במאמרים הקודמים התבארו היסודות, ע"פ דברי רביה"ק שהעולם מטעה אותנו ע"י שמזלזל בעבודתינו וביגיעה שאנו משקיעים בה, ועיקר הצלחתו היא בזה שמפיל עלינו חלום עמוק, וכך אנו שבוים תחת ידו לעשות בנו כחפצו, והעצה היחידה להינצל ממנו היא לשמוע בקול הצדיק שהוא נמצא בעולם חי ואמיתי, ולדעת שאנו שקועים בתוך חלום ואין אנו יכולים להאמין למחשבתינו ולהרגשותינו.

כן הבאנו דוגמאות על האוצרות הנפלאים שזכינו להם ורק התרדימה העמוקה בה אנו מצויים היא הגורמת לנו לבלי לשית לב אליהם – אך כשמתבוננים בהם אנו רואים עד היכן דעתינו מצויה בתוך מסגר ורמיה.

*

והנה כאשר האדם הולך אחרי נטיית ליבו והוא שקוע בהרגשותיו העצמיות ומאמין בהם ונוהה אחריהם ופועל על פיהם, וכן בעת שהוא מעורב בין הבריות שהם גם כן חיים באופן זה שהולכים אחרי הרגשות ליבם – אע"פ שמערבים בדיבוריהם את שם ה' אבל עכ"ז דעתם בנויה על מה שעלה בדעתם מעצמו – מבלי להתגבר על עצמם להטות את דעתם אחרי דעת הצדיק האמת, ומושפעים מדבריהם, בהכרח שחיים בעולם מוטעה וכוזב  – ועל זה כוונת הדיבור "העולם מטעה אתכם…"

העבודה להתעורר מהשינה העמוקה והחלומות שהבע"ד מפיל בהם – אינה באה על נקלה ויש לעמול על כך בתמידיות

וכבר ביארנו שאין העבודה של ההתעוררות מהשינה הזו באה בנקל, כשם שבהתעוררות משינה גשמית צריך מאוד להתגבר, ק"ו כשהעבודה היא כלפי רוחניות, אבל בהכרח שזו העבודה היחידה שרק על ידה נוכל לחיות לעולם של מציאות, ולא בחלום ודמיון כוזב, וכמה שהאדם מתאמץ לבלי לנטות אחרי נטיית הרגשותיו העצמיות כן הוא חי בעולם ער ונכון, וכמה שהאדם מזניח עצמו, הא חי בתוך חלום.

*

והנה עבודה זו אינה באה בהתגברות אחת שתשאר לתמיד, כי זו עבודה תמידית יום ויום ואפילו שעה אחרי שעה, ואפילו כשהאדם מרגיש בעצמו שהנה הוא הבין ושינה את ארחות חייו באופן קבוע שילך אחרי דעת הצדיק, יידע נאמנה כי גם זה הבל, כי לא ייתכן, כי הבע"ד אינו מניח את טרפו אף לא לשעה אחת, ובזה כל הצלחתו, וכפי שכל מי שניסה לעבוד בעבודה זו להתבונן בכל הליכותיו אם הוא באמת פועל לפי דעת הצדיק, או שמא הוא שוב טועה אחרי הבע"ד, ימצא אם לא יהיה משוחד לרמות את עצמו, כי אין הבע"ד לעולם את כלי מלחמתו, וזו עבודה תמידית בלא הפסק, להתבונן ולמצוא את רמיית הבע"ד, בכל צעד ושעל.

