התחדשות ההתבודדות ע"י רבינו זיע"א

לחצו כאן למאמרים הקודמים: [מעין הקדמה] | [ההתבודדות במקורות]

עוד בשחר ילדותו אנו מוצאים את רבינו הקדוש והנורא מתבודד במקומות סתר ושופך לבו כמים לפני ה' "מתפלל וטוען לפני השם יתברך בכמה וכמה מיני טענות ותחינות ובקשות שאמר מדעתו ומלבו שיזכהו השם יתברך לעבודתו" (שבחי הר"ן י) ומלבד מה שהיה מתייגע בכוחות עצמו בלימוד התורה ובשבירת תאוות הגוף, הקדיש זמן רב לשיחה בינו לבין קונו בתפילות חמות ופשוטות המצויות בסידורים שונים, בשערי ציון וספרי תחינות ובקשות למיניהם, השליך את חכמתו הגדולה אחר גוו ועשה עצמו "פראסטיק" [=פשוט ופחות] והיה "מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו ואמר תהלים הרבה בפשיטות" (שיחות הר"ן קנ"ד)כדי לזכות לכל אותן מדריגות בעבודת ה' אליהן נכסף והשתוקק בכל לבו ונפשו; רבות שח לפני ריבון כל העולמים והתאונן לפניו על קשייו הגדולים בעבודתו יתברך וביטא בכל לשון אפשרית את כמיהתו האדירה לעלות במעלות הקדושה בהן עלו צדיקים.

וככל שגדל בשנים כך גדלה והעמיקה זיקתו לדרך זו. בבית חותנו היה לו חדר קטן בו הוא מתבודד הרבה בתפילה; לפרקים הוא יוצא לשדה (חיי מוהר"ן קח) ופורש שיח על פני המרחבים, כשבכל פסיעה ופסיעה הוא טועם טעם גן עדן (שם קז) מרוב דביקות בבורא יתברך שמו, לכשחזר מהתבודדותו "היה כל העולם חדש בעיניו ונדמה לו כאילו הוא עולם אחר לגמרי ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקודם" (שם) – – –

ובה, בדרך ההתבודדות, גדל וגבה מאד, וברבות הימים השיג מדריגות רמות כאלה שלא פילל כלל ועיקר שיגיע אליהן, וכפי שהעיד על עצמו לאחר שנים רבות בדברו על ענין הפשיטות, שאם היה יודע למפרע שהש"י יעשה ממנו מה שהוא עתה, היה מזדרז אז בעבודתו הקדושה הרבה הרבה יותר – – – לאחר מכן הפטיר בגעגוע עז ובכליון עיניים, "איי איי פראסטיק!", כלומר, מה גדלה מעלתה של התמימות והפשיטות (שיחות הר"ן קנד).

בהנהגה קדושה זו בה נהג רבינו הקדוש כל ימי חייו הקדושים עלי אדמות טמון כל סוד הצלחתו של רבינו. "וזה העיקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה, כך שמענו מפיו הקדוש בפירוש"(שבחי הר"ן י) – העיד תלמידו הק' מוהרנ"ת זצ"ל.

כל כך עשה רבינו זיע"א בהתבודדות, עד שהפכה לעצם מעצמו ובשר מבשרו. כל מהותו הפכה להיות "תפלה" כל כולו דיבורים להשי"ת, ונשמתו הגבוהה הייתה לאחדות אחת עם התפלה, העומדת ברומו של עולם (ברכות ו ע"ב, וברש"י שם). בה השיג השגות נוראות עד אין חקר, "מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב"; ויעל השמימה ויורד אלינו תיקון גדול, דרך ועצה נפלאה לכל אדם באשר הוא שם – להרבות בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, להתחנן ולהפציר הרבה בהשי"ת שיקרבו אליו ויזכהו לכל טוב ונאצל. רבינו שהשיג את גודל כוחה של תפלה, הורה אפוא הוראות מפורטות היאך לערוך את ההתבודדות, והשפיע שפע עידוד, עצה ותושיה לכל עת ומצב, כיצד לגשת אל עבודת הקודש הזו, לדבר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

כך החזיר רבינו את עטרת התפלה לקדמותה וחידש את הישן נושן. בידיו עלה להשיב את חוש התפילה המקורית השכוח מזה עידנים, ללב ישראל, אותו חוש רוחני הטבוע בעומק נשמתו של כל יהודי פשוט, לדבר לפני האב שבשמים ולהתחטא לפניו כבן.

