נפשו עגומה עליו, הוא זוכר היטב את התקופה בה האירו לו כל דיבורי ההתחזקות, הוא חש אז 'אהבה בתענוגים' בכל מה שחטף בעבודת ה'; לבו היה שש ושמח על הקשר הנפלא שהשי"ת קשור עמנו בתורתו ובמצוותיו, והיה שואב כח ואומץ מעומק רחמיו יתברך על כל אחד בכל עת, כאשר שאיפות קדושות והשתוקקות נעלה היו מקיפים אותו בכל עת. וכעת, נותר מכל זה רק זכרון רחוק. בשנים האחרונות עוטפת רוח רעה את לבו, רצונות ומאוויים שפלים ובזויים מתעוררים בו בכל עת, לא חשק ולא רצון דקדושה כי אם מין טמטום הלב שמתעורר רק להבלי עולם חולף.

מה גרם את הירידה האיומה הזאת?! מה היא הדרך לשוב ולעורר את האהבה עד שתחפץ?!

נמצאים אנו בעולם שכולו 'העלמה', רבבות מחשבות חולפים במוחנו ולבנו בכל יום, מאות ואלפי דיבורים פעולות ומעשים מקיפים אותנו דבר יום ביומו, ולפי השגתנו הפעוטה נדמה על כל מחשבה דיבור ומעשה שכאן זה התחיל וכאן זה נגמר. אבל רבינו הקדוש מזהיר אותנו מאד לזכור היטב, שכל מחשבה ודיבור ומעשה בלא יוצא מן הכלל, הינם 'רמזים' שמלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו שולח אלינו בכל פעם שנשוב ונתקרב לעבודתו יתברך!

"וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקדוש ברוך הוא מצמצם אלקותו מאין סוף עד אין תכלית, עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו, ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו" (ליקו"מ נד).

רבינו הקדוש מכנה את הזכרון הזה 'זכרון דעלמא דאתי'. השם יתברך רוצה שנזכור את התכלית הנצחית, שנפעול כאן את ריווח חיינו לעד ולעולמי עולמים, שנשית את כל חפצנו ותשוקתנו אל ההצלחה הנצחית בלבד ולא נטעה עצמנו בדברי כזב שאין בהם כי אם כיליון ואבדון. רק לשם כך הוא שולח לנו את כל הרמזים הללו שמלובשים בכל מחשבה דיבור ומעשה. אם היה לנו מח ולב זך, היינו מבינים בפרטיות את משמעות כל רמז המלובש בכל אלו, אבל עתה עלינו להאמין לפחות באמונה פשוטה שכל הבריאה צועקת וקוראת בכל רגע ובכל תנועה ומחשבה צעקת קירוב; שכל הנעשה עמנו מכריז ומרמז לנו בכל רגע ורגע "שובו והתקרבו אלי".

אם אכן נזכה לקבל דברים אלו כפשוטם, איזה תענוג רוחני ואיזו הרגשת קירוב ואהבה נזכה לחוש בכל הרף עין… לא ייפול בנו ספק קל על יקרת עבודתנו וחשיבות ערך מעלתנו אצל השי"ת. הלא הבורא בעצמו פונה וקורא אלינו מאות אלפי פעמים ביום, ורומז לנו שהוא רוצה שנהיה בקרבתו, היש אהבה גדולה מזו?! היש חיות מופלאה ויקרה יותר מזו?! ומי פתי יחליף קירבה נשגבה שכזו עם נעימות מזויפת, חולפת והולכת, של תאוות הגוף הכלות ונפסדות והמלאות טעם-מוות בזה ובבא.

אמנם, יש כח שמשכיח את הזכרון הזה, כח שממית את הלב והופך בעיני האדם את כל הנעשה בבריאה – במחשבה, דיבור ומעשה – למשהו מת שאין בו שום רמז ושום קירוב, כי אם תאוה חיצונה שמוסיפה לטמטם ביתר שאת ולשקוע רק בדברים מתים וחיצוניים שכאלו.

הכח הזה נקרא "כח המדמה", דמיונות שווא ותעתועים שמתעים בכל רגע, והופכים את הבריאה למנותקת ומתה וחסרת תכלית.

מה גורם לאדם שישקע בכח אכזרי זה?

רביה"ק מלמדנו בדברים כדרבונות: "על ידי לשון הרע מתגבר הכח המדמה, כי על ידי לשון הרע מסתלק ממנו הדעת ונופל מאהבת השם יתברך, ונופל לאהבת הבהמיות שהם כל התאוות, שכולם באים מכח המדמה שהיא כח הבהמיות שמתגבר ביותר על ידי לשון הרע" (שם).

כאשר מדברים לשון הרע מתחברים לכסילות, "ומוציא דיבה הוא כסיל" (משלי י, יח). בכך נופלים מאהבת השם יתברך, במקום להבין ולהכיר בבריאה את גודל האהבה וההתקרבות שכל פעולה ומחשבה ודיבור מכריזים, נמשכים אל החלק החיצוני ביותר של הדברים שאינם מקרבים את האדם כלל לנצחיותו.

משל למה הדבר דומה: הורה אוהב נותן מתנה יקרה לילדו האהוב ורוצה על ידי זה לקרבו אליו, והילד עומד ומתפעל מיופי המתנה ונהנה ממנה, ושוכח בכלל שמישהו הכניס כאן את לבו ואהבתו במתנה זו. זהו הטמטום ש'לשון הרע' גורם בעולם: נהנים מחיצוניות הבריאה ולא מכירים את כוונת השולח.

שכן, מי שדן בר ישראל לפי איזה פגם וגנות חיצוני שבו, הרי שהוא מכחיש בכך את כל הקשר העמוק והאהבה העצומה הקיימת כאן בעולם בין השי"ת לכל אחד מישראל בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו, הוא מתחבר לטיפשות וכסילות כאילו כל הנעשה בבריאה אינו אלא חיצוניות בלבד ללא משמעות אהבה וקירוב פנימי כלל.

"ועל ידי זה" – ממשיך רבינו הקדוש – "נפגם הזכרון ונופל לשכחה שהיא מיתת הלב, שמת לבו בקרבו ואינו משים על לבו לזכור בכל יום בעלמא דאתי ששם עיקר החיות לנצח, והוא בחייו חשוב כמת מאחר שאינו משים על לבו לזכור תכליתו הנצחי בכל יום" (ליקוטי עצות, עפ"י סי' נד הנ"ל).

בפרשת שלח, פרשת המרגלים, אנו לומדים על חומרתו של לשון הרע. מעשה המרגלים – שגרמו בכייה לדורות וכל החורבנות והגלויות נובעים הימנה – נכלל באיסור לשון הרע, והיא מלמדת אותנו ביתר שאת על חומר דיבורי לשון הרע על בני ישראל, וכפי שחכמינו ז"ל דורשים: "בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה" (ערכין טו ע"א).

הבה נזכור את שורש כח הזכרון הנצחי, "מות וחיים ביד הלשון". מי שרוצה לחיות חיים נצחיים ולא להיות כמת בחייו, בהכרח שינצור פיו ולשונו מלדבר רעה על שום בר ישראל, כי בנפשנו הדבר. ומידה טובה מרובה: אם נשמור פינו נזכה לאהבת ה', ולזכור תמיד בתכליתנו, ולהחיות עצמנו ברמזי ההתקרבות בכל עת ובכל שעה.