התנאי הראשון לעמוד במלחמה – היא הידיעה שאנו מצויים בתוך מלחמה, וגם ידיעה זו הבע"ד מסתיר

אבל באמת, אם לא מתבוננים היטב מדמים שהכל טוב וישר ואין כאן שום מלחמה, כי מרוב הרגל והיסח הדעת כבר הפכו להיות מאוחד בדעת הבע"ד – עד שאינו חלי ולא מרגיש שהבע"ד מרמה אותו ופועל ללכדו, כי מדמה הוא שהוא פועל יחד עמו וממלא את רצונותיו וממלא את משאלותיו נאמנה. (כלומר, שאין האדם רואה כלל שיש כאן בע"ד שמשפיע על מהלך מחשבותיו וכופה אותו לעשות כך וכך, אלא בעניות דעתו נדמה לו כי מה שעושה הוא רצונו שלו, ולא שהבע"ד כפה את דעתו עליו להרחיקו מאביו שבשמים)

ורק כשמרגיל עצמו להתגבר על נטיית ליבו ורצנותיו והרגשותיו, רק אז הוא מוצא שהוא נתון בתוך מלחמה תמידית שאינה פוסקת לרגע, וכל היום כולו הבע"ד מפילו לדמיונות שוא ומדוחים.

*

והנה רצונינו להדגיש בדברינו כי אין הכוונה בכל האמור לבוא בתוכחות ולייסר ול'הבאיש ריח'[1]  חלילה, אף לא כוונתינו בכאן לבטא את הכאב והצער עד כמה אדם מרמה את עצמו.

אדרבא, כוותינו בכל האריכות היא לבאר ולעורר את לבב חברנו עד כמה אנו מאבדים אוצרות מופלגות, לחינם וללא הכרח – לזעוק אהה על אבידתינו על מנת שנדע לשמור על כוחותינו ואוצרותינו לבלי לתת לבע"ד לגוזלם במרמה ובכחש.

החידוש הנורא ומשאת נפשו היחידה של רביה"ק – שבעבורה הפקיר את חייו ואת העוה"ב שלו היא – לקרב את חלושי הנפשות להשי"ת

כי הנה עלינו לדעת כי החידוש הגדול ביותר של רביה"ק, שלא מצאנו כזאת אצל כל הצדיקים מימות עולם – כי עיקר רצונו ומגמתו ומשאת נפשו של רביה"ק היה להציל את הנחשלים ולהוציאם מידיו של עמלק! שאנשים שנראים כפחותי ערך ונמוכי דרגה שנראים לכאורה כנפלטים מקרב כלל ישראל, ואף גרוע מכך,  – להביא ולקרב אנשים כאלו להשי"ת, ולצורך כך הקדיש רביה"ק את כל כוחותיו וכל צדקתו וקדושתו והשגותיו הנוראים, הן בחיים חיותו והן לאחר הסתלקותו, ובלבד לקרב נפשות מישראל -כגון אלו- לאביהם שבשמים.

ופשוט ומובן, כי באמת היה בכוחו של רביה"ק להתעסק ולהקדיש את כוחותיו והשגותיו לקרב אנשים צדיקים יראים ושלמים ולהעלותם מדריגות נוראות ונשגבות, ולכנס סביבו 'שישים גיבורים' (כידוע שכן היה אצל כמה צדיקים הקדושים) ואם תחת זאת הניח רביה"ק את כל כוחותיו ועתותיו והשגותיו הנוראים להתעסק ולקרב את הפחותים ואת הנחשלים, וכן גילה בתו' ז' (ליקו"מ תנינא)[2] שהיה אחת מה'תורות' שאמר בסוף ימיו (שאז כידוע כבר השיג והגיע למדרגות נשגבות ונוראות שהגוף הגשמי יותר לא היה יכול לסבול אותם – ולכן הסתלק בדמי ימיו) כי העוה"ב שלו בעולם העליון יהיה, לחוס ולרחם על נשמות ישראל כי אין רחמנות גדולה מזו, ממה שבר-ישראל מונח בעוונות, וע"כ זהו העוה"ב שלו והתענוג הגדול ביותר שלו בעולם העליון להוציא בר-ישראל מעוונותיו.

