מדוע נחרב הבית?

י׳ באב תשע״ט

בית המקדש נחרב ועבודות הקודש חדלו, לא משום שזו המטרה. חלילה. הבית הגדול והקדוש הזה סגר את שעריו משום שאנחנו נטשנו את פנימיותו עוד בזמן ששהינו בתוכו. לא נותרה ברירה אלא לקטוע באחת את שגרת החיים החלקיים הללו, לעצור את התרדמה ולנער את הישנים.

מדוע נחרב לנו בית המקדש?

מזה תקופה חש מנהל המפעל כי משהו אינו כשורה. העבודה איננה מתבצעת כראוי, כשלים מביכים מתגלים והאיכות לא כמו פעם. בירור מעמיק חושף מצב עגום בקרב הפועלים. אנשים הסתגלו למקצוע, הם אינם נלהבים, הם חשים בטוחים במשרתם ואינם להוטים לייעל את פעילותם. הוא ניסה מספר דרכים, אך מאומה לא עזר.

בוקר אחד קידם המפעל את פני העובדים בשער נעול, על שלט קטן נכתב: 'סגור'.

העובדים הנדהמים עמדו שם, מעלים השערות שונות וממתינים לאחראי שאולי יופיע פתאום. הוא לא הגיע, גם כעבור שעות, והם חזרו איש איש לביתו, אל הבדידות וחוסר המעש שמילאו את הימים הבאים שהפכו לשבועות ארוכים.

ימי העלטה הארוכים הביאו את הגעגועים. החשק החל להציק להם, הפועלים מצאו את עצמם מהרהרים שוב ושוב בשעות הטובות של מלאכת כפיים ששכרה בצידה. לפתע גילו כמה מתוק להשכים עבור משהו, להזדרז למקום בו מצפים להם ולהפיק תוצאות.

כשהוצע – כעבור תקופה – לעובדים הוותיקים, להתקבל מחדש לעבודה במפעל שפתח את שעריו בשנית, הם גילו התעניינות יוצאת דופן. לראיון העבודה הם ניגשו בלהיטות, והשתדלו להציג את כישוריהם המיוחדים ולהוכיח בשטח את יכולותיהם.

* * *

חשק הוא מן הדברים המסורים ללב. החיות והסיפוק דרים בחדריה הפנימיים של הנפש, ובכל זאת, על אף שהאדם איננו שקוף, ניתן לזהות בקלות האם יש שם בתוככי הנפש חשק וסיפוק, אם לאו. הדבר בא לידי ביטוי בולט בעיקר באופן בו מתבצעות מטלות מסוימות.

לא כל תחום עיסוק דורש תושמת לב מיוחדת. אנשים יכולים לבצע מלאכות מסוימות תוך ניתוק כמעט מוחלט של עולם הרגש מעולם המעשה. הידיים עושות את המוטל עליהן והלב שרוי במקום אחר. לאף אחד אין זה אמור להפריע, אך בתחומים מסויימים עבודה בלי לב לא שווה מאומה. תחום האומנות למשל. אמן המתמחה ביצירות פאר מיוחדות במינן, פועל לכאורה בעשר אצבעותיו, אך ממש לא, האומנות יוצאת אולי דרך האצבעות, אך היא בוקעת מהלב. אם יש שם נפש, יש שם איכות; ואם לאו, מאומה אין כאן. תחומי תעסוקה רגישים ומיוחדים דורשים את ליבו של הפועל יותר מאשר את זרועותיו וכוחו. העבודה הזו חייבת להתבצע קודם כל מתוך הלב, ורק לאחר מכן באמצעות הידיים. פשיטא.

עובדים מתוך הלב

עבודת הבורא, לפחות כמו כל עיסוק רגיש בתחום האומנות, דורשת מאיתנו המון לב. שאם לא כן, הפגם יורגש באופן מיידי באיכות ובמיוחדות. לשם כך נדרש העובד להכיר במשמעות המלאכה אותה הוא מבצע, ולא פחות מכך, במקומו המיוחד והנצרך. ללא הכרה שכזו, חשק לא יהיה שם. אם בבתי מלאכות של חולין כך, בבית מלאכה המייצר בכל יום לכבוד מלך מלכי המלכים עבודות יקרות של תורה תפילה ומצוות מעשיות, על אחת כמה וכמה. כאן זקוקים ליותר מאשר ידיים עובדות, כאן זקוקים ללבבות פועמים.

