לפרקים הקודמים: [מבוא] | [דרך החסידות] | [רבי נחמן מברסלב] | [יסודות חסידות ברסלב א] | [יסודות חסידות ברסלב ב]

קימת חצות

ידוע ומפורסם לכל הבקי מעט בספרי הזוהר והאריז"ל, עד כמה הפליגו והאריכו בגודל חשיבות ענין קימת חצות לבכות על החורבן ולאחר מכן לעסוק בתורה עד הבוקר[1], וכמעט אין פרשה בזוהר שלא מוזכר בה ענין זה, עד שניתן לומר שזהו אחד היסודות החשובים בספרי הקבלה והחסידות, (עיין בצוואת הריב"ש (שהוא הנהגות מהבעש"ט): 'יהא זהיר מאוד לקום תמיד בחצות לילה, ואם אינו קם והיה שלא מחמת אונס, הוא למעלה בנידוי ח"ו, ויהפוך הלילות לימים, ויישן ביום כמה שעות כדי שיספיק לו מעט שינה בלילה')[2], מוהר"ן הפליג גם כן בחשיבות הענין, עד שאמר שעיקר עבודת איש הישראלי הוא לקום בחצות לילה, ועל ידי זה זוכים לאמונה, ונמתקים כל הדינים והגזירות, כמו כן מבואר בספריו שבחצות הלילה אז הוא הזמן המסוגל ביותר להתבודדות, לשפוך את נפשו לפני קונו ולבכות על חורבן עצמו, דהיינו על מעשיו שגרמו לגלות השכינה ושלא נבנה בית המקדש בימיו[3].

שמחה

בליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' י') מובא: "מה שהעולם רחוקים מה' יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבים עצמם. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה'.

אך דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו. רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, בבחינת (ישעיה נ"ה): "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה נעשים בן חורין ויוצאים מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות. כי על ידי גלות אין הדעת מיושב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (מגילה יב:) על בני עמון ומואב, דמייתבא דעתיהו מחמת שלא הלכו בגלות, שנאמר (ירמיה מ"ח): "שאנן מואב מנעוריו וכו', ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו" וכו'.

ולבוא לשמחה הוא על ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה על כל פנים, כמבואר על פסוק: "אזמרה לאלקי בעודי" (בלקוטי הראשון, בסימן רפ"ב), עיין שם. ועל כל פנים יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל, שלא עשני גוי, וכמו שאנו אומרין: 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו וכו' ונתן לנו תורת אמת' וכו'. מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל. וזה בחינת (שבת עז:): 'בדיחא דעתה', שהוא דבר גדול, דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו, ואזי המוח משוחרר, ויש לו ישוב הדעת כנ"ל, וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתה".

ובליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' כ"ד) מובא: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו. וכל החולאת הבאים על האדם, כולם באים רק מקלקול השמחה, וכו'. וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה, וכו'.

והכלל, שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא. אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כלו צריך להיות בשמחה. כי מלב נשבר בקל יכולים לבוא למרה שחורה, יותר מאשר יכולים להכשל על ידי שמחה, חס ושלום, לבוא לאיזה הוללות, חס ושלום, כי זה קרוב יותר לבוא מלב נשבר למרה שחורה. על כן צריך שיהיה בשמחה תמיד, רק בשעה מיוחדת יהיה לו לב נשבר".

ובליקוטי מוהר"ן (סי' רפ"ב) מובא: "זה ידוע שצריך האדם ליזהר מאוד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאוד מאוד, ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך לחפש ולמצוא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על כל פנים היה איזה נקודה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב. על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויוכל לשוב בתשובה, וכו'.