הרי גילה לנו בזה, כי מי שיודע ומשיג ידיעתו יתברך יודע, כי התענוג והנחת הגדול ביותר הוא – שאנו – הנחשלים, יהיה לנו שייכות וקשר להשי"ת, ושלא נשליך ולא נזלזל בעצמינו, אלא נעריך את קדושת נשמתינו, ונתעורר מהתרדימה העמוקה שאנו שקועים בה ואנו חולמים בה חלום ביעותים כי 'אין ההפסד כה נורא, ואין האבידה כה חמורה…', אלא נתעורר ונשמע לדברי הצדיק הקדוש והנורא שזועק אלינו מהעולם של 'בהקיץ' בו הוא שרוי ומתחנן אלינו 'חבל על דאבדין!' ומודיע לנו כי היצר מטעה אותנו ואנו טועים ומאבדים אוצרות נוראים ונפלאים, כי החיים כמות שהם ע"י חטיפת כל דבר שבדושה, הוא אוצר המנוצר עד מאוד.

ולמען להודיע לנו כל זאת, ולעוררינו מתרדמתינו וחלומותינו הפקיר רביה"ק את כל תענוגיו והקדיש לכך את כל העוה"ב שלו ובלבד שלא להשאיר ואתנו ישנים את שנותינו.

הרי לנו עד כמה האבידה שלנו גדולה, ועד כמה האוצר שלנו נורא ויקר ועד כמה הוא כה קרוב וסמוך לנו, שבידינו ליהנות מהם ולחיות חיים טובים בזה ובבא על ידם.

ע"י החלומות גוזל הבע"ד מהאדם את האפשרות לשמוע את דיבורי ההתחזקות הנחמדים של הצדיק.

אבל כיצד הבע"ד מטעה אותנו? כיצד גוזל הבע"ד זאת מהאדם? אך ורק ע"י חלומות שהאדם שקוע בהם יום אחרי יום, ושעה אחרי שעה.

ועלינו להדגיש כי אין המכוון בדברינו שהאבידה שהחלומות גורמות היא שאין אנו עושים די ב'יידישקייט' ובעבודת ה'. אלא כוונתינו כי החלומות מרגילות את האדם עצמו להיות איתן וחזק בדעותיו (מתוך עומק החלום – עד שבטוח בעצמו שהוא חי בהקיץ והוא רואה הכל נכוחה), ודבר זה גורם להסתיר את זעקתו של הצדיק שזועק אלינו לבלי נזלזל בערכנו ונדע את מעלתינו, כי דיבורי הצדיק אינם נשמעים בתוך החלום… וכמו שרביה"ק אומר בתו' י"ז (ליקו"מ קמא)[3] כי האהבה והיראה של הצדיק נחשך! כי אין הם נשמעים! וכשאומרים להאדם: "אין אתה יודע מה אתה מפסיד ומה אתה מאבד!!! כי אין אתה מעלה על דעתך את גודל האוצר והריווח שביכלתך להרוויח…! ואתה משליך זאת תמורת תמורה כוזבת…"

והאמת היא כי הסיבה שאינם שמים לב לזעקה ולהתעוררות הזאת, היא מחמת שהאדם בטוח בדעתו שבוודאי אין הוא מאבד מאומה! והוא בטוח בדעתו כי אין הזעקה אלא 'נוסח' של אמירה ומטבע לשון, ואין בתוכם משמעות פשוטה ונכונה שהאדם משליך ומאבד במו ידיו אוצרות נשגבים ונפלאים כשוטה המאבד מה שנותנים לו.

כי באמת הזעקה שעולה ממי שמעורר אותו (על ההפסד הנורא) אינה אלא לפי דעתו של המעורר, ולא בליבו של זה השקוע בתרדימתו העמוקה ובחלומו המתוק.

וזה מה שהיה בכוונתינו בתחילה: מה ביאור הדבר, "העולם מטעה אותנו!" – שמשמעות הדבר היא אחת ויחידה:

הלא זכינו לכח נורא ונפלא כזה! ל'מליץ' כזה ל'ממתיק' נורא כזה! לצדיק נורא כזה אחד שבכוחו להפך עולמות ולהעלות כל דבר זעיר ופעוט שאנו עושים, ולהעלותו למקום שצריך להגיע למעלה.

