אמר שעל ידי אמירת תיקון חצות יכולין לפרש שיחתו את כל אשר עם לבבו כמו על ידי התבודדות. כי מסתמא אין אומרים על העבר, ועיקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם. וכשיאמר חצות בבחינה זו, יכולין למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות.

וכן אמירת תהילים וכיוצא, צריך לראות שימצא את עצמו בתוך כל מזמורי תהילים ובתוך כל התחינות ובקשות וסליחות וכיוצא. ובקל בפשיטות, בלי חכמות, יכולין למצוא את עצמו בתוך כל התחינות ובקשות, ובפרט בתהילים שנאמר בשביל כלל ישראל, בשביל כל אחד ואחד בפרט. וכל אדם כל מלחמות היצר שיש עליו וכל מה שנעשה עמו, הכל מבואר ומפורש בתהלים, כי עיקרו נאמר על מלחמות היצר הרע וחילותיו, שהם עיקר האויבים והשונאים של האדם שרוצים למונעו מדרך החיים ולהורידו לשאול תחתיות, חס ושלום, אם לא ישמור עצמו מהם. ורק על עניין מלחמה זאת נתייסד על כל ספר תהלים.

תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, כבר אמרו הקדמונים. שתי שאלות בסיסיות עולות בהקשר לנושא הכוונה. הראשונה, איך מגיעים לכוונה? המחשבה רצה לכל כך הרבה מקומות, ואיך אפשר לרתום אותה למקום המיועד והנרצה? ומעבר לשאלה הזאת, שמתייחסת יותר לתחום הפרקטי-מעשי, יש גם שאלה של מהות: מה צריכה להיות הכוונה בתפילה? הבנת המילים שנאמרות זהו בוודאי שלב בסיסי, מהסיבה הפשוטה שצריך לדעת מה אומרים. אבל גם אחרי ההתרכזות במילים והחשיבה עליהם, לאן אמורים לכוון את הלב? לאן אנו שואפים להגיע עם המילים? אנו מוצאים בדברי רבי נחמן בכמה מקומות הדרכה לכוונה שמתייחסת לשתי השאלות הללו, ונעיין בה מעט דרך כמה מובאות מדבריו.

"אמר, שכשהאדם אומר תהילים ותחינות ובקשות וחושב בלבו ומצפה שיבכה, זאת המחשבה אינה טובה, והיא מבלבלת גם כן את דעתו, כי מחמת זה אינו יכול לומר הבקשות בלב שלם בשלמות. כי צריכין בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדבורים שהוא מדבר לפני השם יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר לבו עד שיבוא לבכיה גדולה באמת, אבל כשחושב ומצפה על זה שיבכה אזי זה וזה אינו עולה בידו" (ליקו"מ ב צה). צריך לעמוד על החידוש הגדול שנמצא כאן. רצון לבכי בתפילה הוא רצון להתפלל ממקום פנימי יותר. לכאורה, זו הכנת לב מושלמת לתפילה. אבל, אומר רבי נחמן, זאת מחשבה חיצונית. ההתרכזות צריכה להיות בדיבור בעצמו.בעבר עסקנו בכך מעט, אבל לנצרך לענייננו נאמר שטמון כאן יסוד- הדיבור בעצמו יוצר את הקשר. כוח הדיבור הוא כוח של חיבור. כל כולו רק עוסק ביחסים ובהגדרות של דברים, במשמעויות שלהם אלינו ולצורה שאנחנו חווים אותם. דיבורים מקרבים בין בני אדם כי מחברים את התודעה שלהם למקום אחד. לכן הרצון לבכות בתפילה הוא חיצוני לה – התפילה בעצמה יוצרת חיבור על ידי המילים. הרצון ליצור חיבור בעזרת רגשות הוא חיצוני לתפילה, ולא מתמקד במהות הפנימית של התפילה, שהיא בעצמה יוצרת את החיבור. בדרך כזאת אפשר להגיע על ידי הדיבור אל הבכיה, כי הדיבור יוביל אל אותו מקום פנימי. "ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש. והכלל כי הדבור בעצמו יש לו כוח גדול" (שם צח).