שעל כן, על מנת להחדיר את ענין התפילה וההתבודדות בנפש מקורביו, חזר על כך רבינו שוב ושוב, ומאז טפח על כתפו של מוהרנ"ת תלמידו הנבחר בסיומה של שיחה ואמר לו: "הרי זה טוב מאד כששופכים את הלב לפני השם יתברך כמו ששופכים את הלב בפני חבר טוב באמת" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן ד), המשיך רבינו להסביר את טיבה של התבודדות על כל צדדיה: הוא קבעה ראשית כל כהנהגה כללית החלה על הכל מבלי יוצא מן הכלל "להתבודד בכל יום ולפרש שיחתו לפני השי"ת ולבקש מלפניו רחמים ותחנונים לזכות להתקרב לעבודתו יתברך, ושיחה זו תהיה בלשון אשכנז שמדברים בו" (שיחות הר"ן קפה. מיותר לומר שאין הכוונה ללשון אשכנז דייקא, אלא כל אחד והשפה השגורה בפיו. בפיהם שגורה הייתה לשון יהודי אשכנז – יידיש); כפי המוסבר בספרו הטהור ליקוטי מוהר"ן (ח"ב, תורה כה) "זאת היא עצה כללית שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך – על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ"ל; ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל… יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר, ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו שיוכל לפרש שיחתו לפניו… והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה".

רבינו זצוק"ל בא לגלות כי ההתבודדות מהווה המסד לכל שלבי סולם העליה של הצדיקים, שאף הם היו לפני כן אנשים רגילים לכאורה, אך התעקשו והפצירו הרבה בהשי"ת עד שנענו, "שכמה וכמה צדיקים סיפרו שלא באו למדריגתם כי אם על ידי הנהגה זו" (ליקו"מ ח"ב תורה כ"ה) והיה רבינו "מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמיתיים ואמר, שכולם לא באו כי אם על ידי התבודדות, וגם תפס איש אחד פשוט מנכדי הבעל שם טוב ז"ל ואמר: גם זה מפרש שיחתו בכל פעם לפני הש"י בבכיה גדולה, ואמר שזרע הבעש"ט רגילים בזה ביותר, כי הם מזרע דוד המלך ע"ה וכל עסקו של דוד היה ענין זה, שהיה משבר לבו מאד לפני הש"י תמיד שזהו עיקר ספר תהלים שיסד" (שם, תורה ק).

אם כי נמצאים בספרי רבינו עצות רבות איך לזכות להתקרב לה' יתברך, הרי שבלי תפילה, תחינה ובקשה יתקשה אדם, לרוב, לקיים אף את העצות בעצמן; בלעדי התבודדות כמעט לא יועילו ולא יצילו כל נסיונות שבעולם להיות איש כשר באמת, שכן "מקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם על ידי התבודדות!" (שם).

אולי חידוש גדול היא קביעה זו בעיני העולם, ואכן היא הנותנת – עד היכן הגיעה ירידת הדורות, שיסוד עיקרי שכזה הפך להיות "חידוש"… שכן, רבינו לא בא לחדש, אלא להחזיר עטרה ליושנה ולשם כך "היה מרבה לדבר עם אנשיו והזהירם מאד להרבות בתפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, כמבואר בספריו הקדושים; ויותר מזה – כותב תלמידו הקדוש – הרבה לדבר עמנו וחיזק אותנו בהתחזקות בלי שיעור, להרבות בתפלה והתבודדות" (שם צג), וכששאלו מוהרנ"ת מה שייך להתפלל על דברים המסורים לבחירתו החפשית של האדם, שיזכה לעבוד את ה' וכדומה, הלא הבחירה איננה מסורה לשמים אלא בידי האדם לבדו ומדוע אפוא יכול לבקש שיבחר בטוב?! ענה לו רבינו כלאחר יד: "אף על פי כן…" ומכלל דבריו הבין מוהרנ"ת, שאף כי לא ניתן לדעת את הענין בשלימות, בכל זאת יש לנהוג כך, שגם חכמינו ז"ל תיקנו לנו תפילות על כגון דא: "השיבנו אבינו לתורתך" וכדומה, ועלינו לסמוך עליהם ולהאמין בהם ובדעתם העליונה (חיי"מ תלו, ועיין ליקוטי הלכות, חושן משפט, הלכות פקדון ג,ז).

