מה אומרות לנו ה'קינות'?

"התבוננו נא" – זעק הספדן בקול מר – "בטרגדיה הנוראה שאירעה כאן! מי יגדל את היתומים הרכים?! מי יחנך אותם?! מי יפרנס אותם ומי ידאג להם? אוי, הם נותרו כספינה שטובעת בלב ים. נסו לרגע לחשוב על החיים שמצפים להם, על ההתמודדות הקשה שעומדת בפניהם" – – –

* * *

טיבו של ספדן, שהוא מעורר את שומעיו להתבונן במה שקרה; הוא מנסה לעורר את לב הנאספים שיקלטו את אשר אירע, לתאר כפי יכולתו את עומק השבר וגודל הצער.

מטרת ההספד מכוונת בראש ובראשונה להגדיל את כבודו של המת. לפעמים הספדן גם רוצה לעורר את רחמי השומעים על יקיריו שהותיר אחריו; ולפעמים דבריו מכוונים לעורר בתשובה מול יד ה' התובעת וקוראת לשיפור המעשים.

ככל שהספדן הצליח לחבר את השומעים למציאות שאירעה, כן נחשב הספדו קולע יותר למטרה.

אולם, מטרת הבכי על חורבן בית המקדש – הפוכה לגמרי; לא זו בלבד שאין הוא מכוון לחבר את המתאבל למציאות העגומה שלנגד עיניו, אלא מטרתו 'לעוור' את עיניו מלהסתכל על אותו מציאות עצובה כפי שאנשים פשוטים מסתכלים על כך.

כמובן, אנו צריכים לרצות בכל לב שבית המקדש יבנה במהרה; אנו מוכרחים לבכות ולשוב בתשובה על עוונותינו הרבים שהגאולה מתעכבת בגללם ושם ה' ושם צדיקיו מחולל בעולם – אך יחד עם זאת, הבכי שלנו על החורבן מכוון 'לקלקל' את צורת ההסתכלות הפשטנית שעל פיה אנו שופטים את החורבן ואת הגלות.

הכיצד?

"על ידי הבכי – הולך ומסתלק מאור עינים", אומר רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן ח"ב סז). טבען של דמעות שהן מקלקלות את כוח הראייה.

לא לחינם השמש שוקעת במערב, זאת מפני ששם נמצאת השכינה שבוכה על צרות ישראל המפוזרים בגויים. בגלל הבכי של השכינה הקדושה, אור השמש כמו נכבה ושוקע. בכייה זו היא שורשה של ההעלמה הרוחנית הנוראה ששוררת בעולם בעת הגלות. אור ה' שהיה אמור להאיר ולהראות לַכל שהוא מנהיג את העולם ובמה כדאי להשקיע וממה כדאי להתרחק, אחר מי כדאי ללכת וממי מומלץ לברוח ולהשמר – אור זה נחשך ונעלם; שוב אין מבחינים בכלום. שוב אין מבחינים בחן וביופי של התורה והמצוות.

משל לאדם שמוטל בבור חשוך ומנסה לקלוט באמצעות משמוש מה שווה ערך ומה לא. הוא יכול לבחור בחפצים מסוכנים שמנצנצים לרגע – ולהשליך במקומם אבנים טובות ומרגליות שערכן לא יסולא בפז.

זהו החורבן הנורא מכל.

כל אחד מישראל היה אמור לחשוק ביופי האמיתי של נשמתו, לחמוד את הטוב האלוקי שבקרבו, להעריך ולייקר את היותו כה קרוב למלך מלכי המלכים. הוא היה אמור למאוס בכל יופי אחר וכל חשק אחר. מעצם טבעו כחלק אלוק ממעל הוא היה צריך להמשך אחר דברי הצדיקים שמגלים לו את היופי האמיתי שבו ולמאוס במסיתים שמנסים למכור לו כל מיני חן ויופי רגעיים שחולפים ומותירים אחריהם רק צלקות כואבות.

אך כאשר הכל כה חשוך, אפשר להפוך את הכל, לומר על היופי האמיתי שהוא מאוס, ועל המאוס שהוא יפה; על הרע שהוא טוב ועל הטוב שהוא רע.

מה אם כן ביכולתנו לעשות? לקונן ולבכות!

שהרי ב'קינות' יש גם 'תיקון' (בהיפוך אותיות) – הבכי עצמו שאמור לגרום לקלקול הראיה, יכול לשמש גם כוח מתקן של הראיה, זאת מכיוון שעיקר הבעיה של חוסר הראיה היא כאשר האדם סבור שהוא מטיב לראות בחושך…

תארו לעצמכם שהשרוי בבור חשוך, יודע שהוא לא מסוגל להבחין בכלום – כי אז לא היה מחליט ולא היה סומך על דמיונו; הוא היה עומד וצועק לנמצאים בחוץ שיאירו את עיניו ויעזרו לו לבחון כל דבר על פי המציאות האמיתית.

אך כאשר הוא סבור שהוא 'רואה' נכוחה ואין הוא טועה כלל – הוא סותם בכך את הגולל על יכולתו למצוא את הדברים הנכונים.

הקינות והבכיות לא נועדו אם כן לחבר אותנו אל המציאות הנראית לעין; הן לא מיועדות להעצים בנו את תחושות האבדן. להיפך, הן נועדו 'לעוור' את עינינו קצרות הרואי ולקלף את המציאות החיצונית.

הקינות כמו זועקות אלינו: אל תתסכלו על גלות ארוכת השנים שנדמית כמי שאין לה סוף; אל תסתכלו על עצמכם כעל עם בזוז ושסוי. זכרו, הנכם בני מלכים. השתוקקו, התגעגעו, בקשו והתחננו; חיפשו היטב 'איכה' ואנה מסתיר את עצמו אבינו אוהבנו; היכן הוא אותו אור שיראה לנו עד כמה יקרים אנו גם עתה!

סיכומם של כל הקינות הוא: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". רק כאשר הבכיות מובילות לסיכום כזה –היטבנו לבכות. רק בכי כזה נחשב לאבלות ראויה שבזכותה נראה במהרה בנחמה.

(עפ"י ליקו"מ ח"ב סז וליקו"ה לולב ואתרוג א)