מה יהיה הסוף? – שאלה נפוצה מאד בדורנו. גם אם אינה נשאלת בפה מלא, הרי שהיא ממלאת את כל חדרי הלב.

…"כי ארך עלינו הגלות ומשך עלינו השעבוד מאד מאד; יום יום נאמר 'מה יהיה בסופנו', ועד מתי ועד מתי ועד מתי קץ הפלאות"… (ליקוטי תפילות, קמג).

גם במישור האישי תמה כל אחד על עצמו ושואל: מה יהיה הסוף? מתי אֶגָאֵל מההתמודדויות האינסופיות עם היצר ואוכל לעבוד את ה' בשלווה?!

ובכן, השאלה היא טובה, אך סכנה רבה טמונה בה: סכנת דחיקת השעה! כשהשאלה נשאלת מתוך תקווה וסבלנות, היא רק מקרבת את הגאולה. אך כשהיא גורמת קוצר רוח וחלישות הדעת – אין גרוע ממנה.

שכן, כדי לשרוד בדור שלנו ולעבור את 'קץ הפלאות' בשלום, חייבים המון סבלנות. אנו עומדים לפני גאולה אינסופית, ולכן חייבת גם הגלות, הכללית והפרטית, להיראות כאינסופית. ורק התוחלת והתקווה האינסופית, תצמיח לנו את הישועה, "וכל מה שיתחזק יותר לקוות לה' ולבלי לדחוק את השעה, תתקרב ישועתו יותר. כי על ידי הקיווי והביטחון בעצמו תצמח ישועתו בקרוב" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ה, סה).

* * *

אברהם אבינו – בפרשת השבוע – שאל את הקדוש ברוך הוא, כשהבטיחו על הארץ הקדושה: "ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה?" ושאלה זו, גרמה לנו את גלות מצרים – – –

"אביך הראשון חטא" – אומר הנביא ישעיה (מג, כז) – "באומרו במה אדע" (רש"י). שאלה זו נחשבה לו לחטא וגרמה כאמור לגלות קשה. "שאברהם על שאמר 'במה אדע', השיבו הקב"ה: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' " (מדרש תנחומא).

מה אכן התכוון אברהם אבינו לשאול, ומה היה רע בשאלה זו? – עונה מוהרנ"ת:

"אם נדקדק בזה נמצא, שכל הפגמים שחשבו רבותינו זכרונם לברכה על גדולי הצדיקים אבות העולם – כולם היו בבחינה זאת; שלפי בחינת קדושתם דחקו את השעה. כמו ענין אברהם אבינו שאמר 'במה אדע כי אירשנה', שעיקר הפגם והשגיאה, שהיה דוחק את השעה. כי תיכף כשהבטיחו ה' יתברך אז על ירושת ארץ ישראל, היה רוצה שייגמר הדבר מיד, ולידע מיד באיזה דרך ואופן יירשו אותה… כי ראה מרחוק ברוח קדשו, שאף על פי שישראל יכבשו ארץ ישראל – אבל אחר כך יגלו משם, וארץ ישראל לא יהיה בידם ותארך הגלות מאד. על כן רצה לדחוק את השעה, שה' יתברך יודיע לו תיכף הקץ האחרון, איך ירשנה לנצח. ועל כן פגם בזה, כי אסור לדחוק את השעה, ובפרט בעניין הקץ האחרון שהוא קץ הפלאות" (ליקוטי הלכות, גזילה ה, ח).

ומעשה אבות סימן לבנים… אל תדחקו את השעה! אל תהיו להוטים לדעת כיצד ומתי יהיה הסוף… עַשו את שלכם והמשיכו לייחל ולקוות בסבלנות…

"רבינו זכרונו לברכה, היה בדבר זה חידוש נפלא מאד. כי היה זריז בתכלית הזריזות שלא היה דוגמתו בעולם, וכל דבר שהיה צריך לעשות אפילו בענייני עבודות גשמיות, שהם צרכי האדם, היה עושהו בזריזות נפלא מיד דייקא. מכל שכן בעבודת השם. ואף על פי כן היה מתון גדול; כשראה שאינו עולה בידו היה מתון מתון. כי צריכין להתגעגע ולכסוף לה' יתברך תמיד, גם בעת שאין עולה בידו עבודת השם כראוי, ולבלי לייאש עצמו כלל משום דבר; ותיכף כשהשם יתברך עוזר, והוא יכול לחטוף איזה דבר שבקדושה – יעשהו מיד בזריזות גדול" (חיי מוהר"ן, תלא).

* * *

כשהיה מוהרנ"ת באיסטנבול שבטורקיה, בדרכו לארץ ישראל, פגש שם ביהודים והתפתחה ביניהם שיחה. "ובתחילה שאלו אותי" – מספר מוהרנ"ת – "אימתי יבוא משיח? השבתי להם, שזה נעלם מעין כל חי, כי הוא קץ הפלאות, וכמו שאמר דניאל 'סתום הדברים וחתום', ואפילו השם יתברך בעצמו כביכול 'מליביה לפומיה לא גלי' [= מפיו ללבו לא גילה], כמו שכתוב בתיקונים 'לליבי גיליתי, ולאיבריי לא גיליתי'. והתחילו לעסוק עמי בעניין פירוש דברים אלו 'לליבי גיליתי' וכו', והשבתי להם: כי יש צדיקים שנקראים בחינת 'לב', ולהם גילה השם יתברך קץ הפלאות, אבל יש צדיקים שנקראים בחינת 'איברים', ולהם לא גילה" (ימי מוהרנ"ת ח"ב, צד).

על משקל דבריו של מוהרנ"ת אפשר לומר: צדיקים שמגלים לאדם רק כיצד 'לעבוד' את ה' בפועל – באיברים – לא נודע להם סוד 'קץ הפלאות'. רק הצדיקים שנותנים לנו 'לב בשר' ומלמדים אותנו כיצד לכסוף ולהשתוקק, ולהמשיך להמתין גם כשהאיברים משותקים לחלוטין – רק הם יודעים את סוד 'קץ הפלאות' האישי שלנו.