"על ידי שמחה המצווה נשלם הקדושה… כי הקליפות הם בחינת עצבות… וגלות השכינה… שהיא שמחתן של ישראל – עיקר גלותה כשעצבות, שהם הקליפות, גוברין עליה. נמצא, כשעושה המצוה בשמחה, אזי מעלה השכינה, שהיא המצוה, שהיא שמחת הלב – מבין הקליפות…
"וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך, בבחינת 'בנערינו ובזקנינו נלך… בצאננו ובבקרנו נלך' (שמות י, ט) ".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א כד)

משהו חסר לי! אני משתדל לנצל את הזמן, ללמוד, להתפלל, לעשות חסד, מצוות, הכל, עד כמה שאפשר – ובכל זאת מקננת בי הרגשה שחסר לי משהו.

ספירת העומר מחנכת אותנו, שכל יום הוא שלב נוסף בסולם העלייה הרוחנית. בוודאי שכל מצוה, ואפילו כל מחשבה טובה, מקדשת, מטהרת ומעלה אותנו, אבל האם באמת אנו ממצים את האפשרויות הנפלאות הגלומות בכל מצווה, או יותר נכון: האם אפשר לעשות משהו שיגרום לכך שכל מצווה תקדם אותנו למטרה הנכספת?

מסתבר שכן:

שמחה של מצווה!

במילים אחרות: אנחנו שקועים כל כך בטוב, כל כך הרבה הזדמנויות יש לנו לעשות נחת-רוח לבוראינו. נתבונן מעט ב"אשר קדשנו במצוותיו" שאנחנו מכריזים לפני כל מצווה, ניתֵן לשירת "עלינו לשבח' לפרוץ מתוך המעיינות הטמירים שבכל מצווה, ולמלא את כל חללי לבינו.

כי הרי באמת אין שמחה ואין אושר בעולם כאושרו של 'נברא' שזוכה לשרת את בוראו ולהידבק בו. אילו היו מתקשרים אליך ומזמינים אותך למעונו של גדול הדור: "הוא ביקש שתכין למענו כוס תה; דווקא אתה" –לא היית יודע את נפשך מרוב שמחה.

והרי אתה זוכה בכל יום לעשות רצונו של מלך מלכי המלכים! רק טיפה תשומת-לב, טיפה אמונה, בצירוף תפילה – והשמחה כבר תגיע, בעזרת ה', עם כל השלכותיה המבורכות.

* * *

לכל מצווה יש כוח להשרות את השכינה, כמו שכתב המהרש"א (שבת ל ע"ב) וכפי שאומרים לפני כל מצווה: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה"; יש לה גם כוח לעורר את כל העולמות לעבודת ה' יתברך, בבחינת "בנערינו ובזקנינו נלך… בצאננו ובבקרינו נלך".

אך כל זאת בתנאי שהמצווה נעשית בשמחה, כפי שמסתיים שם הפסוק: "כי חג ה' לנו".

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת שם), שכן שמחה היא שלימות, בלי חסרונות; ואין שלימות כהשראת השכינה. לכן גם המצוות – שמשרות את השכינה בעולם – מביאות שמחה כמו שנאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט).

אלא שכאשר חטא האדם הראשון, נגזר עליו: "בעצבון תאכלנה" (בראשית ג, יז) וכשדור המבול הוסיף לחטוא נאמר על כך: "ויתעצב אל לבו" (שם ו, ו). גם על דור המדבר כתוב: "יעציבוהו במדבר" (תהילים קו).

כי החטא הוא היפך השמחה, והוא מגרש כביכול את השכינה הקדושה, ולכן החטא החמור מכל, עבודה זרה, מכונה "עצביהם כסף וזהב" (תהילים קט).

זו הסיבה שלפעמים קשה לשמוח – "כי עווני אגיד אדאג מחטאתי" (שם לח, יט); החטאים מכניסים דאגה ועצבות בלב ומעכבים את אור השמחה מלחדור ללב.

אבל אין דבר העומד בפני הרצון; במעט תשומת-לב והתבוננות, ובעיקר באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא שמח במצווה שלי ומתפאר בי לפני שרפי-מעלה (כמבואר בליקו"מ ח"א יז) – גם אני יכול לזכות לקצת שמחה של מצווה.

דרושה אולי קצת השקעה, אבל התוצאות – עצומות; הן נותנות כוח למצווה להשרות את השכינה בעולם, ולעורר את כל העולמות לעבודת ה' – המאמץ כדאי!