"מה שהעולם רחוקים מה' יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד – ואז בודאי ישוב אל ה' "

(ליקוטי מוהר"ן ח"ב, י)

אם חיפשתם את הסיבה מדוע עדיין אין אנו קרובים אל ה' באמת? מדוע עדיין התאוות שולטות עלינו? הרי לכם תשובה חד משמעית: אין ישוב הדעת! רק זו הסיבה ואין בלתה.

בכך מיישב מוהרנ"ת את הפליאה הגדולה, אשר דנו בה ספרים רבים, והיא: "מה שמצינו בתורה, שהזכירה כמה פעמים בכמה מצוות 'יציאת מצרים', וכן בתחילת עשרת הדברות שהם כלל התורה פתח תחילה 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים'. וכבר מבואר בכמה ספרים קושיא זו: למה תלתה התורה כל המצות ביציאת מצרים?"

התשובה לכך, אומר מוהרנ"ת, היא, שכל התורה כולה תלויה בשחרור המוח מהבלבול והשעבוד. כי "באמת כלל כל התורה תלוי בבחינה זו, לצאת מעבדות לחרות, שזהו בחינת יציאת מצרים שיצאנו מעבדות לחרות. כי כל העוונות הם על ידי רוח שטות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ג), והם באים מזוהמת הנחש. וזה בחינת עבדות, שהוא בחינת בלבול הדעת, בחינת רוח שטות, כמבואר במקום אחר שעבדות הוא בחינת בלבול הדעת, וחירות הוא ישוב הדעת… וה' יתברך, בשעת יציאת מצרים, הוציאנו מעבדות לחירות, ועל ידי זה דייקא אנו יכולים לקבל את התורה, כי על ידי זה נכנע זוהמת הנחש שהוא בחינת עבדות ונכללין בחירות שהוא בחינת דעת, שעל ידי זה יכולים לקבל את התורה" (ליקוטי הלכות, שכירות פועלים ב, ב).

* * *

האמת היא, שיגיע יום שבו תתיישב דעתנו, גם אם לא נרצה… ביום הפטירה, אז נזכה כולנו ל"ישוב דעת" נפלאה… "שרק בסוף, כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת – אז יהיה לו ישוב הדעת באמת, ויסתכל על עצמו ויראה האמת, שכל היראות והפחדים שהיה מתיירא מאיזה בני אדם שעמדו כנגדו, היה הכל שטות והבל, ובחינם היה לו יראות ופחדים מהם, כי מה יעשה לו אדם. וכן לעניין התאוות, כי אז יראה היטב אשר בחינם כילה בהבל ימיו בשטותים ובלבולים כאלו; ומי הכריח אותו לזה וכו'. כי רק אז יראה האמת היטב היטב" (שיחות הר"ן, פג).

אפס כי עיקר החכמה היא ליישב את הדעת בטרם יבוא היום האחרון. כדי לזכות לכך, יש לשמור על שעת ההתבודדות היומיומית בעקשנות, ללא פשרות. אך "צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום, ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט. כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו, ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכין להתגבר, לראות לייחד לו פנאי, ליישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו" (שיחות הר"ן, מז).

אמור מעתה, כשאנו רואים שהיום חולף ועובר, ועדיין לא הקדשנו שעה אחת ל"התבודדות" – הימרנו בכך לא רק על יסוד היהדות! על ה"יישוב הדעת" שלנו, על ה"יציאת מצרים" האישית שלנו.

"בלי התבודדות", היו אומרים חסידי ברסלב ותיקים, "גם אם יש לו לאדם את הכל; תורה, עבודה, מצוות ומעשים טובים – חסרה לו הנקודה הפנימית: ישוב הדעת, והרי הוא דומה כעיגול, אשר בתוכו כתוב 'מבולבל', וסביבו כתובים מעלות רבות: 'למדן', 'עובד השם', 'בעל חסד'. מהי אם כן התוצאה? למדן מבולבל, עובד מבולבל, וכן הלאה" (שיש"ק ה, תמ)

רק התבודדות מביאה את האדם אל הנקודה הפנימית והיסודית של היהדות: יישוב הדעת אמתית.