בהסבריו ובדיבוריו השונים על התבודדות הכניס רבינו טעם והרגשה מיוחדת בהנהגה עתיקה זאת; הלב – אמר – הוא כאבן כבדה מאד שאי אפשר להרימה בשום אופן לשעבדה לשמים, ורק אם נרסק את האבן לחתיכות קטנות, נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים… הפטיש הוא הדיבור אשר לו כח רב לשבור לרסיסים את אבן הלב, וככל שמרבים בדיבורים קדושים, בתפילה ושיחה בינו לבין קונו, האבן הכבדה הזאת הולכת ונחלקת לחלקים המתנשאים למרומים – – –

רבינו לימד להרבות בדיבורי תחינה ובקשה לזכות לכל דבר קדוש ומדה נכונה אף אם נוכחים לראות שימים ושנים עוברים ולא נענים "כי באמת בודאי עושים הדיבורים רושם… כמו מים היורדים על האבן, אף על פי שנדמה לנו שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין ניכר רושם המים באבן, אף על פי כן, כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים, הם עושים נקב בהאבן, כנראה בחוש. כמו כן, אפילו אם לבו לב האבן ואין ניכר בו רושם דיבוריו ותפילתו, אף על פי כן ברבות הימים והשנים ינקוב לבו האבן על ידי שיחתו, כמו אבנים שחקו מים" (שיחות הר"ן רלד).

שהרי, מלבד עצם כוחה של תפלה לבקוע רקיעים ולעלות למעלה ולפעול, הכניס הבורא יתברך שמו כח סגולי אחר בדיבור בכלל – להשפיע ולשכנע את השומע, ורבינו מגלה שהאדם יכול לשכנע גם את עצמו, כביכול, על ידי דיבורו הוא, ועליו אפוא להפעיל את כח הדיבור כלפי עצמו, לדבר דבורים קדושים, כמו כיסופין דקדושה, דברי בקשה לפני השי"ת על כל דבר טוב וקדוש, וכך הוא עצמו יושפע. ענה רבינו ואמר: "הלא יכולים ללחוש על קנה-שריפה [=רובה] שלא תוכל לירות"… (ליקו"מ ח"ב תורה צו) כלומר, הרי כל כך חזק כח הדיבור עד שגם רובה יוכל להפסיק את פעולתו על ידי לחש מסויים הידוע לחכמי חרשים! על אחת כמה וכמה גוף מבין ושומע, שמתפעל מדיבורים, את הגוף צריך "אן דולן" כלשון רבינו באחת משיחותיו על התבודדות, היינו "לשגעו" בדברים עד אשר תכנע אטימותו, ערלתו; טבע הגוף גס ועבה – אמר – ולכן יש להטרידו רבות בהתבודדות כדי שיושפע ויטה לטובה.

אמנם, לכתחילה ראוי היה, אמר רבינו שיתבודד אדם אפילו משך כל היום, אך מכיון שלאו כל אדם יוכל לעשות זאת הורה כהוראה כללית שעל כל פנים שעה ביום על כל אחד להקדיש לכך (ליקוטי מוהר"ן שם). ומה שאמרו חכמינו "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא), הרי אדרבא – "מי שלבו חזק בה' ורוצה לקבל עליו עול עבודתו יתברך באמת, רצונו שיהיה לו כל היום התבודדות" – כותב מוהרנ"ת בשם רבינו (ליקו"מ שם, שם. מן הראוי להעיר לשואלים איך יתכן לבלות ימים שלמים על תפילה, ותורה מה תהא עליה? שכבר הקדימום חז"ל בשאלה זו, על חסידים הראשונים: "ותורתן היאך משתמרת? אלא שמתוך שחסידים הם תורתם משתמרת).

ההתבודדות בשדה, בלילה, כפי שהנהיג רבינו – אף מבלי להתייחס לכוונות הנוראות שהיו לרבינו בכך ואשר טפחיים מהם גילה בספרו הטהור – הכניסה טעם שונה בתכלית, טעם גן עדן, במנהג הקדוש התבודדות; ההתבטלות המוחלטת, התפשטות הגשמיות המושגים על ידי כך – ספק אם ניתן למצוא בעבודה הגדולה מן העבודות. רבינו הקדוש מגלה, למשל, בתורה נב השגה גבוהה מאד על הנהגה זו, איך האדם המתבודד בשדה בלילה יכול להתבטל בתכלית אל בורא כל העולמים ולהכלל בו ממש.

אכן, שלמותה של התבודדות – אמר רבינו בפעם אחרת – היא "עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועיו וכיסופיו להשם יתברך באמת, וכן מבואר בדברי רבותינו ז"ל (תענית ח) שאמרו: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו".

