון. "אוזן מילין תבחן" אומר איוב. יש לכל אחד מאיתנו איזה חוש פנימי נסתר שבאמצעותו הוא בוחן את המילים שהוא שומע. לא את הטקסט כי אם רבדים עמוקים יותר. מי הוא המשמיע את הדברים? האם הוא עומד מאחוריהם? האם אין לו כוונות שליליות? כמה פעמים השתמשנו באותו ידע פנימי שאמר לנו גבי אדם מסוים או דבר מה שהוצע לנו "זה לא נראה לי"? "זה לא מריח טוב"? למרות שבחיצוניות לא הייתה לנו לכאורה שום סיבה לחשוב שמשהו לא כשורה. כמה פעמים נעזרנו ב"תחושות בטן" או "אינטואיציה" לגבי דברים שעל פניהם לא הסגירו את פנימיותם?

ונחזור לראש הדברים: פנימיות, חסד, זרימה – כשהיא לבדה מתנוססת על הדגל – אינה אלא קליפה נבובה. קליפת ישמעאל.

חיצוניות, דין, חוקים – כשהם לבדם נישאים על שפתיים – אף הם קליפה חסרת לב וערך. קליפת עשו.

כשרבנו בסיפורי מעשיותיו מתאר את התורה הוא מתאר "מבצר של מים". כל כך מדויק. מצד אחד – מבצר, אבנים מסותתות, חזקות, של דין, ומצד שני החומר עצמו, התוכן הפנימי של אותם חוקים, של אותן מצוות – מים, זרימה, חסד, חיות ושפע.

הלוואי ונחזור לכתרנו האמיתי, לתפארתנו, תפארת יעקב, ונינצל מן השקר המכלה גוף ונפש של ישמעאל ועשו.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support