ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > מה נורא המקום הזה

מה נורא המקום הזה

י״ח באדר ב׳ תשע״ט

פרקים רוויי הוד מאנשי שלומנו האמיתיים שבילו לילות וימים בעבודת ה' מחוץ לישוב בהרי מירון והגליל במחיצת "העיר וקדיש", התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי

כאשר יוצא הכרוז ומכריז "בואו והתאספו להילולא של בר יוחאי", התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שיום ההילולא שלו חל בחודש זה, אי אפשר שלא להזכר בערגה ובהשתוקקות בהתקשרותם המופלאה ורבת ההוד של אנשי שלומנו האמיתיים אל המקום הקדוש הזה. כי מה לו לברסלבר חסיד אמיתי מאנשי ה"בעל תפילה" ולשאון חיי הכרך? הרי יודע הוא בודאות כי "ביישוב אינה בודאי" (לשון רביה"ק במעשה א') הללו מצאו את מקומם הטבעי בין כתלי חצר רשב"י ובהרים המתנשאים סביב למלוא רוחב העין.

היטיב לבטא זאת הרה"ח רבי שמואל שפירא ז"ל בפרשו את הכתוב ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה – שתי דרכים לו למבקש פני האדון ה' להתברך באמת: או עצי שיח "השדה", או בצלו של ה"עיר וקדיש" [=רבי שמעון, שנקרא "עיר וקדיש". בארמית, פירוש המילה "עיר" היא מלאך. בלשון הקודש, פירושה, כמובן, עיר: מקום ישוב]… ומה טוב ונפלא מלשהות באתרא קדישא מירון, כאשר שם יהיו בהישג ידך ה"עיר" וה"שדה" גם יחד… אכן, תרמה לכך העובדה שמקום גניזת התנא האלוקי נמצאת בין הרים וגאיות עטויי עצי יער עבותים. היתה זו אכסניה מתבקשת עבור כל ברסלבר חסיד באותם ימים. גם בזמנים בהם מכוניות משא היו נחלתם של מאושרים בודדים, לא נמנעו בעלי כיסופין שבאנשי שלומנו מלבוא ולחסות בצילו של ה"עיר וקדיש" שבמרומי הגליל העליון. כשהם רכובים על חמורים ואפילו בהליכה רגלית היו עולים הרים ויורדים בקעות, בעוד בדרכים שורצות חיות טרף למיניהם, ואף חיות המהלכות על שניים… אולם לא זו אף זו יכלו להם לכיסופים האדירים שכבר הוליכו את הרגליים מאליהם…

* * *

כך היה נוהג תקופות ארוכות האיש המופלא המורם מעם – רבי ישראל קרדונר ז"ל. את כל ימות השבוע היה עושה במערת הרשב"י ובשדות המקיפים אותה סביב למלוא רוחב האופק, ורק מדי ערב שבת לאחר שסיים את עבודותיו הנוראות היה נפרד בערגה ממערת הציון ושם פעמיו לעבר ביתו שבצפת, כשבליבו געגועים עצומים לחזור לכאן שוב…

שח תלמידו הרה"ח רבי ישראל בער אודסר ז"ל, אשר הצטרף אליו ברבות מנסיעותיו למירון, כי פעמים רבות היה עד למראות רבי הוד: עומד היה ר' ישראל קרדונר בקרבת הציון ומעיניו פורצות להם הדמעות כנחל שוטף ומציפות את מצבת הציון ואף את הריצפה שלמרגלותיו, שעות ארוכות היה עומד כך ומרווה את הציון הק' בדמעותיו החמות שהיו ממיסות כל לב אבן.

"היה זה בערב ראש השנה אחד" – היה ר' ישראל בער משחזר את אותם רגעים נעלים – "נעמד ר' ישראל אצל מקום גניזת התנא האלוקי והחל בוכה מאין הפוגות והדמעות נקוות למרגלותיו ויוצרות שלולית לחה הגדלה והולכת מרגע לרגע, כשכל גופו מרתת מבכי, ומדי פעם משתפכת לה מפיו המיית געגועים אל 'ראש בני ישראל': אוי רבי! רבי! אוי הייליגער רבי!… – ואני עמדתי מרעיד ומשתומם, מאין לו כל כך הרבה דמעות?…" יספר כעבור שנים ברטט.

"מירון של אז…" היה ר' ישראל בער מפליג שנים רבות לאחור, "הייתה בבחינת "עולם הבא", כשבכל איזור הציון לא מצוי היה אף נברא, והגעגועים החבויים יכלו לפרוץ להם החוצה ולעלות על גדותיהם באין מפריע…" ואמנם באותם ימים היה האזור כולו ריק ושומם, ומלבד כפר קטן ובו מתי מעט ישמעאלים עניים ודלים אשר השתכנו להם בסמוך לחצרות הקודש לא נראתה אף נפש חיה. אחת לחודש היתה ניכרת תכונה כלשהי במערת הציון, היה זה מדי ערב ראש חודש עת היו מתקבצים ובאים יהודים מטבריה, צפת ושאר ערי הקודש, לתפילת "יום כיפור קטן" והשתטחות על קברות הקדושים, או אז היה המקום מתעורר לחיים, אולם לאחר יום-יומיים היו השקט והדומיה שבים לשלוט במקום.