וצדיק זה מתחנן אלינו, האמינו בכוחי! הביטו נא על חייכם כדבר יקר, והעריכו יותר את ימיכם ושנותיכם! כי הלא זכיתם למתנה מופלאה כזו!

התנאי לאחוז ב'אידישקייט' הוא רק ע"י שיידע את ערכו ואת מעלתו שזכה להיות מהעם הנבחר והוא אהוב ורצוי להשי"ת עד מאוד על אף מעמדו הפחות

הברכה השניה בברכת התורה מתחלת: "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו" הרי לנו כי אפשר לשמוח בהתורה אך ורק כאשר שמחים תחילה בעצמינו בכך שאנו שייכים וקשורים להשי"ת  (- שבחר בנו).

הלא רואים בזה, שחז"ל תיקנו לנו בכל יום ויום, לזכור את המתנה הנפלאה הזאת שהקב"ה הוציאנו מערוות מצרים! ששם היינו אומה נבלעת בתוך אומה שם לא היה לנו כל ערך וייקרות עצמית – לכאורה, וכמו שרביה"ק אמר בלשונו הק' "אילו היו עם ישראל נשארים במצרים הם היו אומה שפילה כמו ה'ציגיינער' (צוענים)!"

והשי"ת ברחמנותו רוממנו משם והוציא אותנו מעומק שפלותינו במצרים והביאנו אליו ואמר לנו: "בני בכורי ישראל" אתם "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

ובזה טמון שורש כל ההתחלה, כי ההתחלה היא כאשר האדם שמח ומלא חיות מכך שיודע בנפשו: 'הלא זכיתי למתנה מופלאה ששם הצדיק נקרא עלי!' ואין  זה דבר של מה בכך, שהרי כה מעטים הם האנשים שזכו למתנה זו, בפרט באופן זה…! אבל עלינו להעריך זאת! עלינו להשתעשע בזה לכל הפחות כמו ה'תם' במנעל של הג' קצוות!

וזה כוונת הפסוק "כל מצוותיך אמונה"  – באופן כזה כאשר תשקיע אמונה ותשתעשע בערך המתנה שזכית לה – כך תרוויח אותה!

כדי לזכות למתנות שהצדיק יכול ורוצה לזכותינו בהם – מוכרחים להאמין ולהשתעשע בהם

ועלינו להתבונן ולהתעורר, הלא הצדיק חפץ מאוד לגלות עצמו אליך! ורביה"ק אמר פעם 'שיחה' נוראה[4] "כשם שאתם (תלמידי) אינכם יכולים בלעדי, כך" – אומר רביה"ק על עצמו – "גם אני אינני יכול בלעדיכם…!" הלא גילה לנו רביה"ק בזאת, שבמידה שאתם דורשים ומבקשים אותי – באותה מידה הנני עבורכם! באותה מידה שאתם חפצים בי – באותה מידה אני כאן!

ומי גוזל זאת מהאדם, הלא רק ה'חלומות'!!! רק החלטות שבאות מסיפורי וגיבובי דברים שלא היו ולא נבראו (על מיעוט ערכו ושפלות מדרגתו ונמיכות מעלתו, והעדר יכלתו, ושאין העבודה שווה כלום, והיגיעה לריק, וכו').

והדרך היחידה להינצל מכך היא כאשר נדע שהעולם מטעה אותנו – ולא ניתן לו להטעות אותנו! כאשר נשמע ונאזין לדברי הצדיקים שבאים מעולם של "בהקיץ"… ונקבל את דבריהם בתמימות ובפשיטות ובאמונה חזקה וברורה שכל מה שאומר הוא אמת ונכון.

