"מה פעלתם? רוח!"

"הנה יקר גנוחי ונוה (שקורין קרעכץ)
מאיש ישראלי, כי הוא שלימות החסרונות"
(ליקוטי מוהר"ן, ח)

מי היה מאמין מה מסתתר תחת האנחה הפשוטה המתפרצת מלבו של יהודי, עד אותה 'שבת חנוכה' שנת תקס"ג, בה פתח רבינו ואמר: "הנה יקר גנוחי ונוה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי", וגילה תורה שלימה ועמוקה על מעלתה וכוחה של אנחה, "דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, אשר לא נשמע ולא נראה לגלות סודות נוראות הנצרכין להעולם מאד מאד בדברים כאלו אשר דרכי ה' נסתרו בהם מאד" (הקדמת ליקוטי מוהר"ן).

בתורה זו מתגלה לנו, שהנאנח על חסרון כלשהו, מושך "רוח חיים" מהצדיק, ובכך נשלם חסרונו.

אך שימו לב: יש אנחה ויש אנחה; יש אנחה קדושה ויש אנחה טמאה, אנחה זו האחרונה היא בת זוגה של ה"יגון" ("יגון ואנחה" הם ס"מ ולילית, כידוע בספרי הקבלה), אנחה שכל כולה יללה, ואחריתה תוגה.

ההבדל בין אנחה קדושה לבין אנחה שאינה קדושה הוא עצום; בעוד זו הקדושה יוצאת מלב מלא צער אך בד בבד מלא תקווה וגעגועים, הרי הטמאה פורצת מלב מלא עצבות וקוצר רוח.

* * *

גם כאשר החסרון נשלם, ניכר הבדל עצום בין הנאנחים=המתגעגעים לבין הנאנחים=המייללים. שניהם מושכים "רוח" כדי להשלים את חסרונותיהם, אבל אלו מושכים 'רוח חיים' ואלו – רוח סערה'. "ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה, כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו… אך שאין לו קיום כלל, ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופיה ונשמתיה".

אין להם 'חיות', יש להם 'סערה'. ולכן הם נעים ונדים בין דיכאון וייאוש, לבין שמחה של התפרקות.

"כי זה דרך הרשעים וכל הרחוקים מן האמת, שכשנופל עליהם אבילות וצער ויסורין, אינם מנחמים את עצמם כלל ואין מקוים לצאת משם, כמו שנאמר 'לא יאמין שוב מני חושך', ונשארים שקועים בדאגה ומרה שחורה ואבילות עד שנפרדים על ידי זה מה' יתברך ומהתורה והצדיקי אמת לגמרי. ולפעמים להיפך, כשיש להם איזה טוב, אכילה ושתיה וכו', הם ממלאים פיהם שחוק ועושים כל ימיהם כחגים" (ליקוטי הלכות, ביצים ה, ב).

לעומתם המתאנחים המתגעגעים, מושפעים ברוח שכל כולה חיות ואריכות אפיים. לא הצלחה מסחררת ומסעירה, אלא נשימה רגועה המשלימה את החיסרון בצורה אמיתית, בצורה שאינה גורמת לאבד את הגעגועים הבלתי-פוסקים.

* * *

וביתר עומק:

המקורב לצדיק האמת, כשחסר לו דבר מסוים ברוחניות או בגשמיות, נותן לו הצדיק להבין שכל מטרת החיסרון היא אך ורק כדי לעורר אותו שירים עיניים למרום ויאנח לפניו. לכן אנחתו קדושה, אין בה שמץ של עצבות, רק כולה ביטוי של ציפייה ותקווה. וכאשר נשלם לו חסרונו, הרי הוא מתמלא בהודיה, הכנעה וגעגוע.

לא כן מי שהוא רחוק מהצדיק, כשהוא נתקל בחיסרון, תוקף אותו 'קוצר רוח', וכל רצונו הוא רק להשלים את החיסרון כאן ועכשיו. ולכן גם אם הוא נאנח על כך לפני ה', הרי שאנחתו כולה יללה, וכשהחיסרון נשלם, הוא מתענג הוא על ישועתו ופונה לו לדרכו…

* * *

אכן, רק אותו צדיק גדול, אשר היה כל כולו געגוע בלתי-פוסק, ומאידך שמח אין קץ – הוא זה שיכול לתת לנו במתנה אנחה קדושה, ולהשפיע לנו רוח חיים כדי להשלים את חסרוננו בשלמות.

וכך נענה רבינו הקדוש באותה 'שבת חנוכה' אחר אמירת התורה: "כשתסעו [הביתה] וישאלו אתכם: מה פעלתם? תאמרו: רוח! והאמת כן הוא, שפעלנו רוח חיים, שקיבלנו ממנו להשלים כל החסרונות!" (חיי מוהר"ן, ד).