תקופות ארוכות היה ר' ישראל קרדונר שוהה במירון, כשכל ארוחותיו כוללות לחם צר כשהוא טבול בתה ממותק. אלה היו סעודותיו במשך עשרות בשנים. אירע פעם וכששהה בציון הרשב"י הגיע ובא אדם זר, ומשראה את ר' ישראל, שאל: האם אתה הוא ר' ישראל מקורדן? משנענה לחיוב, החל הלה לשפוך נפשו לפניו על שכבר חלפו להם שש שנים מנישואיו ועדיין לא נפקד בבנים. ר' ישראל אשר כידוע עסק רבות בהדפסת ספרי רבינו הק' נזכר כי חוב חייב הוא למדפיס על סך שש לירות זהב… ענה לו לאיש בקצרה: תן לי שש לירות… על אתר הונח הסכום, כשהישועה המיוחלת באה אף היא בעקבות מצות הצדקה שקיים בו בר' ישראל.

לא פעם שמעוהו מפרש שיחתו בדמעות, בריצויים ופיוסים, וכך היה מזדעק: ריבונו של עולם! איפה הם עם ישראל? איה הם מונחים! והיה בכוח תיבות אלו לסחוט מעיניו הקדושות והטהורות פלגי מים כנהר.

דבוק ומקושר היה בכל נימי נפשו למקום קדוש זה עד שהוענק לו המפתח של חצר הציון הק'. שח ר' יעקב זאב ברזבסקי ז"ל כי לעת זקנותו של ר' ישראל, בהיותו דר בכפר מירון, הגיע באחת מן הפעמים אל ציון הרשב"י ומתוך הרגל הושיט ידו לכיס מעילו על מנת להוציא את מפתח שער החצר, אך להוותו התברר כי השאיר את המפתח בביתו. לחזור לאחוריו לא יכול היה מפאת חולשתו, ואך בקושי שרך רגליו עד הנה… בלב נשבר נעמד מול השער הנעול (כפי שנהג ר' ישראל טרוביצר ז"ל בשעתו כאשר בא לציון רביז"ל באומן ומצא את השער סגור ומסוגר…) והחל מפרש שיחתו בבכיה וגעגועים להכנס פנימה אל הקודש, והנה נס התרחש לו ונפתח השער מאליו…

על אותו קדוש מופלא מספרים כי נוהג היה לבלתי גשת אל הקודש – מקום גניזת הרשב"י זיע"א – ללא טבילת מקוה קודם לכן. כל אימת שהיה מגיע ובא לפקוד את המקום היה סר אל העמק שבין שני ההרים אשר בפסגתם שוכנים מצבותיהם של הלל ושמאי, שם, לצד השביל המתפתל פיכה מעיין מגידו ויצר אמת מים של מי מעיין זכים, במי מגידו אלו היה טובל גופו הקדוש כל עת שחפץ לפקוד את הציון.

אודות הרגשתו הגדולה בציון הרשב"י יסופרו דברים מבהילים: מנהג קדוש נהג הוא. מדי הכנסו למערה היה משיל נעליו מעל רגליו ("כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא"), לאחר מכן היה נכנס ובא אל הקודש פנימה באימה וביראת המקום, כך נהג אף בימות החורף הקרים כאשר האזור כולו כוסה שלג עד כדי קומת אדם… ראשיתה של הנהגה זו קשורה בעובדה נוראה שארעה עמו באותו מקום קדוש, ומעשה שהיה כך היה.

מאז ומתמיד נוהג היה ר' ישראל קרדונר לחלוץ נעליו בבואו אל היכלא דרשב"י בימות הקיץ, אולם בתקופת החורף היה חדל ממנהגו זה, וזאת עקב הקור הנורא שעטף את הסביבה כולה, ביום סגריר אחד כשנכנס ובא ר' ישראל ונעליו על רגליו, אך קרב אל מקום הציון בקע קול איום ונורא מתוכו. ר' ישראל, שהבין כי תוכחה מגולה מתוך אהבה מוסתרת יש כאן, נזהר מאז עשרת מונים בקדושת מקום גניזת התנא האלוקי, ואף בימות קרה וצינה לא פסק ממנהג זה.

* * *

תלמידו, רבי ישראל בער אודסר ז"ל, היה אף הוא מבלה תקופות ארוכות במחיצתו של ה"עיר וקדיש" כשהוא מנותק מעולם ומלואו. כשאך מעילו לגופו ושק ספרים על כתפו היה חוצה את הרי טבריה הנישאים, ומכתת רגליו תחת השמש הקופחת לעבר הרי מירון. מקומות רבים ייעד לו שם להתעלות בעבודת בוראו, פעם היתה זו מערת הלל הזקן ותלמידיו ששימשה עבורו לפינת מחסה, ופעם בבקעה המוליכה לעבר ציונו של שמאי… שם, בין עצי ושיחי השדה היה שופך נפשו כמים נוכח פני ה', וזעקותיו ובכיותיו הדהדו ברחבי העמק.

"לעשות מהתורות תפילות" – זו היתה תמצית חייו, ועבור אזהרה קדושה זו שהזהירנו "ראש בני ישראל" הקדיש את ימיו ושנותיו של חוץ לישוב. שעות ארוכות היה הוגה בתורות הקדושות בשקידה בינות לשיחי השדה, ולאחר מכן מרים קולו בבכיה מתוך הספר הקדוש "ליקוטי תפילות". מתוך שקו היה שולף ספרי שולחן ערוך וזוהר הקדושים והוגה בהם, כשאינו חש בזמן החולף. רק לעת ערב כשהחלה החמה לנטות מערבה, היה ר' ישראל בער צורר ספריו בשקו ומצטרף לתפילת מנחה בהיכלא דרשב"י.