ואז הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'. כי זה ידוע שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים שרואה שהוא רחוק מאוד מאוד מן הקדושה באמת, אזי על פי רוב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה. ואינו יכול לפתוח פיו כלל, מחמת גודל העצבות והמרה שחורה והכבדות שנופל עליו, על ידי שרואה גודל עוצם ריחוקו מה' יתברך. אבל כשהוא מחיה את עצמו על פי העצה הנ"ל, דהיינו שאף על פי שיודע בעצמו שיש לו מעשים רעים וחטאים הרבה מאוד, והוא רחוק מאוד מאוד מה' יתברך, אף על פי כן הוא מחפש ומבקש ומוצא בעצמו עדיין איזה נקודות טובות כנ"ל, ומחיה ומשמח את עצמו בזה, כי בודאי ראוי להאדם להגדיל שמחתו מאוד בכל נקודה ונקודה טובה מקדושת ישראל שמוצא בעצמו עדיין, ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על ידי זה כנ"ל אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'.

[והזהיר רבינו ז"ל מאוד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך, ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום, כי רוב בני אדם שרחוקים מה' יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובם מייאשים עצמם לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים אפילו מה שהיו יכולים לעשות עדיין. על כן צריך האדם להשכיל מאוד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף על פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה, הנפילה שבדעתו, והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי חס ושלום. על כן צריכים להתחזק מאוד לילך עם התורה הזאת, לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות וכו' כנ"ל. ועל ידי זה יחיה וישמח את עצמו, ויצפה לישועה עדיין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה', ועל ידי זה יזכה לשוב באמת אל ה' כנ"ל]".

וביאור הענין, כי עוצם המתיקות והטוב והנעימות והתענוג שתרגיש נשמת האדם בעולם הבא כשתדע את ה' גם אם לא עשתה אלא מצוה אחת, אי אפשר לשער במוחנו האנושי כלל וכלל, וזה יהיה לנצח נצחים, ולכן אפילו הפושע שבפושעים שאין פושע יותר ממנו, גם אצלו ביאת נשמתו לעולם הזה היא לטובתו, כי גם כל העונשים המרים והמרורים שיצטרך לסבול בגיהנום עד אשר יזדכך, אף שיהיו קשים וגרועים מכולם, כאין יהיו נחשבים כנגד העונג שיזכה גם הוא גם אם לא עשה בעולם הזה רק מצוה אחת, כי העונשים גם אצלו יהיו מוגבלים, והעונג למעלה מעונג בדביקות באין סוף שתזכה נשמת כל אחד מישראל אפילו על ידי מצוה אחת הוא לנצח נצחים בלי גבול, והדבר המוגבל אפילו אם הוא גדול מאוד הוא נחשב כאין ואפס לגבי הדבר שאינו מוגבל. ולכן בכל היום צריך האדם לשמוח בשמחה עצומה על כל נקודה טובה שזוכה לחטוף ולקיים, ולחשוב רק על כך, וגם כשהאדם נפל כמו שנפל, אדרבה צריך לשמוח שעל אף נפילתו הגדולה הוא זוכה לחטוף בתוך החושך הנורא הזה נקודות נפלאות כאלו, ורק שעה אחת ביום הוא צריך לשבור את ליבו לפני ה' יתברך, על חטאיו ופשעיו שיצטרך להזדכך עליהם בגיהנום, ועל כך שהיה יכול לזכות להרבה יותר מצוות ומעשים טובים, שכל מצוה תביא לו עוד ועוד תענוגים לנצח נצחים, ויתפלל לה' יתברך שיזכה להגיע לדרגות הגבוהות ביותר[4].

ובשערי קדושה לרבי חיים ויטאל (ח"ב שער ד') כתב: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות וביטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע אפילו אם הוא צדיק, בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורים עליו וכו'. וגם כי בא עליו בדרך חסידות באמור לו איך יעלה בדעתך עפר רימה ותולעה להתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם, וכמו שכתוב (משלי כ"ה ז') ראמות לאויל חכמות וגו' וכמו שכתוב (איוב ל"ה ז') ואם צדקת מה תתן לו.

גם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו, וההיפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה, כמו שכתוב(תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה, כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך, וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כי העצבון הוא נמשך מזוהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב באדם (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה, וכתיב (שם ט"ז) בעצב תלדי בנים, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו", עיי"ש עוד.