אם יש חשק, יש איכות, ואם לאו, המצב עגום ביותר. העבודות אולי מתבצעות, אך ללא עניין ורק מתוך דחפים חיצוניים, של קנאה וכבוד, תחרות רדודה בין פועלים כעוסים ופחד מפני מכתב פיטורין. כך לא עובדים.

זהו סיפורם של ימי בין המצרים.

בית המקדש הוא בית המלאכה הגדול ביותר בממלכת עולמו של השם יתברך. הכהנים, בליווי יתר בני לוי, ביצעו שם את העבודות היקרות והעדינות ביותר בעולם, עבור כלל ישראל, לכבודו של מלך מלכי המלכים. בשנות התפארת וההדר הפיץ המקדש אור יקרות על כל סביבותיו, השפיע חשק דקדושה, ויצק טעם בכל עבודה פשוטה של כל יהודי בכל מקום שהוא. והבית הגדול הזה נחרב בעוונות.

לא ביום אחד נסגרו שעריו של המפעל. קדמו לזה ימי אופל של עיזבון והזנחה. הריפיון פשה בלבבות, אנשים שכחו מדוע הם כאן, במה הם עסוקים, ולכבוד מי; העבודה איבדה את נשמת החיים, החשק נגוז והאיכות הפנימית נפגמה. לא נותרה ברירה אלא להשבית את הכל, לפטר את כולם. חורבן.

לאמיתו של דבר, החורבן גופו שייך כבר לסדר התיקון. הבית נחרב עוד בטרם אחזו הלהבות בקירותיו. בשעה שהלב הצטנן ושכח את חשיבותם של המעשים היקרים שהידיים המשיכו לבצע, אז נחרב הבית. וכשלא נותרה ברירה "ממרום שלח אש בעצמותי".

החורבן מזמין בניין

בית המקדש נחרב ועבודות הקודש חדלו, אך לא משום שזו המטרה. חלילה. הבית הגדול והקדוש הזה סגר את שעריו משום שאנחנו נטשנו את פנימיותו עוד בזמן ששהינו בתוכו. לא נותרה ברירה אלא לקטוע באחת את שגרת החיים החלקיים הללו, לעצור את התרדמה ולנער את הישנים.

בתקופה הלא פשוטה הזו אנחנו שרויים באבל, מדברים על החורבן, מתנהגים כאבלים. כמה שהתחושה הזו קשה ולא מרנינה, היא מקרבת אותנו באופן ממשי אל בית המקדש. יהודי מתאבל ומצטער שוהה במקום הקרוב יותר לבית מקדש וחיי גאולה, משום שהוא מחפש. האבלות גורמת לנו לחזור אל עבודת בית המקדש, אל הנשמה שנשכחה ואל החשק האבוד, לחטט בתוכינו ולהוציא ממרתפי הנפש את הטוב הגנוז האצור והחבוי, שנעלם ונסתר עוד קודם חורבן הבית.

ולכן יש בתקופה הזו יכולת מיוחדת להבליט ולחדד את כוחות הנפש שהפכו עם השנים וההרגל לשטחיים ורדודים. יש בזמן הזה סגולה יוצאת דופן לחדש כוחות נפש ישנוניים, ויש בקינות ובביטויי האבל את היכולת להחזיר ללב היהודי את התחושה הנעלית של "בשבילי נברא העולם", לחדש ולחדד את ההכרה המוחשית במעלות נשמת ישראל, איכות עבודתו של איש יהודי, וסגולת נשמתו. בימי האבל הללו אנחנו צועקים בקול גדול את השייכות הפנימית והנצחית שלנו אל בית המקדש, אנחנו חושפים מחדש את הטוב החבוי בנו, מחדדים את נקודת היהדות שבנו, ומחדשים את הקשר הפנימי בין נשמות ישראל לבית המקדש.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support