* * *

כאלה היו גם שאר אנשי שלומנו אשר קבעו מושבם בערי הגליל והקדישו את חייהם לעבודת ה' של חוץ לישוב, ומרבים להסתופף בחצרות התנא האלוקי רשב"י וביערות העוטרים סביב למלוא רוחב העין. כר' צבי טרוביצר, אותו חסיד מופלא שהתגורר בעיר הקודש צפת, ומפעם לפעם היה עולה בחדוותא לחסות בצילו של העיר וקדיש שבמירון. בניו: ר' נתן (מי שאליו נשלחו כמעט כל מכתבי החסיד הנלהב ר' נתן ב"ר יהודה מטבריה שנקבצו בספר "נתיב צדיק", והוא שייסד יחד עם ר' ישראל קרדונער את ביהמ"ד וחברת הניעור בלילה לאנ"ש בצפת), ר' נחמן, ר' סנדר, ור' ישראל (הוזכר בתחילת המאמר), אשר היו עובדי ה' מופלאים ונוראים, אף הם בילו ימים רבים מחוץ ליישוב בכוכים ובמערות שבהרי מירון, והם מתעלים בעבודת בוראם באוירה שלא מעלמא הדין.

חודש אדר תרצ"ו. החסיד ר' אברהם שטרנהרץ ז"ל הגיע זה עתה מרוסיה האדומה אל ארץ ישראל לאחר שנים רבות של כיסופים וגעגועים אל ה"ארץ אשר תמיד עיני ה' בה", ואך נחו רגליו בנמל חיפה עלה ר' אברהם לפקוד את ציונו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שם שהה עד לאחר השבת. וזאת קודם שידאג עבור עצמו לחבלי התאקלמות באותה ארץ קדושה הנקנית בייסורים…

השנה: שנת תש"ט. לאחר תקופת נתק ארוכה כבש צה"ל את מירון, ומעתה שבה היא להיות תל תלפיות. קבוצות מאנ"ש בראשותו של ר' אברהם שטרנהרץ החלו לשוב ולפקוד את מירון ביתר שאת. דומה כי המניעות שסובב מסובב הסיבות אך הגבירו והציתו את החשק והכיסופים למקום גניזת הצדיק, והללו מרבים היו לפקוד את המקום הקדוש מעת לעת, משל חששו הם כי מירון תחמוק חלילה שוב מתחת ידיהם לבלי שוב… בין בני אותה קבוצה בלטו ר' יעקב מלמד (קלמנוביץ) ואחיו ר' דוד רומיינישער, ר' יונה לבל, ועוד רבים וטובים אשר איוו להם את מירון למקום כינוסם. ר' אברהם שימש עבור בני חבורתו לאות ומופת, ושם הרחק משאונה של עיר היו הם נהנים ממנו עצה ותושיה.

היה זה באחד מאותן שבתות רבות בצלו של התנא האלוקי. ר' אברהם סר אל המקוה הסמוך לחצר הציון על מנת לטבול בו, שם פגש בצעירים שבחבורה החוששים להכנס ולטבול מאימת המים הקרירים… הביט בהם ר' אברהם בפליאה ונכנס לטבול במקוה הקר והקפוא, כשביציאתו הוא קורא אליהם: לחייל המשרת את המלך אין תירוצים!

עומד היה בהיכלא דרשב"י ודמותו השפופה נסמכת על סטנדר מט ליפול, והוא דולה בהתלהבות פנינים יקרים מתורתו של רבינו הק' ותלמידיו ומשקה לעדרים, ואף מוסיף עליהם כהנה וכהנה חידושים וביאורים כיד ה' הטובה עליו, לאחר מכן היו נאספים בני החבורה ושופכים את לבם במזמורי דוד המלך עליו-השלום. סדר מופלא זה חזר על עצמו במשך שנים רבות.

* * *

היה זה לאחר שחרור שבויי מלחמת תש"ח בעיר העתיקה בירושלים. עם שחרורם שמו רבים מהם פעמיהם למירון – המקום אשר אליו עיני ישראל נשואות. בין אותם משוחררים היה גם אותו חסיד מופלא ר' נחמן "שותק" (הילמן) זצ"ל, היה זה לו לראשונה לחייו שהגיע למקום קדוש זה. ומאז, אך הלכה וגדלה חיבת המקום בעיניו, והוא שב לפקוד את המקום שוב ושוב בערגה, ולא נתקררה  דעתו עד שהוריש לעצמו את אחד החדרים הבנויים במבנה שמעל חצר הרשב"י. בהיותו ספון בחדרו הצר היה הוגה במשך כל שעות היום בספרי קודש לאור העששית הקטנה.

ר' נחמן חפץ לזכך עצמו מכל זיק של חמריות. הוא אימץ לעצמו מנהג עילאי – לבלתי לישון על מיטה (כפי שנהג הגאון ר' דוד צבי אויערבאך חותנו של מוהרנ"ת זיע"א). את סדריו הרבים עשה כשהוא שעון על כסאו, ואילו בלילות היה ישן לעתים למטה בהיכל הציון כשהוא נתמך בתיבת הקריאה. גם הרוחות העזות שנשבו בלילות החורף הקפואים מהחלונות השבורים לא הטרידו את "שנתו", בעמידה, כאמור.

