בפתע פתאום נהפכו מוסדי תבל, כל הדברים הרגילים והקבועים הפכו בימים ספורים לבלתי מובנים מאליהם. מקומות העבודה נסגרים, מקורות פרנסה נעלמים, בתי חינוך מאויימים, שמחות נערכות בצל פחד ואימה מבית ומבחוץ. ההליכה למקוה והתפילה בציבור כבר גם כן אינם כל כך פשוטים. מגיפת הקורונה הביאה למהפכה של ממש.

והשאלה זועקת: על מה עשה ה' ככה, ו"עתה" מה ה' שואל מעמך?!

קטנים ונבערים אנו מלעמוד על דעת פשוטה וכל שכן על דעת קוננו, אבל את מה שגילה לנו מוהרנ"ת במצב דומה, עלינו להשיב אל ליבנו.

בחורף תקצ"א השתוללה מגיפת ה'כולירע' באוקראינה, רבים חללים נפלו ל"ע והשלטונות גזרו הסגר על כל בית שבו נמצא חולה. הפחד והאימה היו עצומים מאד והבהלה אחזה בכל. ובאותה שעה חרט רבי נתן את האמת שבתורה לשעה ולדורות, כפי שגילה רבינו הקדוש: מה עלינו לחשוב, מה עלינו להרגיש, ואלו מסקנות עלינו להסיק מכח המאורעות הללו.

הבה נצעד בעקבות שנים מתוך מכתביו שכתב אז (עלי"ת – מכתב לב, לד), ונעצור להתבונן בנקודות האור הנשגבות הטמונות בהם.

וכה מדריך הוא את בנו: "והנה זה יותר משני שבועות אשר בערה אש ה' בכמה וכמה נפשות הקדושות שנעדרו הרבה באלו הימים המועטים, המקום ירחם ויאמר למלאך הרף ידך. ראה בני וחכם מה שעובר על האדם בימי חיי הבלו, והכל לטובה. למען השם חזק והתחזק וזכור את בוראך בכל עת בין בטיבו בין בעקו חס ושלום. וקיים מה שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, כי כל המארעות הכל לטובתנו, וזה מעין עולם הבא".

דבר ראשון, הוא מורה לו להחכים מן המיצרים האלה וללמוד מהם מהי מהות החיים, וכפי שיבאר בהמשך. אבל לפני הכל, יש לזכור ולדעת שהכל לטובה. כל הצרות והייסורים, הפחדים והיראות, נועדו לקרב את האדם לבוראו, והוא צריך לחפש את הדרך איך להתקרב על ידם, ולא להתרפות מחמתם.

על האדם להציב כלל ברזל לעצמו: המאורעות הללו נשלחו אלי מן השמים כרמז להתקרבות! וכפי שרבינו הקדוש בעצמו מגלה: "הקדוש ברוך הוא מזמין לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה, לפי היום ולפי האדם ולפי המקום, ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו, רמזים כדי לקרבו לעבודתו" (ליקו"מ, נד).

מוהרנ"ת אכן מעורר שם (במכתב לב) את בנו לשים לב לרמזים הללו, וכותב: "עת צרה גדולה היא, על מי לנו להישען כי אם על אבינו שבשמים. וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובוודאי הכל לטובה, וסוף כל סוף יגמור השם יתברך וגם עתה הוא גומר תמיד כרצונו. אך מי יודע דרכי חסדו ונפלאותיו בכל עת, עלינו לחכות ולצפות לישועתו תמיד. והחכם עיניו בראשו לדעת ולחזק לבבו לילך עם דברי תורתו הקדושה, שכבר הזהיר אותנו לשום לב לכל מחשבה דיבור ומעשה שעובר על האדם בכל יום, כי השם יתברך מצמצם את עצמו בהם כביכול ומרמז רמזים לכל אדם כפי המקום והזמן, רמזים לקרבו לעבודתו כמבואר בסימן נ"ד, אשרי שילך בזה תמיד".

עוד בטרם אנו יודעים ומבינים מה ה' רוצה מאתנו בפרטיות, עלינו לקבוע בבירור: המאורעות הינם רמזי התקרבות! זה נראה כמצב מפחיד, אף נדמה שמן השמים מעכבים ומונעים את תורתנו תפילתנו ועבודתנו, אבל לאמתו של דבר הכל לטובה, לקרב ולא לרחק.

עתה ממשיך רבי נתן ומלמד יסוד עצום שהשי"ת מרמז לנו בהתקרבות זו:

"בני, ראה גם ראה הבל העולם, הבל הבלים, הבל הבלים. ואם קהלת אמר שבעה הבלים, ראוי לנו לומר אלפי אלפים וריבי רבבות הבלים. ראה בני מה שעובר על האדם בימי חייו, וככה וככה עברו על ימי אבותינו, כמובא בספרים כמה מיני דבר וחרב רחמנא ליצלן עברו בכל הדורות, לפעמים במדינה זאת ולפעמים במדינה זאת, והכל בשביל הנסיון והבחירה. למען השם, למען השם, שנתחזק ונעתיר לה' שיהיה הכל לטובה, בבחינת (משלי יט) יראת ה' לחיים ולא למוות, היינו שעל ידי כל מה שעובר נזכה להתקרב יותר להשם יתברך ולזכור בהתכלית האמת, שהכל הבל הבלים, הבל נידף".

המצב הזה מהווה נסיון שבא כדי לנשאותנו ולרוממנו להתקרב על יד זה להשי"ת, והבחירה בידינו לנצל מצב זה להתקרבות או להיפך. השי"ת מצדו, מרמז ומלמד אותנו בכל התהפוכות הללו, יסוד חיים: העולם הזה הינו הבל הבלים! אין כאן שום מציאות קיימת, הכל שקר אחד גדול, מה שנדמה לך ליציב וקיים ועומד, יכול להיהפך בין-לילה לתוהו וכליון.

כך שהלימוד אשר עלינו להוציא ממצב זה, הוא: לדעת שחיי עולם הם הבל חולף ולמאסם, ולבחור בחיי עולם עומד ונצחי.

* * *

זה לא כל כך פשוט. ישנם בני אדם שאדרבה, מצב כזה מביא אותם לבטל את מעט התורה והתפילה שהיה בידם בימים כתיקונם, הם מתבוססים ב'חדשות' המלחיצות והמדאיגות, ומאבדים חיותם בפחדים מפחדים שונים. אבל המטרה האלוקית היא ההיפך הגמור: להעצים ולחזק בקרבנו את ידיעת אפסיות העולם הזה, שלא נתפעל כל כך מ'שקר החן והבל היופי' ולא נתבהל בהיעדרו. שניקח את כל העסק של חיי עולם הזה בדרך עראי ואת העסק של חיי עולם הבא בקביעות גדול – זוהי המטרה הגדולה היקרה והחשובה שעבורה היה כדאי למלך מלכי המלכים להפוך את העולם, כדי להנחילנו ידיעה יקרה זו שהיא תחיית הלב ונצחיותו (ראה ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ד הנ"ל).