אָמַר [רבי נחמן]: דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, יָסַד כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים מִזֶּה שֶׁהָיָה חָזָק מְאד בְּעִנְיַן הִתְבּוֹדְדוּת. וְאָמַר, שֶׁעִקַּר הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה בְּעֵת שֶׁשָּׁכַב עַל מִטָּתוֹ וְכִסָּה עַצְמוֹ בְּסָדִין, אָז הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ כָּל לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אַשְׂחֶה בְּכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה". אַשְׁרֵי מִי שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לְקַיֵּם הַנְהָגָה זוֹ הָעוֹלָה עַל הַכּל (שָׁם, סִימָן ס"ח).

עוֹד כָּתַב בַּשִּׂיחוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁטּוֹב לְהָאָדָם, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ לִישׁן, לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ לִשְׁפּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְבַקְּשׁוֹ, שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.

כל אדם ותפילותיו האישיות.

בנבכי התקופות השונות שבחיי האדם לא יכול לבוא זר. הוא יכול לשמוע את סיפור חייו של השני כמקשיב מן הצד, אבל את עומק משמעותן של החוויות הפנימיות הוא לעולם לא יתפוס, שאותן באמת אי אפשר לספר. רק האדם מכיר ויודע בתוכו פנימה את אותם רגעים מכוננים, בין בטוב ובין בצרה. בכל רגע ותקופה ישנה גם תפילה שמיוחדת לאותו פרק; מילים אישיות שכומסות בתוכן משמעות עצומה מבחינת האדם שהתפלל אותן, ופנה באמצעותן מתוך רגעי חייו אל ה'. כך ישנם רגעים ומילים של תפילה שנחקקים באדם, מלווים אותו ומעניקים לו כוח תפילה להמשך החיים. נסללות דרכים של קרבת אלוקים, שמעכשיו כבר יותר קל ללכת בהן להבא.

דרך תפילות מכוננות מהעבר, אנו מבקשים לפגוש את ה' גם עתה. "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו". אין כאן נוסטלגיה או הזכרת זכות אבות, אלא גילויים של תפילה שהופיעו בעולם, שדרכן אנחנו מבקשים לפגוש את ה' בהווה. גם שלושת התפילות הסדורות לנו הן נתיבים מיוחדים שכל אחד התגלה באופן ספציפי – אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, יצחק את תפילה מנחה ויעקב את תפילת ערבית. כל מקום צריך את הארת התפילה המיוחדת שלו, שאינה יכולה להילמד ממקרים שקדמו לה. בכל מקום חדש בחיים ישנה הארה חדשה של תפילה שצריכה להתגלות.

כך כל אדם בחייו הפרטיים מגלה כל הזמן פנים ופינות חדשות של תפילה. לא דומה התפילה ברגעי חופתו, לתפילה כשאשתו יושבת על המשבר; ולא דומה התפילה על ילדיו הקטנים, כתפילה שהוא מתפלל בערוב ימיו. כל תפילה מחברת עוד פינה מהחיים אל ה', ומכל אותן פינות ורגעים עולה תפילה אחת גדולה שמתפללים החיים בעצמם, "תְּפִלָּה לְאֵ-ל – חַיָּי".

כוחה הגדול של ההתבודדות הוא בשיחה האישית לפני ה'. המשמעות האישית בתפילה היא לא דבר קטן בכלל, ובטח שאין לראות בה דבר שנועד למלאות צרכים פסיכולוגיים. האדם עצמו הופך למתפלל, כמהות, על ידי אותן תפילות אישיות. דווקא הפירוט האישי ברמה היומיומית הוא שהופך את המפגש של התפילה למשהו שהוא מעבר לחד פעמי, שמפקיע את התפילה מדבר שהוא 'מקרי' – מתייחס למקרי החיים השונים ומבקש עליהם מענה. כאשר התפילה נעשית אישית ונוגעת בנימים הקטנים של החיים, התפילה יוצאת מגדר אירוע יוצא דופן ונהיית לנשימת החיים עצמם.

דרך הפתח הזה של ההתבודדות מתעצמים חיי התפילה של האדם, ונותנים לו דיבור חדש, דיבור של תפילה: "דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, יָסַד כָּל סֵפֶר תְּהִלִּים מִזֶּה שֶׁהָיָה חָזָק מְאד בְּעִנְיַן הִתְבּוֹדְדוּת". ספר תהילים מלא בכל צרותיו וייסוריו הפרטיים של דוד המלך, אבל למרות שהוא נכתב בצורה כזאת אישית ופרטית, הוא הפך לנחלת הכלל – כלל עם ישראל, בכלל הדורות. מה פשר התופעה הזאת? איך תפילות האישיות יכולות להפוך למשהו כללי? אין זאת אלא שדוד המלך בתפילות אלו יצא מתוך ממד פרטי שמבקש ישועה, וגילם מהות גדולה יותר: "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהילים קט). כפי שעמדו על ביטוי זה, דוד המלך אומר שמהותו עצמה היא תפילה. לפי רבי נחמן, היכולת להפוך את החיים לתפילה באה מכוחה של ההתבודדות.

להתבודדות כזאת יש אופי מיוחד משלה: "עִקַּר הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה בְּעֵת שֶׁשָּׁכַב עַל מִטָּתוֹ וְכִסָּה עַצְמוֹ בְּסָדִין, אָז הָיָה מְדַבֵּר וּמֵשִׂיחַ כָּל לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". ובמקום אחר מרחיב רבי נחמן (שיחות הר"ן ערה): "ואמר רבנו זכרונו לברכה, שאפלו הישיבה בעצמה שיושבין בחדר מיוחד לבדו גם זה טוב מאוד. ואף על פי כן אפילו אם אין זוכין שיהיה לו חדר מיוחד, אף על פי כן יכולין להתבודד ולדבר בינו לבין קונו. ואמר רבנו זכרונו לברכה שתחת הטלית הוא גם כן חדר מיוחד. כי כשמשלשלין הטלית על עיניו, יכולין לדבר בינו לבין קונו מה שרוצין. גם יכולין להתבודד ולפרש שיחתו כששוכב על מטתו ומכסה עצמו בהסדין".

התבודדות צריכה חדר מיוחד. גם אם אין חדר מיוחד, לפי רבי נחמן צריך ליצור חדר מיוחד: להתחבא בטלית, להתכסות בסדין. העיקר הוא שיהיה מרחב שהוא כולו אישי, שבתוכו אפשר "לדבר בינו לבין קונו מה שרוצין". דוד המלך מתבודד דווקא מתחת לסדין, לא בחוץ. מהחדר הפרטי, מתחת לשמיכה, יוצא דיבור אחר. דיבור שאינו מבקש על החיים, אלא מבקש מתוך החיים. המקומות האישיים ביותר יכולים להתבטא בתפילה, וכך הם, ואנחנו, הופכים לתפילה חיה.