*

"התחזקות" – ביאור משמעותה הפשוטה

וזה היה המכוון בדברינו, שעלינו לדעת כי "התחזקות" היא "השגה" וידיעה שהצדיק מגלה לנו מה מתרחש בעולם הזה! וכשרביה"ק דיבר עמנו "התחזקות", הוא רצה לגלות ולהודיע לנו בזה: "כל האופנים שהאדם חי בהתרשלות! וכל האופנים שהאדם מזלזל בעצמו! וכל האופנים שהאדם מפקיר את חייו והולך אחרי שרירות ליבו מפני שאפס כחו לייגע עצמו ולהתאמץ לילך להאמת, ידוע תדע! כי זה שקר! כי אילו היית יודע עד היכן מגיעים פעולותיך, אילו היית 'חזק' בערך של עצמיך, אילו היית 'חזק' ובטוח ומאמין בבטחון ובוודאות שאהבתך שמורה בליבו של הקב"ה – כביכול, אילו היית 'חזק' בדעתך בכך שהיית יודע כי עיקר התענוג של רביה"ק הוא שאנו נתקרב להשי"ת, אילו היינו 'חזקים' בזה הלא לעולם לא היינו יכולים להלוך אחרי שרירות ליבנו – התאוות והמידות, וזהו הפירוש והמשמעות הנכונה של "התחזקות".

הבה נתעורר מתרדמתינו, ולשמוע את קול הצדיק שקורא ומעורר אותנו מהחלום, ומגלה לנו את ערכנו ואת מעלתנו הנוראה, וכך נהיה איתנים וחזקים באמונתנו, ונחיה חיי תענוג ואושר נצחי בזה ובבא.

שפת הנחל:

[1] תו' ח' תנינא וז"ל: "כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו כשמנח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע; כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות, התלויים באלו הנשמות. כי עקר יניקת הנשמה הוא מהריח. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מ"ג:): 'מנין שמברכין על הריח, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר: זה הריח'. ועל כן על ידי זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם: אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו".

[2] וז"ל שם: "עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלין, חס ושלום, בעוונות, רחמנא לצלן, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות. כי כל היסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום. כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאד, שאי אפשר לשא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת: "כמשא כבד יכבדו ממני" (תהלים ל"ח):‏ כי מי שיודע קדשת ישראל מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שיך להם כלל כלל לא, לפי גדל קדשתם משרשם וגדל דקותם ורוחניותם. ועל כן כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום, רחמנא לצלן…. ומי שיודע קצת בידיעתו יתברך, הוא יודע שעקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך הוא רק שאנחנו מעולם הזה השפל נגדל ונקדש שמו יתברך, וזהו עקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך, כמו שכתוב: "ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר" וכו', כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים, שהם עובדים אותו יתברך, ואף על פי כן עיקר התענוג והשעשוע שלו כשעולה למעלה העבודה של עולם השפל הזה".

[3] וז"ל שם: "כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול; ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעם ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק, שעל ידו יוכל לבוא לתכלית הטוב. וכמו שמצינו גבי עפרון, שמקום מערת המכפלה, שהוא שער גן עדן, שדרך שם עולין כל הנשמות, ואורו גדול מאד, אף על פי כן אצלו היה מקום חשך ואפלה, ועל כן מכרו בשמחה רבה לאברהם, כמובא (זהר חיי שרה קכ"ח). וכמו כן כשנחשך אור הצדיק, שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא חשך אצלו וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל, שעל ידי מעשים רעים נתחשך שכלו בכסילות, דהינו דעות נפסדות וחכמות נכריות, כמו שכתוב (ירמיה ד): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו", כי על ידי מעשיהם הרעים אינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב, כי אם להרע, ועל ידי כסילות השכל, על ידי זה אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק"‏.

[4] וז"ל בספר חיי מוהר"ן – אות רצד: "שמעתי שפעם אחת אמר לאנשיו מה לכם לחשב מחשבות, אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים (כלומר שאנו צריכין רק לעסק בעבודת ה' בפשיטות בתורה ובתפלה ומצוות והוא עושה בזה מה שעושה) איר דארפט נאר צו טראגן שטיינער און וואפנע און איך באווע דער פון בנינים (ומשך הרבה תבת בנינים כמפליג בשבח נפלאות תפארת הבנינים הנוראים שבונה מזה)"‏.