נקודה טובה מחוללת מהפכה

איש מאנשי הצוות לא הבין איך נער מוכשר ומוצלח שכמותו, דועך לפתע פתאום. הועלו השערות, נעשו ניסיונות לדובב, לברר – תעלומה. רב מרבני הישיבה, חד מבט ובעל לב מרגיש, הציע את עזרתו וזימן את הנער לשיחה אישית. לא נאמרו באותה שיחה גורלית דברי מוסר ותוכחה. הר"מ דיבר בגילוי לב מפתיע, סיפר לנער עד כמה דמות חיובית כשלו תורמת לישיבה, עד כמה הוא מעריך את השפעתו הנפלאה על בני גילו. הר"מ דיבר ברגש, כמעט בתחינה, וחתם את השיחה בלחישה נרגשת: "אתה מוכרח לחזור לעצמך, הישיבה זקוקה לנערים כמותך, מונח על כתפיך עול של ציבור…"

השינוי לטובה הכה בתדהמה את הצוות כולו, אך את הסוד ידעו רק הר"מ והנער. שיחה אחת שהצליחה להשיב לנער את המבט הצלול על עצמו, את ההרגשה בערכו הרוחני, את חיוניותו שכמעט ואבדה במבול של ביקורת ותוכחה עצמי.

* * *

ניתן לאמוד את מידת חיוניותו של אדם לפי אופן הקימה מדי בוקר. האם הוא מזנק ממיטתו עם שחר, מלא חיוניות והתלהבות, או שמא אך בקושי קם, וגם לאחר מכן נסרך על כורחו מפעולה לפעולה נטול רוח חיים. מה בין זה לזה? הראשון יוקדת בליבו תחושת שליחות; השני, יומו חסר משמעות, חייו שקועים בעייפות – והתוצאות בהתאם. חיוניות מובילה להצלחה, עצלות גוררת כישלון ואכזבה.

לחיות או לא

הדברים נכונים בעיקר בנוגע לעבודת הבורא. הבחירה ביד האדם לחיות או לא: לחיות, זה לחוש שייכות וקרבה לעבודת הבורא. מי שזוכה להכיר בטוב האישי הזורח בתוכו, חש חלק בלתי נפרד מהקדושה, ועובד את בוראו בהתלהבות ומתוך תחושת שייכות. לא לחיות, זה להתמקד בחסרונות ולחוש ריחוק וחידלון. התוצאה היא, גלות מרה, תשישות וחוסר עניין. כל זמן שהדעת תפוסה במה שחסר ופגום, גם במציאות מתגלע ריחוק. אדם אינו מסוגל לעסוק באמת בתורה ותפילה, ובוודאי שלא להודות ולהלל.

אלא מאי, אדם משוכנע שזוהי האמת; בפועל הוא אינו מצליח, ובמציאות הוא נכשל. וכי תבקש ממנו להתעלם מכך? בוודאי שלא! ובכל זאת מוטל עלינו לכאורה לברר מה רצון השם ומה מצפים מאיתנו במצב שכזה. ובכן, את התורה ואת המצוות קיבלנו כדי לתקן עולם במלכות ש-ד-י. לשם כך באנו הנה. והתכלית הזו עומדת לפני כל שיקול, העדפה, או תחושה אישית. התורה הקדושה מגלה לנו, שהעולם כולו, והתכלית האדירה שהוא נושא על שכמו, תלויים לגמרי בנו – בהיותנו חלק מהשלמות הזו. ולכן, הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא, שיהודי יתרחק חלילה ולו לרגע קט מאותה תכלית, ויחוש מנותק. ריחוק שלנו מקרבת השם – זהו אסון. כולנו מאמינים שהוא יתברך ידע יצרנו ומכיר את מצבינו. וכמו שישנם זמנים של גאולת הנפש, כך יש מצבים של גלות. בזמנים ישנוניים שכאלה מצפה מאיתנו השי"ת שנמשיך ונעבוד אותו, רק באופן מיוחד ומתאים לזמן שכזה. בראש ובראשונה מצפים מאיתנו לא לשגות בדמיון של ריחוק, רק לדון את עצמינו לכף זכות. עלינו לזהות את נקודת הטוב החבויה בזה הרגע והמצב, ולעורר אותה. להתמקד בטוב הקטן שניתן לעשות כרגע, ועם "עוד מעט" של טוב צרוף, להחיות את הנפש, ולהיות במציאות קרוב להשם. מקושר, שייך. ותיכף ומיד "אין רשע", החושך מסתלק והשחר הטהור והזך עולה ומבהיק והלב נפתח בשירה "אזמרה לאלוקי בעודי…"

הסוד הנפלא הזה טמון בפרשת השבוע. את המשכן נצטווינו להקים כתיקון לחטא העגל, על ידי תרומות הקטנות, נקודות טובות. ובפרשת השבוע יוצא הקול העליון וקורא למשה "ויקרא" – בא' זעירא. מהיכן יצאה אותה קריאה אלוקית? מאל"ף אחת זעירא – נקודה טובה. לומר לך שכל השראת השכינה וכל נוכחות הטוב בעולם, מרוכזת בנקודה אחת טובה. הצדיקים עוסקים כל העת לזהות ולהאיר את נקודת הטוב, כדי להמשיך את השראת השכינה תמיד אפילו לאחר חטא העגל. הטוב הזה שרוי במשכן ומגלה שאפילו מבהמיות וחומריות, עולה ריח ניחוח, והטוב החבוי בתחתיות ארץ עולה לרצון.

בדמייך חיי

ניסן מיועד להתחדשות וחיפוש נקודות טובות. דווקא כעת כשירח חסר והלילה אפל, מצווה עלינו לחפש את נקודת הטוב ולהאיר את השחר. משום שכך יצאנו ממצרים. השי"ת פסח – מלשון חמל ודילג – על כל עטיפות הרע והחיסרון, והביט רק על נקודות טובות בודדות שעוד זרחו בנו. "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך" ובכל זאת "ואומר לך בדמיך חיי" – תתחיל לחיות מחדש מתוך הדמים והלכלוכים. תחפש ותמצא כאן בדיוק את הנקודה הטובה והמאירה.

כך גם היום עם מעט טוב יכול כל אחד מאיתנו להאיר את שחר חייו ולזכות לגאולת הנפש. אך לשם כך מוכרחים לדעת בבהירות שבכל מצב וללא כל תנאי ניתן להיות קרובים אל השם. גם אם לא למדתי ולא הספקתי ולא הצלחתי. משום כך נקבעה שעת הגאולה לחצות לילה. בעיצומו של החושך וההסתרה, מפציע ועולה אור חדש של נקודות טובות ובכוחו לשבר כל חושך, לבער מהלב כל מחשבה ותחושה מחומצת של עצבות וייאוש, ולהזריח בנפש פנימה אור גדול להודות ולהלל להשם על גאולתנו ופדות נפשנו.