חיבה עמוקה רחש ר' נחמן זה אל ציון הרשב"י. מדי פעם מביא היה פח צבע וצובע את מצבת הציון שדהה צבעה עם השנים, ומשהבחין הוא באחד מכתלי במערה שנקלף הצבע ממנו וזקוק הוא לחידוש מיידי היה זה הוא שמילא את המשימה המתבקשת…

* * *

מפליאה מכל היא התקשרותו וחיבתו העזה של הרה"ח רבי שמואל הורוויץ ז"ל אל הרי מירון על שדותיהם המוריקים ועל ציוני הקדמונים הפזורים בהם לרוב בכלל, ולציון הרשב"י בפרט. ימים ארוכים בילה ר' שמואל במחיצת התנא האלוקי. והמפליא מכל: מדי בואו היו הדברים בעיניו כחדשים… את חיבתו העצומה שרחש כלפי מקום קדוש ונורא זה העלה לימים מעל דפי יומנו היקר, והגעגועים ניכרים מבין השיטין: …והעולה על הכל הוא ציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, ממש אין דוגמתו החיות שמרגישים שם וההתעוררות שיש שם ממש טעם גן עדן, וכל התקרבותי לשי"ת ולרבינו הק' ועיקר עסקי בעבודת הי"ת והתבודדות וחיות אלוקות, הכל העיקר שם…כי שם אויר נח וזך והרים וגבעות ונהרות ומדבריות וחוץ ליישוב ומסוגל לעבודת ה', ובפרט שיש שם מערות הרבה……מי ישער גודל החיות שמרגישים בדרך למירון רגלי על יד ההרים וגבעות ומדבריות היפים ומלאים חן, ממש נחשבו לי לפנינים יקרים, והמוח היה מאיר ע"י שהלכו באלה הדרכים…; כאלה ועוד רבים הם התיאורים הרבים, המלאים תשוקה נפלאה מעלי יומנו הנפלא. אכן, מרוב אהבתו את התנא רשב"י איוה ר' שמואל את מירון למושב לו, לא זז הוא מחבב את המקום הקדוש והנורא עד שרכש בדמים מלאים דירת בית בסמוך ונראה לחצרות הקודש.

עובדה מעניינת היא כי פגישתו הראשונה של ר' שמואל עם חסידי ברסלב היתה אף היא במירון, ביומא דהילולא דרשב"י… "…והכלל שבל"ג בעומר הזה נפגשתי פעם ראשון עם אלו אנשי שלומנו מירושלים, ועדיין לא הכרתי אותם כלל… ובאו אנ"ש מירושלים, הלא הם רבי אלתר בן ציון קרויסקופף נ"י ורבי יעקב זאב ברזבסקי נ"י ורבי ישראל דב אודסר נ"י, והתאכסנו בבית דודי ר' אבנר נ"י, ונתן להם חדר מיוחד וכיבדם מאד… ובנו פרץ נ"י סיפר להם שיש פה קרובו המתקרב לחסידות ברסלב והם חשבו שמתלוצץ עליהם, וכן סיפר לי גם כן שמתאכסנים בביתם חסידי ברסלב אבל גם אני לא האמנתי, כי עד הנה לא זכיתי לראות שום חסידי ברסלב…" ואכן, עובדה מעניינת היא כי אותה פגישה מאלפת, בעקבותיה קשר ר' שמואל מעין ברית ידידות עם אותם נלבבים שבאנ"ש, אירעה דווקא ולא בכדי אצל מקום גניזת ה"עיר וקדיש"… אלה שברבות הימים יבלה במחיצתם ימים רבים של התמסרות מוחלטת לעבודת ה' בדרך רבינו הק' והנורא. יחד עם הני בני כנישתא בילה רבות במחיצת העיר וקדיש כשהם מנותקים מעולם ומלואו, ואך מידי פעם יוצא אחד מהם לתוככי הישובים הסמוכים על מנת להביא אי אלו דברי מאכל.

ובהגיע יומא דהילולא דבר יוחאי היה ר' שמואל הורוויץ פושט צורה ולובש צורה. מקדים היה ובא עוד ימים מספר קודם, ומדביק ברחבי הציון והחצר עותקים מתפילתו של מוהרנ"ת זי"ע ליום זה, ברצותו להטעים גם לאחרים מטעמה של השתפכות אמיתית על ציון התנא. יחד עם שאר אנשי שלומנו היו הוגים בספר הזוהר הק' ובאמירת תהילים בבכיות עצומות, ונפשם נכספת מעלה אל בחיר צדיקיא…

על חיבתו ואהבתו העצומה את ציון הרשב"י תעיד העובדה, שכשנפטר אחד מקרובי משפחתו בר"ח אדר והלויית המת התעכבה עד סמוך לשקיעה, זירז ר' שמואל הורוויץ והאיץ בקהל לסיים את קבורת המת קודם השקיעה, בנתנו טעם לדבר: אם יספיקו אכן את הקבורה טרם השקיעה, יוכלו האבלים לקום מן ה"שבעה" ולהצטרף לנסיעה בז' אדר למירון… כאלה ועוד רבים הם השיחות והסיפורים על ר' שמואל הורוויץ ועל מירון שהיתה לחלק ממהותו ולעצם מעצמיו, וחיבתו ותשוקתו לשם לא ידעה גבולות.

