מידות – מוחין דקטנות

מה זה מוחין דקטנות?

כשאדם מכונס בתוך עצמו, חושב רק על בעיותיו ועל דאגותיו. בקיצור, אוכל את לבו. אז הוא מוגבל ביותר מכל הבחינות, אף במה שקשור לעצמו, אולם במה שקשור לאחרים הוא בבחינת "שכיח היזיקא" [=הנזק מצוי].

לא תוכל לקבל ממנו תשובה מיושבת – כאשר חסר לו בכלל יישוב הדעת; כשתפנה אליו באיזה ענין – עליך לשמוח אם לא תיענה בנזיפה; בתוך הבית – הוא דומה לפצצה העלולה להתפוצץ כל רגע, אם רק תתחמם האוירה – מספיק…

בקיצור: יותר טוב לשמור מרחק ממנו אם אינך רוצה שיאשים אותך כאחראי לכל בעיותיו.

תלמידי רבי עקיבא היו מבחינת מוחין דקטנות, ולכן שנאו והתקוטטו זה בזה (כן מובא בכתבי האר"י שה"כ ל"ג בעומר דרושים), אכן, הם למדו תורה הרבה, אבל בבחינת "בייזער למדן" [=למדן קפדן]. באופן כזה נשארת התורה כפורחת באויר בלי בית קיבול הולם לקבלו. בסוף, התנקם בהם מצב זה והם נסתלקו בימי הספירה, שהם הזמן המיועד לתקן החסרון של קטנות דמוחין.

אחר כך בא רבי עקיבא לחמשת תלמידיו שבדרום, והם למדו תורה ממנו בבחינת גדלות המוחין, ונתקיימה התורה על ידם לכל הדורות. בפרט רבי שמעון בר יוחאי, שהגדיל לעלות בחיבורו ספר הזוהר הקדוש, שעל ידו נצא מהגלות.

ומכיון שהנושא הזה כל כך גורלי, באמת היה כדאי לדעת איך נעזרים במצב של מוחין דקטנות למנוע סבל מעצמו ומאחרים, והעיקר: שנוכל לנצל את הזמן היקר לתועלת המירבית.

כמה עצות מצאנו מרבינו לזה, אבל השורה התחתונה שהאדם חייב לצאת מתוך העיסוק בדאגות שלו ולהשתחרר מהם. בעניות, למשל, יש פן חיובי ופן השלילי, אולם דקדוקי עניות מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו. הסיבות שגורמות לו קטנות המוחין הן כמו עניות. אסור לדקדק בהם יותר מדי.

אולם מה שקשה מאוד להתמודד אתו, הוא חוסר הבנה שיש בכלל בעיה. האם יעלה על הדעת שצדיקים וגאוני העולם, שהיו תלמידים של גדול ישראל, רבי עקיבא, היו נלכדים בדבר כזה אם היו מבינים על נכון את חומר הבעיה ויודעים שחייבים לשרש אותו, כי בנפשם הדבר?

ראית פעם "בייזער למדן" שאיכפת לו שהוא כזה? להיפך! הוא חושב שככה צריך להיות!

וכל זה עצת היצר לעוור את עיני האדם לבלתי יתפוס את מצבו האמיתי עד שזה מאוחר מדי.

כמה יש לנו להודות שזכינו לרבי כזה שמעמיד אותנו בקרן אורה, ומדריך אותנו איך להנצל מהמכשולים הנראים קטנים אבל באמת עצומים הם ומאד מסוכנים.

לפעמים רואים חסיד ברסלב עליז, וחושבים לרגע: כמה אין בעיות לבן אדם זה שיש לו זמן לבלות בשמחה, בעוד שאנחנו כל כך עסוקים בעניינים חשובים ביותר שלא סובלים שום דיחויים…

אילו היינו יודעים כמה זמן וכמה כוחות משקיע אדם זה להשתחרר מהלחץ, להניח את כל הטרדות ודאגות היום יום המוטלות על כתפיו בדיוק כפי שהן מוטלות על כתפי כל אדם אחר. ולעתים מדובר באדם שיש לו כל כך הרבה צרות ודאגות שרוב הבריות אינם מסוגלים אפילו לשמוע אותם, כל שכן להתמודד עם כגון אלה.

כמה לילות, כמה שעות צועק הוא בשדות, כמה מאמצים הוא עושה להיות בשמחה, ואילו הבריות חושבים שזה איזה בטלן שיש לו זמן, שיכול לפרגן לעצמו להתבדח.

ההבדל הוא שבן אדם זה יודע שיש לו צרות. אולם הוא עושה כל מאמץ להתמודד אתם בלי להשבר.

הבעיה היא לא כל כך איתו, משום שהוא הולך בדרך טובה וסוף סוף הוא יצא מצרה לרווחה – ולפחות, הוא שולט בצרותיו ודאגותיו ולא הן בו… הבעיה האמיתית היא עם אלה שאינם מכירים בבעייתם. נוח להם להוציא את תסכולם על אחרים ולהתרגז, לכעוס על כל הבאים איתם במגע. אבל הגמרא אומרת שכמו שחייב אדם ללמוד, כמו כן חייב שיהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות, ואם בלמוד תורה זה נאמר, אשר סוף סוף דאורייתא מרתחא ליה [=אש התורה בוערת בו], קל וחומר בעסקי העולם, בעניינים גשמיים, שהאדם חייב לרסן את עצמו ולמצוא פתרון איך להתמודד עם מה שמעיק עליו ולא להפוך את עצמו לבלתי נסבל.