מה פעלתם? רוח!
י״ב באב תשע״ט
מי שהוא רחוק מהצדיק, כשהוא נתקל בחיסרון, תוקף אותו 'קוצר רוח', וכל רצונו הוא רק להשלים את החיסרון כאן ועכשיו. ולכן גם אם הוא נאנח על כך לפני ה', הרי שאנחתו כולה יללה, וכשהחיסרון נשלם, הוא מתענג על ישועתו ופונה לו לדרכו…
"מה פעלתם? רוח!"
"הנה יקר גנוחי ונוה (שקורין קרעכץ)
מאיש ישראלי, כי הוא שלימות החסרונות"
(ליקוטי מוהר"ן, ח)
מי היה מאמין מה מסתתר תחת האנחה הפשוטה המתפרצת מלבו של יהודי, עד אותה 'שבת חנוכה' שנת תקס"ג, בה פתח רבינו ואמר: "הנה יקר גנוחי ונוה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי", וגילה תורה שלימה ועמוקה על מעלתה וכוחה של אנחה, "דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, אשר לא נשמע ולא נראה לגלות סודות נוראות הנצרכין להעולם מאד מאד בדברים כאלו אשר דרכי ה' נסתרו בהם מאד" (הקדמת ליקוטי מוהר"ן).
בתורה זו מתגלה לנו, שהנאנח על חסרון כלשהו, מושך "רוח חיים" מהצדיק, ובכך נשלם חסרונו.
אך שימו לב: יש אנחה ויש אנחה; יש אנחה קדושה ויש אנחה טמאה, אנחה זו האחרונה היא בת זוגה של ה"יגון" ("יגון ואנחה" הם ס"מ ולילית, כידוע בספרי הקבלה), אנחה שכל כולה יללה, ואחריתה תוגה.
ההבדל בין אנחה קדושה לבין אנחה שאינה קדושה הוא עצום; בעוד זו הקדושה יוצאת מלב מלא צער אך בד בבד מלא תקווה וגעגועים, הרי הטמאה פורצת מלב מלא עצבות וקוצר רוח.
* * *
גם כאשר החסרון נשלם, ניכר הבדל עצום בין הנאנחים=המתגעגעים לבין הנאנחים=המייללים. שניהם מושכים "רוח" כדי להשלים את חסרונותיהם, אבל אלו מושכים 'רוח חיים' ואלו – רוח סערה'. "ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה, כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו… אך שאין לו קיום כלל, ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופיה ונשמתיה".
אין להם 'חיות', יש להם 'סערה'. ולכן הם נעים ונדים בין דיכאון וייאוש, לבין שמחה של התפרקות.
"כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, שכשנופל עליהם אבילות וצער ויסורין, אינם מנחמים את עצמם כלל ואין מקוים לצאת משם, כמו שנאמר 'לא יאמין שוב מני חושך', ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחורה ואבילות עד שנפרדים על ידי זה מה' יתברך ומהתורה והצדיקי אמת לגמרי. ולפעמים להיפך, כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתיה וכו', הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים" (ליקוטי הלכות, ביצים ה, ב).
לעומתם המתאנחים המתגעגעים, מושפעים ברוח שכל כולה חיות ואריכות אפיים. לא הצלחה מסחררת ומסעירה, אלא נשימה רגועה המשלימה את החיסרון בצורה אמיתית, בצורה שאינה גורמת לאבד את הגעגועים הבלתי-פוסקים.
* * *
וביתר עומק:
המקורב לצדיק האמת, כשחסר לו דבר מסוים ברוחניות או בגשמיות, נותן לו הצדיק להבין שכל מטרת החיסרון היא אך ורק כדי לעורר אותו שירים עיניים למרום ויאנח לפניו. לכן אנחתו קדושה, אין בה שמץ של עצבות, רק כולה ביטוי של ציפייה ותקווה. וכאשר נשלם לו חסרונו, הרי הוא מתמלא בהודיה, הכנעה וגעגוע.
לא כן מי שהוא רחוק מהצדיק, כשהוא נתקל בחיסרון, תוקף אותו 'קוצר רוח', וכל רצונו הוא רק להשלים את החיסרון כאן ועכשיו. ולכן גם אם הוא נאנח על כך לפני ה', הרי שאנחתו כולה יללה, וכשהחיסרון נשלם, הוא מתענג הוא על ישועתו ופונה לו לדרכו…
* * *
אכן, רק אותו צדיק גדול, אשר היה כל כולו געגוע בלתי-פוסק, ומאידך שמח אין קץ – הוא זה שיכול לתת לנו במתנה אנחה קדושה, ולהשפיע לנו רוח חיים כדי להשלים את חסרוננו בשלמות.
וכך נענה רבינו הקדוש באותה 'שבת חנוכה' אחר אמירת התורה: "כשתסעו [הביתה] וישאלו אתכם: מה פעלתם? תאמרו: רוח! והאמת כן הוא, שפעלנו רוח חיים, שקיבלנו ממנו להשלים כל החסרונות!" (חיי מוהר"ן, ד).
גולשים צפו גם ב:

תפילה לזכות להגיע לציון
חוברה על ידי הרה"ח רבי יצחק ברייטער זצ"ל, הי"ד, בתקופה שבה לא ניתן היה להגיע לציון. כעת, בעקבות מגיפת הקורונה שסגרה את הגבולות בין המדינות, הפכה התפילה הזו שוב לרלוונטית...

צעקת החיפוש
החיפוש אחרי נקודת הטוב הוא מעשה הקנאות הראוי ביותר עבור קדושת יהדותנו. והחיפוש הזה מתחיל בספרי הצדיקים, עובר בהכרח דרך שיחת חברים, ונעשה שלם ומוחלט מתוך בירור עצמי.

סוף סוף באומן…
מי בכל זאת עקבו אחר הספינה וניסו לנצל כל פירצה אפשרית בכדי להסתנן לתוכה? היו אלו שני אברכים צעירים מירושלים, הלא הם מיודענו רבי אברהם יעקב גולדרייך וחברו המושבע רבי שמואל שפירא...

ספירת העומר
תולדותיו של כל אדם מישראל הם בבואה של תולדות עם ישראל מאז היותו לגוי. אם כן, פסח וספירת העומר אינם רק "זכר" ליציאת מצרים, אלא ענינו הפרטי של כל יחיד: לזכות ולצאת "מגלות מצרים שהוא…

להרגיש שייך
מי לא משתוקק לחוש רצוי ומועיל, להשתייך למקום טוב ומיוחד? כשהתחושה הזו דועכת, אנו עלולים להיות אבדים לנצח. ואז באה החיות החדשה: אני קיים, אני יחודי – וחלק ממניין יחודי. המספר האישי שלה, הוא זה…

וספרתם לכם – לעצמכם
תקופת "ספירת העומר" היא תקופה של היטהרות והתעלות – את זה כולנו יודעים. בכל יום ויום עולים משער לשער, ומתקנים עוד משהו פגום. הבעיה היא רק, שחלק גדול מאתנו מרגישים מחוץ לסיפור...

אתה עוד תזכה!
כולנו צועדים בדרך ארוכה מאוד שאת סופה קשה לחזות. הסכנה הגדולה ביותר היא שבעיצומו של מסע נתייאש וזהו. לכן, כל כך חשובה לנו ההבטחה 'אתה עוד תזכה' ואם נזכור זאת, ולא נתייאש, הרי שללא ספק…