אח, מי יוכל לתאר מה משיגים מתבודדים אמיתיים…

אולם, הרבה יותר ממה שדיבר רבינו על שיאה של ההתבודדות, דיבר על התבודדות שבמדרגות נמוכות ובתוך השאול ממש, בהחדרתה של הנהגה קדושה ונוראה כהתבודדות בקרב פשוטי העם ואפילו בקרב החוטאים ממש; בהתאמתו המופלאה ביותר את ההתבודדות לאנשים הרחוקים מן הקדושה תכלית הריחוק – בולט החידוש הגדול ביותר שחידש רבינו הנורא בהתבודדות; הוא אמר: "אפילו כשאין יכולין לדבר כלל, אפילו כשמדברין רק דיבור אחד, גם כן טוב מאד. ואמר, שאפילו אם אינו יכול לדבר רק דיבור אחד, יהיה חזק בדעתו וידבר אותו הדיבור כמה וכמה פעמים בלי שיעור וערך, ואפילו אם יבלה כמה וכמה ימים דיבור זה לבד גם זה טוב; ויהיה חזק ואמיץ וירבה לדבר אותו הדיבור פעמים אין מספר, עד שירחם עליו השם יתברך ויפתח פיו ויוכל לפרש שיחתו" (ליקו"מ ח"ב תורה צ"ו). בפעם אחרת אמר: "אפילו כשאין יכולין לדבר בהתבודדות, רק תיבת 'רבונו של עולם' גם כן טוב מאד" (חיי מוהר"ן, מעלת ההתבודדות תמ). כשאחד מאנשיו קבל לפניו שכששוכב לישון הוא משתוקק לדבר דיבורים לפני ה', שיקרבו אליו, ואינו יכול לפתוח פיו, השיב לו רבינו : "אם כן, שוכבין… וגונחין גניחה אחר גניחה" (שם, תקי"א). אף הישיבה בעצמה בחדר מיוחד – גילה רבינו – טובה מאד, וביאר מוהרנ"ת בספרו הגדול ליקוטי הלכות, שזהו בעצם מה שכתוב על דוד המלך עליו השלום "וישב דוד לפני ה"' – זוהי מעין הכנה והשתוקקות להתבודדות, מעין תפילה במחשבה הבאה במקום שאין הפה יכול להפתח, בזמנים של "מוחין דקטנות" אצל אנשים רמי מעלה ולעתים תכופות אצל אנשים פחותים, מתחילים, הרוצים להכנס לשער הקדושה, הללו יערכו לא אחת התבודדות של ישיבה גרידא לפני ה', או של אמירת מילה מסויימת לפני ה' פעמים אין ספור, שעה שלימה. וכך אט אט, ברבות הזמן יפתח לבבם והם יתבודדו היטב.

רבינו לימד לפנות אל השי"ת בשיחה על כל דבר פעוט, אף אם בגד קרוע וזקוקים לבגד אחר, אפילו גם על מסמר שאינו נתקע בקלות בקיר יש לבקש מה' עזרה, בקיצור, אין שום פעולה קטנה או גדולה, גשמית או רוחנית, שיכול אדם לעשות מבלי שיבקש על כך מהשי"ת מיד, ואם יש כדבר הזה, שלאדם יש בגדים ופרנסה וכו' בלי שהתפלל עליהם – אומר רבינו – הרי אינו שונה מבהמה, שאף היא מקבלת חיותה מה' מבלי שתתפלל… כי האדם צריך להמשיך חיותו והצטרכותו מהשי"ת, על ידי תפלה ותחנונים דוקא!" (שיחות הר"ן רלג).