* * *

מאותם בעלי לבבות הקשורים למירון בחד קטירא היה הרה"ח רבי יעקב זאב ברזבסקי ז"ל. כשבא ר' יעקב זאב מפולין לארץ ישראל, בחור צעיר היה ובן יחיד להוריו. למעשה, קודם שעלה ארצה הבריח את הגבול הרוסי בואכה אומן, שם היה השלב המכריע בהתקרבותו, ומשבא ארצה לא יפלא כי תיכף ומיד נכספה גם כלתה נפשו לחצרות הרשב"י זיע"א, אולם מה ניתן לעשות ולרש אין כל? בתוך כך, נודע לו כי רכבת עומדת לעשות דרכה צפונה לעבר ערי הגליל, נמלך והתגנב לרכבת והוא מייחל לרחמי שמים. הרכבת החלה בנסיעתה והקונדוקטור (=מבקר) החל בודק את הכרטיסים שבידי הנוסעים, משנחו עיניו על הצעיר היהודי הבין מיד כי בידו אין כל כרטיס… על אתר ציוה להורידו בתחנה הבאה. נקל לשער את הרגשתו של ר' יעקב זאב, אשר זה לו הפסיעות הראשונות בארץ הקודש, ועתה מושלך הוא בביזיון מן הרכבת. מה גם שאותה תחנה שכנה לה בלב הישימון ואף נפש חיה לא נראתה באופק. בשברון לבבו הגדול הרים קולו בבכיה, והוא קורא ממעמקי לבו, מאין יבוא עזרי? כך ישב בתחנה ונשא עיניו למרומים, ואז… כמו הארה הבזיקה במוחו, והוא החל קורא: "אלקא דרבי שמעון בר יוחאי ענני"! ובלבו מפעמת התקוה כי זכות אמונת צדיקים תעמוד לו הפעם. פקח עיניו, הביט נכחו וראה שלשה שטרי כסף בעלי סכום גדול מונחים על הארץ לא הרחק ממנו. מעודד מן הישועה הבלתי צפויה קפץ ועלה לרכבת החונה כל אותה העת בתחנה – זו אשר זה עתה הושלך ממנה – כך נסע ר' יעקב זאב לראשונה בחייו למירון, לא כגנב במחתרת, אלא כנוסע מן השורה. ומשהגיע ובא לכפר מירון מיהר למקום ציון הרשב"י, שם שפך נפשו שעה ארוכה. לאחר מכן הותירה בו שהותו במקום רושם כה עז, כעין התנוצצות במוחו, והחליט להשאר כאן למשך התקופה הבאה. ולפי שכעת הפרוטה מצויה היתה בכיסו שוב לא היה עליו לדאוג דאגת "מה נאכל" ויכול היה להתמסר כליל לעבודת בוראו. ומאז, יחלפו שנים רבות ומירון תהפוך לחלק בלתי נפרד ממהותו, ואחד המקומות הקבועים לעבודת ה' במחיצתם של אנשי שלומנו כר' אלתר בן ציון קרויסקופף, ר' שמואל הורוויץ, ר' ישראל דב אודסר, ר' נתן חנה'ס ועוד, הבורחים מהמולת הישוב.

בהיותו במירון נדבר פעם עם ר' אלתר בן ציון ור' שמואל הורוויץ להשאר במשך התקופה הבאה במקום. הם החליטו להסתגר ולהתבודד במערות הלל הזקן. במשך שלושה חודשים רצופים שהו שם מבודדים מבני העולם והגו בעיון רב בספר הזוהר הק', כשמדי פעם יוצא אחד מהם להביא דבר מאכל להשיב את הנפש. עד שבסיומם של שלושת החודשים סיימו הם את כל ספר הזוהר!

* * *

אותה חבורה מופלאה שהתקשרותה לציון התנא הקדוש רשב"י עוררה השתאות והפליאה את כל רואיה, הלא המה ר' הירש לייב ליפלר' שמואל שפירא ואחיו ר' אריה לייב, ר' אברהם יעקב גולדרייך, ר' וולוול חשין ור' מרדכי אלעזר רובינשטיין, הם נמנו על הראשונים שעשו דרכם למירון לאחר שיחרורה בשנת תש"ט, ואף נחלו את החדרים והמבואות שעל הבנין הגדול שמעל חצר הרשב"י. תקופות ארוכות שהו במחיצת התנא האלוקי כשהם פרושים מהבלי האי עלמא ועוסקים בעבודת בוראם בקדושה ובטהרה. בהגיע עת חצות לילה ראש אשמורות, היו מקיצים איש את רעהו, ועורכים תיקון חצות בלב נשבר ובכיסופין וגעגועים להשי"ת ולצדיקיו האמיתיים. כשמיד לאחר מכן הם מתפזרים ברחבי השדות, מי בעמק ומי בהר, וזעקותיהם המהדהדות מתמזגות זו בזו יחד עם יללות התנים שברקע, כחיות הנוהמות ביער…

ואותו חסיד מופלא, ר' שמואל שפירא ז"ל, שהתקשרותו לציון הרשב"י נודעה לתהילה, היה יושב במערת הרשב"י גם בלילות הקיץ הלוהטים כאשר המערה מלאה היתה ביתושים ויבחושים למיניהם, ואינו מש מהציון למשך כל שעות הלילה. נפשו משתפכת היתה במלות ה"תיקון חצות": "בשערי ציון נעוף כיונים"— "שערי ציון אשר אהבתי"— והכיסופים העצומים אל מקום חלקת מחוקק ספון – ציון רבינו הק' שמאחורי "שער הברזל" אינם מניחים לו לר' שמואל להיפרד מתיבות קדושות אלו, שוב ושוב היה הוגה אותם ונפשו כמעט יוצאת בדברו מגודל הגעגועים. ולאחר שובו משבי הירדנים שם ר' שמואל פעמיו בראש ובראשונה לעבר כפר מירון מקום מנוחת ה"עיר וקדיש", שם שהה במשך חודש תמים(!) כשכל מזונו הוא ככרות הלחם הנוקשים מיושן, אותם הותירו החיילים שכבשו את מירון – כך כותב ר' שמואל צ'צ'יק זצ"ל (בספרו "עין הארץ"), מי ששהה רבות בצוותא עם ר' שמואל שפירא במירון.

