מיום עמדו על דעתו מתחנך אדם ש'צריך להיות גדול'. כילד הוא רוצה פשוט לגדול, וככל שהוא מתבגר גם שאיפותיו גדלים לצידו. אדם מתוודע למושגים של שלימות, מתוודע ושואף, ובינתיים הולכת ונרקמת טבלה של יעדים: מה חשוב ומה חשוב יותר. כאן בדיוק המקום לעצור ולבחון: האם הטבלה מסודרת נכון? כלומר, האם ההגדרות שהענקנו לגדלות מדויקות? יתכן ויש לנו עדיין מה ללמוד על גדלות ושלימות…

* * *

זיהוי נכון של מושגי גדלות וחשיבות הוא יסוד חיוני בעבודת הבורא. אילולא כן, עלול אדם להסתפק בהישגים מדומים או להתייסר לחינם על הפסדים שאינם הפסדים. משום כך חיונית מאוד ההבחנה הבוגרת – מה באמת חשוב, מה גדול באמת.

היכן מבררים זאת? מן הסתם אצל מי שכל הכבוד בעולם שלו הוא. אם נבחן את מידת חשיבותן של מעלות שונות מול רצון השם, צפויה לנו הפתעה; הפתעה בנוסח זו שהביא עימו יתרו.

על שעת ביאת יתרו להסתפח אל נחלת השם נאמר בזהר הקדוש "כדין נתעלה שמא עילאה". שימו לב, הייתה יציאת מצרים ונס קריעת הים, ובכל זאת לא היה ביטוי כבוד השם גדול כמו ברגע ביאת יתרו, האיש הרחוק והמרוחק בעולם, הייתכן?

אכן, גדלות היא עניין מפליא ומפתיע. לא כל מה שנדמה כגדול אכן גדול, ולא מה שנראה דחוק לשוליים אכן דחוק. הגדלות האמיתית מתומצתת בנקודה אחת – מה שתורם באמת להרמת כבוד השם בעולם. הדבר הזה נעשה לעיתים דווקא על ידי איש רחוק, במקום רחוק, במצב פשוט ונידח.

הרעיון יתיישב על פי משל למלך שבממלכתו נאמנים ומורדים. מי מהקהלים הללו יכול להביא למלכו את הכבוד הגדול יותר? הבה נראה: התומכים יחגגו לו ויריעו לכבודו, ככלות הכל הם תומכיו ואין בכך חידוש. אולם, והיה אם יבואו מתנגדיו, ירכינו ראש ויכרעו לפניו ברך – הלא אין מחווה כבוד גדול מזה.

זהו מעשה המגילה.

גילוי של פורים

אם נפשך לדעת מהו גילויו הגדול של פורים, הרי לך – בפורים מתגלה ומאירה הנקודה הזו בדיוק. החשיבות האמיתית מודגשת, והגילוי הזה הוא-הוא הניצחון במלחמת עמלק.

המן עמלק מתגבר על ישראל וממיט על ראשם גזירות וצרות. מה הוא מבקש? דבר אחד – להשכיח חלילה את התגלות כבוד השי"ת. הייתה יציאת מצרים, קריעת הים, מתן תורה – עמלק מכוון לשם את נשקו, להשכיח, להדחיק.

הוא עושה זאת על-ידי רעש רב ובלבול הדעת, מציף אותנו בהתפעלויות ומדגיש חשיבויות שונות ומשונות. מטרתו היחידה להסיט אותנו מהמכוון האמתי, למקד את תשומת הלב בהישגים שונים, העיקר שלא נהייה פנויים לעצם הנקודה. לפיכך אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זכרו. מפני ששלמות הכסא והשם תלויים דווקא בנקודה הזו, השקטה והמודחקת לכאורה, נקודת כבוד השם.

העיניים ממוקדות בהצלחות והספקים, אך המלחמה האמיתית מתנהלת בבית, במה שעובר עליך, יהודי יקר, באמת.

עמלק מוכן להלהיב אותך להשיג שבעה רקיעים, הוא מוכן לכך רק כדי שתנטוש חלילה נקודת כבוד השם 'קטנה' המסתתרת ביום המעייף שעבר עליך; הוא מוכן לכך רק בתנאי שתזניח את רצון השם האמיתי – דהיינו להתעסק באתגרים שההשגחה זימנה היום למעונך. מי יגלה עפר ואפרוריות מעינינו? המגילה.

כך אירע בשושן. עם ישראל שרוי היה בצל גזירת שמד. איככה מתדרדר דור למצב ביש שכזה? אכן, הייתה כאן החמצה, טעות. נהינו אחר גדלות גויית. סעודתו של אותו רשע; פאר ויופי של עולם הזה. במהלך אותה סעודה אף הוצאו בגדי הקודש של כהן גדול והגדלות האמתית בעולם נרמסה לרגלי גדלותו החיצונית של אותו רשע. זה כל העניין. אם המרנו חלילה את נקודת כבוד השם במושגי גדלות וייקר שאינם נוגעים לכבודו יתברך – הבאנו על עצמינו צרות צרורות חלילה.

מן המיצר

בעקבות כך נלקחת אסתר לבית אחשוורוש. אך הצרה היא מפתח לגאולה. יהודי יורד למעי הקליפה להיבחן ולהתברר. בתוקף הצער והצרה מתבררת מחדש הנקודה היקרה – מה חשוב באמת.

ובכן, מה שחשוב באמת זה מה שנחשב בעיני השם, ולא כל חשיבות אחרת מרשימה ומהדהדת, וברגע שנפש יהודית מתוודעת לגילוי הזה, מתפייסים. עם ישראל חוזר. העיניים נושאות אך ורק לכבוד השם, לבית מקדש. ארמונותיו של אחשוורוש מתגמדים לנוכח נקודת אמונה אחת. אז מתברר למפרע כי את הכבוד והגדולה האמיתיים הביאו לבורא עולם דווקא הרחוקים, דור עייף ומבולבל שהתעשת והזדעק מעומק הנידחּות 'השם הוא האלוקים'.

הגילוי הזה נזכר ונעשה מדי שנה, בהארת מרדכי ואסתר הזורחת מאותיות הקדושות של המגילה. הארה זו מנשבת במפרשי רוחנו, מרקידה אותנו בחוצות. הבינונו כעת שהשמחה האמיתית, כמו גם הגדלות והחשיבות, שרויים כאן, היכן שאנו, בתוך העניינים הפשוטים שעמלק התאמץ כל כך להסתיר עד כה.

כי אכן רצון השם שנלמד, נצליח ונתעלה. אך רצונו האמיתי הוא – שנעבוד אותו בדיוק במקום אליו הוליכו אותנו. ובל נטעה חלילה! אחרי כל המעלות הטובות, החשיבות הגדולה באמת שמורה לפעולות שיש בהן כדי להגדיל כבוד השם ולהשלים את כסאו, עניינים אלו נעשים דווקא בהסתר ובסתר. בבית, ובמה שמתרחש בחיינו הפשוטים.