ומעתה לשלב הבא. כאשר אנו אומרים דיבורים שבצורה פשוטה לא נאמרו עלינו, נשאלת השאלה איך אנחנו אמורים לחבר אותם אלינו. ניקח כדוגמה את ה"תיקון חצות" אותו הזכיר רבי נחמן. בתיקון מוזכר הרבה מהעניין של חורבן המקדש, חורבן הישוב בארץ ישראל, צרות שונות שעברו על עם ישראל בגלות. אפשר לנסות להתחבר למילים דרך העבר – לנסות לצייר בדעתנו את החורבן כפי שהוא התרחש אז. אמירה באופן כזה יכולה לתת שייכות מסוימת למילים, אך היא מוגבלת. עצם מרחק הזמן מהווה מפריד בינינו ובין מה שאנחנו מדברים עליו. אומר רבי נחמן ש"מסתמא [מן הסתם] אין אומרים על העבר, ועיקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם". כל מה שאנחנו מדברים עליו צריך להיות שייך אלינו, ומשום כך הוא חייב גם לעסוק בנו. אין כאן הסטה של התוכן האמיתי עבור תועלת הכוונה הפרטית שלנו. להפך- יש כאן גילוי על העומק של השייכות שלנו בכל מה שאנחנו מדברים עליו. חורבן הבית הוא חורבן הבית שלנו, צרות שעוברות על עם ישראל הם צרות שבהכרח עוברות עלינו, אם מביטים מעבר לצורה החיצונית של הצרות. הדברים באמת מדברים גם עלינו, ועלינו לתפוס את השייכות הזאת שכבר נמצאת בתוך המילים. הדברים זהים להתנגדות לנסות להגיע לבכי לתפילה. החיבור שלנו לתפילה לא אמור להיות חיצוני, הלבשה של כוונות אישיות על מילים קבועות מראש (כמו בתיקון חצות). הוא גם לא אמור להיות הלבשה של רגשות מסוימים על המילים (כמו ברצון להגיע לבכי). הכל באמת שייך אלינו, ועלינו לגלות את החיבור שטמון בעצם האמירה, יחד עם הידיעה שהדברים באמת מדברים עלינו. "וכשיאמר 'חצות' בבחינה זו, יכולין למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות". הדברים כוללים את כל כולנו ממש, "כל אשר עם לבבו", ועלינו רק לומר את הדברים מתוך הידיעה הזאת.

אותו הדבר לגבי ספר תהילים. דוד המלך אמר את מזמורי התהילים ברוח הקודש, והם כוללים את כל תפילות עם ישראל לאורך כל הדורות. הספר עוסק בעיקר בקרבות ומלחמות גשמיות שעברו על דוד, אבל שורש המלחמות הללו הוא רוחני. אויביו של דוד נלחמים נגד מה שהוא בא לגלות לעולם. זאת הסיבה למה במקומות רבים בתהילים אפשר למצוא את דוד המלך מתפלל להינצל מאויביו רק כדי שיוכל לעבוד את ה' ולהתקרב אליו, כי זאת שורש המלחמה בינו ובינם (ולדוגמה: "כחסדך חיינו ואשמרה עדות פיך", "סעדני ואושעה, ואשעה בחוקיך תמיד", "ראה עניי וחלצני כי תורתך לא שכחתי"). מלחמותיו של דוד כוללות את כל המלחמות שיעבור כל יהודי ויהודי אי פעם, וכך גם תפילותיו. "כי עיקרו נאמר על מלחמות היצר הרע וחילותיו, שהם עיקר האויבים והשונאים של האדם שרוצים למונעו מדרך החיים ולהורידו לשאול תחתיות, חס ושלום, אם לא ישמור עצמו מהם. ורק על ענין מלחמה זאת נתיסד על כל ספר תהלים". ספר תהילים אומר לכל יהודי שיש לו מלחמה רצינית ושיש לו גם תקווה לנצח אותה אם יתפלל וידבק בה' בכל מצב. "ורק על ידי זה זוכין לנצח המלחמה אם יהיה חזק ואמיץ מאד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד יהיה איך שיהיה, אזי בודאי ינצח המלחמה, אשרי לו. כך הבנו מדברי רבנו, זכרונו לברכה".

עלינו להביע את המלחמה הפרטית שלנו באופן מלא. המלחמה הזאת נמצאת בתוך מזמורי התהילים. לא צריך לכוון בשום דבר שהוא מעבר למה שכתוב. רק צריך לדעת שהדברים מדברים עלינו ממש. מתוך כך אנחנו מגלים את עומק משמעות המלחמה שמתרחשת בחיינו, ומקבלים גם את הכלים לנצח אותה.