"זכורני" – מספר אחד מבאי מירון – "כיצד היה נכנס ר' שמואל שפירא אל מקום גניזת התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי… בכזו אימה, בכזו מין חרדת קודש… – הוא היה עוצר כד' אמות לפני הציון והחל חוכך ידיו כמהסס, ואינו אוזר חיל לגשת אל הקודש. יכולת לראות את הבעת היראה הנסוכה על פניו. כך נעמד במרחק מה מהציון והחל מפרש שיחתו. כל מי שראה זאת נכנסה בו מאותה הרגשת יראת הרוממות של ר' שמואל…"

פעם אף גילה את אזנו של אחד מבניו: אמנם גם לבוא לכאן לכמה שעות זה טוב ונפלא, אולם מי שחפץ להתחדש לגמרי בעבודת ה'. צריך שיבלה כאן הרבה הרבה- – – ואמנם שעות ארוכות בילה ר' שמואל בהרי מירון כשהוא זועק עד כלות הנפש ומגיע לידי אפיסת הכוחות, עד שצריכים היו לנשאו לחדרו…

אגב זאת ראוי לציין כי השלב המכריע בהתקרבותו של ר' שמואל היה אף הוא במירון… הדבר היה בחודש אלול תרצ"ג, ר' שמואל, בחור צעיר שזה עתה החל להמשך לאורו של "ראש כל הצדיקים", אורז את מטלטליו ונוסע לראשונה בחייו למקום קבורת התנא הקדוש רשב"י. את רוב החודש עשה שם בתורה ותפילה, חצות והתבודדות, בכיות וריקודים, ושם אף נודעו לו פרטי הנהגותיהם של אנשי הצדיק. בהיותו במירון באותם ימים אף התוודע, דרך ר' נתן חנה'ס שדר אז במירון, אל הזמירות וניגוני ההתעוררות, המקובלים בין אנשי שלומנו מאומן ומארץ ישראל, ובשובו שוב לא היה ספק בלבו… את הראש השנה יעשה במחיצתם של אנשי הנחל נובע… עשרות שנים לא ישכיחו מר' שמואל את זכרה של אותה נסיעה למירון באותה התקרבות בראשיתית…

* * *

אף החסיד המופלא, ר' הירש לייב ליפל זצ"ל, ידוע ומוכר היה כמי שכיסופיו ואהבתו לציון הרשב"י אינה יודעת גבול. הוא, שזכה לטעום מטעמם הנפלא של לילות הזהב במחיצת שורש קדושת ארץ ישראל, ציון רבינו באומן, משהגיע ובא לארץ הקודש מצא את מקומו הטבעי על ציון התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. אהבתו ומסירותו לציון הרשב"י בלטה לעין כל בתקופה שבה שרר מתח ביטחוני בכל רחבי הארץ, בעקבות כך פסקו קווי התחבורה לכיוון הגליל. וכך נמנעו רבים וטובים מלבוא ולהיראות אצל ציון הרשב"י ואף ביומא דהילולא שלו. היה זה ר' הירש לייב שלא חת מפני דבר, ביומא דהילולא דרשב"י שילם ממון רב לנהג שיסכים להביאו מירונה, חרף המצב המתוח והקשה. ושוב, כאשר זממו להרוס את אותו מבנה עתיק הבנוי ועומד על מקום קבורת רשב"י ור' אלעזר בנו עוד מימי האר"י ז"ל, ר' הירש לייב יצא אז בראשה של משלחת מאנ"ש לחלות פני השלטונות למען ירפו ידיהם מן המקום הקדוש אשר אליו לבם ועיניהם של ישראל נשואות. ואמנם, הודות להשתדלותו ופעילותו הברוכה חזרו בהם הללו ממחשבתם הרעה.

מדי ערב יום הכיפורים נהג ר' הירש לייב לכנס את כל באי מירון ולזַכותם במנהג "כפרות". נוטל היה תרנגול לבן אשר קיבל במתנה מאחד מתושבי הכפר, קושרו בחבל על מוט ארוך ומסובבו מעל ראשי הקהל והוא קורא: "זה כפרתנו… זה חליפתנו…"

נהירים היו לר' הירש לייב ליפל שבילי הרי מירון והגליל כשבילי ירושלים, ובהם קיים הוא במשך רבות בשנים את דברי רבינו הק' בתורה "הניעור בלילה… – והמהלך בדרך יחידי… דהיינו חוץ מהעיר בדרך יחידי במקום שאין הולכים שם בני אדם…" (ליקו"מ סי' נ"ב ח"א). ואף לעת זקנותו של ר' הירש לייב כשחלה ברגליו לא ויתר על השהות במחיצת התנא הקדוש. משרך היה רגליו במעלה ההר על אף הקושי הגדול שכרוך היה בכך… שכן מה לי הכא מה לי התם – כל עוד מצויים בהאי עלמא יש לחטוף עוד ועוד שעות במחיצת ה"עיר וקדיש מן שמיא נחית…"

* * *

ור' אברהם יעקב גולדרייך זצ"ל, אותו חסיד נלבב שקשור היה לתנא האלוקי רשב"י ולמירון בעבותות של אהבה, עד שכמעט את כל הונו כילה על ענייני בדק הבית של חצר הרשב"י. באותם ימים פתוחה היתה החצר ללא כל מחיצה, ואם אף אמנם בכל ימות השנה היו באים אך מתי מעט לפקוד את המקום, אולם ביומא דהילולא דרשב"י כשהיה המון רב צובא על החצר והפתחים היה הדבר לבלתי נסבל. היה זה ר' אברהם יעקב גולדרייך שכאב את פריצת החומות דוקא במקום כה קדוש ונורא. אזר כגיבור חלציו ויצא להתרמת נדיבי עם, ומשנצטבר בידו פחות או יותר הסכום הדרוש, זימן פועלים ופקד עליהם להציב מחיצה ראויה לשמה כנדרש.

לר' אברהם יעקב אף נזקפת זכות שיפוץ וייעול המקוה הסמוך לחצר הציון לרווחת באי בית ה', על אף שעלה לו הדבר בדמים מרובים – תרתי במשמע. עד הפרט הקטן שבקטנים ירד הוא על מנת לייקר ולפאר את מקום משכן התנא הקדוש, כשבימים הוא עמל ללא לאות, ואילו הלילות מתקדשים הם עבור עבודת ה' של חוץ ליישוב. שופך היה נפשו כמים במשך שעות ארוכות, והרי מירון על מערותיהם ונקיקיהם עדים אילמים הם לזעקותיו שלא ידעו מנוח.