אך בעיקר כמובן, ביקש רבינו ללמדנו שנתבודד ונתפלל על עניינים רוחניים, על תורה ומצוות, טוהר המידות, שבירת התאוות וכדומה. אדם המתפלל על רוחניות, אוחז במדריגה גבוהה שבתפילה, זוהי התבודדות אמיתית שממנה יש לו להקב"ה נחת רוח מרובה מאד, "כי זה ידוע ונראה בחוש, שכל ימי חיינו הבל וריק וימינו כצל עובר ומה יתרון לאדם בכל עמלו! ואם יצבור כעפר כסף וכו' לא במותו יקח הכל ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות וכו', ועל כן מי שאינו מסתכל על התכלית האחרון האמיתי, למה לו חיים! ומה הנחת רוח להשם יתברך מתפלתו שמתפלל שיתן לו הש"י פרנסה וממון וכו' למלאות תאוות בטנו?!… ואין להשי"ת נחת מתפילה כזאת שהיא לצורכי הגוף כי אם כשזה המתפלל מתכוון בתפלתו בשביל קיום התורה, דהיינו, שמתפלל על בני חיי ומזוני וכל כוונתו כדי שיזכה לעשות רצונו יתברך ולקיים תורתו ומצוותיו באמת… אבל אף על פי כן, תפלה כזאת היא בודאי למטה מהתורה וטפילה להתורה, כי מאחר שהתפלה בשביל צורכי הגוף… ועל תפלה כזאת הקפידו רבותינו ז"ל שלא להאריך בה ביותר, כמו שאמרו רז"ל: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה', כי העיקר הוא חיי עולם שהוא התורה, אבל התפילה הזאת בשביל צרכי הגוף היא חיי שעה, רק שצריכין אותה בשביל חיי עולם, בשביל התורה, ועל כן בוודאי אין להניח העיקר שהוא חיי עולם ולהאריך בהטפל שהוא חיי שעה… אבל עיקר התפלה השלימה היא, כשאדם מתפלל רק על צרכי נשמתו בעצמו, דהיינו שכל תפילותיו [הן] לזכות ליראת ה' ועבודתו ותברך… ותפילה כזאת אינה טפילה לתורה, אדרבא – תפלה כזאת היא עיקר קיום התורה, מאחר שמבקש רק לקיים את התורה שזה עיקר שלימות התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה… וזאת התפלה היא שווה עם התורה וגבוה ממנה, כי עיקר הכוונה בלימוד התורה הוא לקיים את התורה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וזהו כוונתו בתפלתו, שמבקש ליראה את ה' ולקיים את התורה, נמצא שהתורה והתפלה שניהם שוים בקומתם ואף גם התפלה גבוה יותר… בחינת ראשית חכמה יראת ה'… דהיינו מה שמתפלל על היראה היא ראשית חכמה, כי הוא למעלה מהחכמה שהיא התורה" – כה דברי מוהרנ"ת, בחיר תלמידי רבינו בליקוטי הלכות (אורח חיים, עירובי תחומין ה).

התפילה על צרכים רוחניים גורמת נחת רוח גדולה לבורא יתברך, אולם "שעשועים גדולים מאד" גורם אדם למעלה – אומר רבינו – אם הוא עורך את תפילתו על פי דבר תורה ששמע מפי צדיק אמת או מפי כתבו, "דהיינו, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק אמת, אזי יעשה מזה תפלה, דהיינו, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאתו יתברך שיזכהו לבא לכל הנאמר שם באותו המאמר" (ליקו"מ ח"ב תורה כה). רבינו ז"ל הביע את רצונו החזק כי נלך עם התורות שגילה (שיחות הר"ן רצז) לחיות תקופה מסויימת בתורה מתורותיו הקדושות "וכל תפלתו ושיחתו יהיה, לזכות להגיע למה שנאמר באותה התורה, וכן יתנהג איזה זמן, ואחר כך ילך עם תורה אחרת וכו' וכו"'.

הספר הקדוש "ליקוטי תפילות" שחובר על ידי תלמידו הנבחר מורהנ"ת על פי תורותיו הקדושים, מלמד אכן איך לעשות זאת, ובנוסף על עצם הדוגמה שהספר נותן להוגה בו איך להתבודד בכלל, בא ה"ליקוטי תפילות" לענות על דרישה זו, לעשות מתורות תפלות. בהקדמה מדובר על כך, ובין היתר כתוב שם, שעל ידי הדרך של תפלה לפי תורת הצדיק "בודאי יוכל כל אחד ואחד לפרש שיחתו… כי אפילו אם יהיה הפחות שבפחותים והקל שבקלים, ואפילו אם עבר מה שעבר חס ושלום, אם יתעורר באמת לשוב אל ה' ויתחיל לשפוך שיחו לפני השם יתברך, יוכל לפרש על ידי זה דייקא כל אשר עם לבבו".

התחדשותה של ההתבודדות על ידי רבינו זיע"א השוותה אפוא למנהג הקדוש הזה אופי מושך ומובן בהרבה – מחד, ואפוף השגות נשגבות מאד – מאידך, וכמו שהעתיר רבינו דברים בנחיצות ההתבודדות לכל איש ואיש, דברים המתקבלים על כל לב מבין, כן פתח למוחינו אשנב קטן אל עבר הנסתרות של ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כפי שיבואר בפרק הבא אי"ה.

[לחצו כאן למאמר הבא: מעלת ותפארת ההתבודדות]