הדממה העמוקה שעטפה את היכל הישיבה, נשברה באחת. זה עתה סיים הגאון האורח את משאו בסוגייה החמורה. תלמידי-החכמים הצעירים שיגרו את ספקותיהם אל מעונו של הגאון עוד קודם לביקורו. במשך שעה ארוכה עקבו מאות תלמידים בדריכות אחרי המהלך המפעים שאמור היה ליישב את כל ספקותיהם. ניסו להבין ולא ממש ירדו לעומק דעתו.

בדקות הארוכות שלאחר הדרשה חיפשו עשרות הצורבים הנלהבים את דמותו של הגאון. אפס, כאילו בלעתו האדמה. בלית ברירה שבו הלומדים המאוכזבים אל החברותות והספרים. אם הגאון בעצמו איננו, הרי דבריו עודם חיים בזכרון. עמדו חבורות חבורות, שקלו טרו ודנו משך היום כולו. לאט לאט החלו קשרי הדברים להאיר. הסוגיה הבהיקה באור בהיר. לפנות ערב הופיעה שוב דמותו של האורח. לטבעת הלומדים שהקיפה אותו בלהט הוא הסביר. 'בדרשה הנחתי יסודות ליישוב הספקות כולם. לא יכולתם לרדת לעומקם של דברים לולא הנחתי לכם זמן ליישב את הרעיונות על לבכם. נעלמתי על מנת להעניק לכם את האפשרות להתעמק ולהגיע בעצמכם לעומקם של דברים'.

* * *

בלהט, התלהבות והתחדשות, נכנסנו בשערי חודש אדר. בשבת הקודמת שמענו את פרשת שקלים. פרשה ראשונה מד' פרשיות שעתידות ללוות אותנו בדרך העולה אל פסגת הימים, פורים ופסח. בראש חודש התלהבנו בקריאת ההלל, יכולים היינו כבר אז למשש את קדושת הניסים הממשמשים ובאים. אם צעדים ראשונים נעשו בלהט והתעוררות שכזו, מצפים היינו להמשך בוער עוד יותר. אבל לא, הימים שבאו לא בישרו מאומה. שקט מוחלט.

פליאה גדולה מזו מצויה בשבת קודש. בין 'שקלים' ל'זכור' נטועה שבת אחת נעדרת פשר. שום דבר מיוחד, קריאה ככל הקריאות, שבת ככל השבתות. ובנקודה הזו עומד היהודי ותוהה. ובכן, מה עושים כעת? ובכלל, איך מתכוננים לקדושת הימים הגדולים, איך פועלים ישועות ובמה?

הפסקה היא מקור ישיר לספקות ובטלה. בשטח הריק שיוצרות ההפסקות עלולים לצמוח המון ספקות. התחלה חדשה מחדירה בלב רוח של התעוררות ועניין, אם לא ממשיכים את ההתלהבות הראשונית הלאה, וממלאים את ההפסקות, קרירות עלולה להשתלט על הלב.

ובאמת, במקום הזה בדיוק אורב לנפשות ישראל קטרוגו של המן – עמלק. 'ישנו עם אחד' – שישנים מן המצוות, מתקררים מהר. זה עתה התעוררו לכל קשקוש מטבעות של שקלים ומיד חזרו ונרדמו. רק שאגו 'הודו להשם' של הלל בהתלהבות ושוב שקעו בשנת ישרים. ואם הפסקה עלולה לצנן את הלב בספק וקרירות, למה זה באה ההפסקה דווקא בזמן יקר כמו זה.

לעצור כדי להתבונן

התשובה לשאלת 'מה עושים כעת', היא: מתבוננים. הפסקות ניתנו להתבוננות. כמו שפירש רש"י בפרשתינו "מה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין". הפסקות ניתנו אם כן לצורך התבוננות. אדר הוא חודש של התחלה חדשה והמשכיות. חודש של מלחמה בעמלק ובספקותיו המצוננים. ומשום כך שבת הפסקה היא המתנה המתאימה ביותר. אם בשבת הקודמת שמענו 'שקלים' זה הזמן לעמוד ולהתבונן מה יש לנו ביד. אם מה צועדים אנו אל קדושת הימים הבאים.