* * *

ר' אריה לייב שפירא זצ"ל, אחיו של ר' שמואל זצ"ל, אף הוא מוכר היה כמי שקץ בחיי הכרך ובהבלי האי עלמא, ובסופו של דבר מוצא את מקומו מחוץ ליישוב. תקופה ניכרת עשה ר' אריה לייב בהרי מירון המשופעים, כשהוא מנותק לחלוטין משיגם ושיחם של אנשי הישוב. ספריו הרבים אותם נטל עמו היו לו לידידים נאמנים, ובין דפיהם היה משתפך בערגה. נער צעיר, מקורב חדש שנקלע למירון באותה עת, נתמזל מזלו ונשא חן בעיני ר' אריה לייב; זה האחרון נטלו עמו והביאו למקומו הקבוע זה מכבר בעמק שבין הרי הלל ושמאי, שם החל חושף בפניו טיפין טיפין מן האור העצום והנפלא העמוק מני ים הטמון בעצת ההתבודדות והשיחה בין האדם לבין קונו. הדברים שיצאו היישר מלבו הטהור, עתיר הכיסופין, מצאו מקום בלבו של המקורב הצעיר.

ואכן, לר' אריה לייב שמורה זכות התקרבותם של רבים וטובים. הוא השכיל להחדיר בלב אותם מקורבים כי "לא ביישוב תמצאנו"; האמת האמיתית לא תמצא בראש כל חוצות, כי אם מחוץ ליישוב בני האדם, באויר המטוהר מכל הבלי רצונות ומחשבות שאינם עולים בקנה אחד עם אותו חיפוש אחר הבת-מלך, היא הנשמה הק'.

* * *

שעת חצות במירון, היתה השעה שניתקה את כל באי המקום מערש יצועם. היכל הציון היה כמרקחה, חסידים ישישים ונערים צעירים היו שואגים ככפירים וכאריות, ומשתפכים להם באמירת חצות, וקולותיהם מצטרפים אל קול השאגות העולות מרכסי ההרים סביב כהד החוזר ושב ממרחקים.. על אותם חיילים נאמנים נמנה  הרה"ח רבי יונה לבל ז"ל. דרך ארוכה היה עושה מביתו שבירושלים לציונו של התנא הקדוש רשב"י, לילות ארוכים עשה ר' יונה בהיכל הציון כשהוא פוסע אנה ואנה בעיניים נפוחות מדמעה ומידי פעם נזעקת לה מפיו שאגת אדירים שעוררה אף את עופות השמים שנמו בשלווה בין עצי היער…

אהבתו והרגשתו הגדולה בציון הרשב"י זיע"א הובילו בעקבותיהם את ה"הכנסת אורחים", אותה הקים והחזיק במסירות במשך שנים רבות. הוא ראה במירון את מקומו הטבעי, וביאתו לשם היתה כאותו בן השב אל חיק אמו לאחר שזה זמן רב נפקד מקומו. מדי עמדו בד' אמותיו של הציון מזדעק היה מנהמת לבו: ריבונו של עולם! וואס וועט זיין מיט מיינע טעג און יאהרן וואס גייען אין דער פינצטערניש?! [=ריבונו של עולם! מה יהיה עם הימים ושנים שלי העוברים וחולפים להם בחושך?!]. כבן המתחטא לפני אביו היה מפרש שיחתו לפני הציון הק' בדברים היוצאים מן הלב.

בנסיעותיו מירונה לא נח ולא שקט אף לרגע, לזה דאג למאכל ולההוא הגיש משקה, כשאגב חלוקת דברי מאכל למשתתפי הנסיעה פיו מפזם ניגוני התעוררות ודביקות. באחת מנסיעותיו הרבות למירון בחברתם של אנשי שלומנו ושאר בני עליה ניגש ר' יונה אל קידמת האוטובוס, התיישב לצידו של הנהג והחל פותח עמו בשיחה לבבית. הוא החל מתאר בפניו את שבחם ותהלתם של החסידים הנוסעים ברכבו. היודע אתה? – שח ר' יונה לנהג המשתומם – יכול אתה גם להיות חסיד וצדיק כמוהם ואף יותר מכן! האמנם? – מתפלא הנהג, – הן מכיר הנני את עצמי היטב… דע לך, – משיב ר' יונה ועל פניו נפרשת ארשת של ממתיק סוד – כי חכמינו הקדושים גילו שכאשר אדם שב בתשובה באמת ובתמים נהפכים כל עוונותיו לזכויות! האמנם כן? – מתלהב הנהג ואינו יודע את נפשו… זו היתה דרכו של ר' יונה לשוחח עם כל אדם בשפתו שלו לחזקו ולעודדו, כדרכם של אנשי שלומנו.

לקראת ימי הרחמים והסליחות היה ר' יונה לבל עושה במירון לילות כימים בהכנות לקראת ציבור המתפללים שעתיד היה לגדוש את היכל ר' אלעזר וזקוק הוא לאכילה ואף שתיה ולינה. מביא היה רכב משא גדוש במזרנים שולחנות וספסלים עבור "הכנסת אורחים" דרבי שמעון בר יוחאי…

* * *

ומידי דברנו באנשי שלומנו המסתופפים בהיכלא קדישתא דרשב"י, אי אפשר שלא תעלה ותיזכר דמותו של אותו חסיד מופלא, רבי בן ציון אפטער ז"ל, שמאז בואו ארצה היתה מירון למושא כיסופיו וגעגועיו. לר' בן ציון לא היו זמנים קבועים בהם נהג לבוא ולהיראות; בפתע פתאום היה נתקף תשוקה נפלאה אל ציון הרשב"י, ומכאן ועד נסיעה למירון כבר קצרה הדרך. עומד היה ר' בן ציון נוכח הציון הק' ושופך נפשו כמים בניגוני נשמה עתיקים שרבים מהם הולחנו על ידו, ומשנתיישבת עליו דעתו פותח הוא את ספר הזוהר הקדוש והוגה בו שעות ארוכות, ועל פניו שפוכה נהרה הזכורה היטב לבאי מירון דאז.

הבחינו בו פעם בר' בן ציון לעת זקנותו כיצד עומד הוא בליל ל"ג בעומר אצל ציון רבי שמעון בר יוחאי ולפניו גמרא קדושה והוא הוגה בה במשך כל שעות הלילה… לעת זקנותו עבר ר' בן ציון אפטער טיפול רפואי קשה ברגליו ואך בקושי יכול היה לשרך רגליו, אולם אם סבורים אתם כי ר' בן ציון אפטער יפסוק בעקבות כך מלבוא למירון ולרשב"י – הרי שטעיתם. כשאך יכול היה לילך על רגליו נסע למירון להיכלו של העיר וקדיש…

* * *

כאלה היו עוד רבים מאנ"ש לדורותיהם – יכלה הזמן מלפרטם – אשר דבוקים היו לחצר הרשב"י כמשרתי פני המלך. שח הרה"ח רבי ישראל נחמן אנשין כי הזדמן לו פעם לשמוע שיחתם של שני יהודים באים בימים: "זכורני" – שח אחד מהם בהתפעלות – "שבאחד הפעמים כשנסעתי למירון ישנתי בחצר הציון, בהגיע עת חצות לילה שמעתי יהודי הנכנס ובא אל הציון והחל מפרש שיחתו בדברים היוצאים מן הלב, ונפשו משתפכת כמים. לאחר זמן, כשהזדמן לי שוב להיות במירון שאלתי על האיש ועל מעשהו, וכך נודע לי כי זהו החסיד ר' דוד שטעפער זצ"ל, מחסידי ברסלב. – דיבורים כאלו היוצאים מלב טהור פעלו אצלי כפי שלא פעל אף דרשן או מגיד מישרים"… סיים אותו ישיש בהתרגשות.

כזה היה אף ר' יעקב גדליה תפילינסקי ז"ל, שבאמירת תהילים היה שופך נפשו לפני מצבת הרשב"י עד שלקולו היה נמס כל לב אבן. באחת הפעמים האריך הרבה באחד הפסוקים וחזר עליו שוב ושוב, עד שנפל תחתיו מתעלף- – –

כזה היה אף הרה"ח רבי שמואל צ'צ'יק ז"ל, שרבים מאיתנו זוכרים עדיין את דמותו השפופה הרכונה מעל ספריו הרבים מול מצבת הרשב"י והוא הוגה בהם בדבקות. חיבתו והתקשרותו לציון ה"עיר וקדיש" במירון, הלא על ספרו "עין הארץ" הם כתובים. לילות כימים היה ר' שמואל עושה במירון והוא פרוש מעולם ומלואו.

* * *

אכן, קשר מופלא ומעורר השתאות, ואהבה עצומה שלא נס ליחה עם השנים, קשרו אנשי שלומנו האמיתיים עם ציונו הקדוש של מי שהבטיח כי לא תשתכח תורה מישראל. ולא בכדי מונה ר' אברהם ב"ר נחמן זצ"ל,  את התנא הקדוש רשב"י זיע"א כאחד מחמשת צדיקי האמת, יחידי הדורות. עוד מבאר הוא כי נשמת רשב"י ונשמת רבינו הק' הם תרין רעין דלא מתפרשין, והרי דבריו: …העיקר בכח האתערותא דלתתא של ראשי יחידי הדורות שהוא אדמו"ר ז"ל, ורבי שמעון בר יוחאי ז"ל… (כוכבי אור, חכמה ובינה) שם אף מעתיק ומביא מדברי מר' נחמן מטשערין, המקשר באופן מפליא את יומא דהילולא דרבינו ז"ל לשמחת ההילולא דרשב"י החלים לעולם באותו יום (לשנה הבאה), ואשר שניהם חלים בח"י בחודש וכו', עיין שם ותראה פלאות. באחד ממכתביו הרבים, כותב ר' ישראל מקארדאן …ובשנה הזאת אשר לא תוכל לנסוע לאומין תקשר עצמך לרביה"ק ע"י התנא האלוקי רשב"י אשר שייכות גדול יש לנשמתם כידוע (אמונת אומן מכתב לב). ובמקום אחר הוא כותב …ותודה לא-ל שעל ידי ריבוי הצעקה במקום קודש הקדשים על ציון התנא האלוקי זי"ע האיר ה' בדעתי שאתקשר לרביה"ק מכאן ע"י העיר וקדיש מן שמיא נחית שיש שייכות גדול להננמ"ח כידוע ליודעי חן בן מחצדי חקלא בין זקני אנ"ש… (שם מכתב ל"ג). קשר מפליא זה אל ציונו של ה"עיר וקדיש" לא פסק, ואף ממשיך ביתר שאת ועוז כאשר אנשיו של ה"בעל תפילה" הקדוש והנורא, רבינו הקדוש, שהבטיח כי לא יכבה נרו לעולם ועד הולכים לאורו הגדול של בחיר הצדיקים, ובכיסופים וגעגועים עצומים ונפלאים אל ה' ואל משיחו וכדבריו הקדושים: ועכשיו… יש נחל נובע מקור חכמה…

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support