וכשמתבוננים מגלים. פרשת 'שקלים' בישרה לנו שיהדות עושים מכל התחלה טובה. שאת הקשר אל הקדושה משיגים גם עם מחצית, לאו דווקא עם שלם ומושלם. ואם כך מה שנותר כעת לעשות הוא פשוט לעשות. את ההפסקות ממלאים עם הדבר האחרון שחשבנו שיתאים. חוטפים כל דבר טוב שקיים בהישג יד. אם עמלק מבקש לנצל את שטחי הריק להזרקת ארס של קרירות וספק, התשובה שלנו היא לחדול מן הספק. כשיש צורך לסדר משהו, פתגם עמלקי עתיק טוען באוזנינו 'אינני יודע מה לעשות'. גם כשכבר הגיע זמן ק"ש של שחרית, עדיין טוען עמלק שבעצם שום דבר לא ברור ואין לאן להזדרז משום שמה יש בכלל לעשות. ויש לו גם שאלות. 'איך תדע מה ללמוד, איך להתפלל, איך להתכונן לפורים ופסח, ואיזו מצווה ועבודה דחופה יותר. בקיצור, אינך יודע איך נעשים יהודי. ואם יש כבר משהו לעשות, הוא טוען אפשר בעצם להשאיר למחר.

והפסוק מקדים ומזהיר שעיקרה של מלחמת עמלק היא על אותו 'מחר' נצחי. "צא הלחם בעמלק מחר" אל תדחה דברים בגלל ספק וחוסר התעוררות.

שבת 'שקלים' זועקת 'חדל ממחשבות וספקות. המעצורים נובעים מעקשנות על שלם דווקא, כשאין שמחה וסיפוק גם במחצית'. כל אחד יודע היטב איך חוטפים דברים טובים, כמה דקות של כוונה בתפלה. שיעור קבוע, וזריזות בניצול נכון של חצי שעה פנויה. לקיים מצוות בהלהבות ולהמשיך במחשבות של שמחה וחיות. ואם עמלק מעוניין לשדוד את כל העושר הזה מאיתנו, הרי שהדבר החשוב ביותר הוא להפסיק להסתפק.

הקריאה האלוקית 'ויקרא' היוצאת מאהל מועד אל משה, מזמינה כל יהודי להתעורר ולהכנס פנימה לעבודת השם וקיום מצוות. לחטוף נקודות טובות של מחצית. בדומה למאמר חז"ל "בכל יום בת קול יוצאת מחורב" וכו'.

ונהפוך הוא

חודש אדר הוא זמן של 'ונהפוך'. "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב". זה הזמן לחולל מהפכה דקדושה. ההפסקות אמורות ליצור המשכיות. וכשיש המשכיות שוב אין מקום לספק וקרירות.

ההפסקות והספקות אורבים לנו בכל פינה, הם שגורמים לשעות של בטלה. נדמה אז שלא כדאי להתחיל מפני שממילא אין הרבה זמן והכל עומד להשתנות או להיעצר. זה הזמן לאמץ הסתכלות אחרת. אם אין פנאי, ועוד מעט לא נוכל לעשות, אז קדימה, זה הזמן לחטוף משהו, למלאות את הארעי בנצחי. כשבני ישראל נקראו לתרומת המשכן, עמדנו עוד קודם לגזרת הארבעים שנה של מעשה המרגלים. בתוך תקופה קצרה אמורים היינו להיכנס לארץ ישראל. ובכל זאת, אף אדם טען שימתין כבר לבניין הקבוע. ההתלהבות שאחזה בתורמי המשכן נבעה מזריזות דקדושה. הלהט והתשוקה לחטוף ולתרום לבית השם, גם למשכנו הארעי.

הקדושה שהופיעה עלינו בפתיחת ארבעת הפרשיות וראש חודש, לא נעלמה. ההפסקה באה על מנת להניח מקום לחיפוש והתבוננות. דווקא כשנאספו קרני ההוד שבישרו על קדושת הימים, הגיע העת להתבונן בעוצם הבשורה. להביט באוצר המונח בכף היד ולהכיר בהזדמנות הנפלאה של הימים הגדולים. ההפסקה מוסגלת לגרום למי שמעוניין לשמוע ולחפש, לדעת איך באמת יש תמיד מה לעשות. כי מחצית השקל מזמינה כל יהודי לעשות תמיד את הטוב ביותר לרגע הזה.