ובחת"ס (ויחי ד"ה וירא יוסף) מובא שהמצוה הראשונה שמקיים הנער שנכנס לעול מצות הוא ששמח בזה שהוא חייב במצוות וזוכה לעבוד את ה' יתברך, וזהו מצוות עשה דאורייתא, כי מקיים הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה"[5].

וכן כשנופלת על האדם עצבות בגלל צרות ויסורים שיש לו, עליו להזכיר לעצמו את כל החסדים והטובו והנפלאות שהקב"ה עשה עמו עד היום, וכן יחפש את החסדים שהקב"ה עושה עימו בתוך הצרות, וכמו שכתב בליקוטי מוהר"ן (סי' קצ"ה): "בצר הרחבת לי (תהלים ד), היינו שגם אפלו בהצרה בעצמה, השם יתברך מרחיב לנו, כי אם יסתכל האדם על חסדי ה'. יראה, שאפילו בעת שה' יתברך מיצר לו, גם בהצרה בעצמה ה' יתברך מרחיב לו, ומגדיל חסדו עמו, וזה: "בצר הרחבת לי", היינו אפילו בתוך הצרה בעצמה, נתת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שה' יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות, וייטיב עמנו מאד, אך אפילו גם בהצרה בעצמה מרחיב לנו".

קיום המצוות בשמחה

כמו כן דיבר מוהר"ן הרבה בחשיבות עשיית המצוות בשמחה, שעל ידי זה זוכים לדרגות גבוהות מאוד[6], ובשער הכוונות להאריז"ל (דרושי ברכת השחר) כתב: "כמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה שעובד את ה' יתברך בשמחה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד", ובספר חרדים מובא שעיקר מה שזכה האריז"ל למדרגותיו העצומות היה על ידי קיום המצוות בשמחה גדולה, וברבינו בחיי (כד הקמח, שמחה) כתב, שהשמחה במצוות היא מצוה מן התורה, והיא עבודה גמורה לה' יתברך, וחשובה יותר מן המצווה, ובאורחות צדיקים (שער השמחה) כתב, ששכר מצוה עם שמחה אלף ידות יותר משכר מצוה בלי שמחה.

והרמב"ם (הל' לולב פ"ח) כתב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר "אל תתהדר לפני מלך", וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר (שמואל ב' ו') "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

[1] וכמובא בזוהר בהרבה מקומות שהלומד בחצות הלילה, הקב"ה וכל הצדיקים יורדים מגן עדן לשמוע לימודו, ונעשה שושבין לשכינה הקדושה, וזוכה לחוט של חסד ביום המגין עליו שלא יחטא, ופוחדים ממנו עליונים ותחתונים, ונכנס בכל שערי המלך ואין מי שימחה בידו, ועוד ועוד, ורבי חיים ויטאל כתב שאחד התנאים שיהיה ראוי ללמוד קבלה הוא לקום בחצות. ובצוואת הריב"ש מובא שע"י קימת חצות זוכים לדביקות בה' יתברך.

[2] וכן מובא ענין זה בתניא (אגרת התשובה פ"ז), ועבודת ישראל (פרשת וירא), מאור ושמש (פ' חוקת), תפארת שלמה (פ' מקץ וחג הסוכות), וכן במעשה רב מהגר"א מובא: 'לקום בחצות ולומר תיקון חצות'.

[3] עיין בספר "סור מרע ועשה טוב" למהר"צ מזידטשוב שכתב: "אין לך מבחר העת להתבודדות כי אם בשעה זו אחר חצות לילה לעמוד ולבקש על נפשו האומללה אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים, ויחפש בשעה זו כל מה שעבר, וידבר מעל ליבו כעבד לפני רבו בפישוט ידים ורגלים בדברים רכים לאמר כבן לפני אביו, ובכל לשון אשר ידבר בתפילה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עונותיו ופשעיו ויבקש מחילה וסליחה, וכדברי הזהר פרשת נשא דף קכ"ד מדחריב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא וידוי דברים בלבד, ויבקש מאלוקיו שיעזרהו לעבודתו וליראתו בלב שלם, ויאריך בענין זה, ובודאי זה נבחר מכל התעניתים וכו'", עיי"ש.

[4] כוכבי אור, ששון ושמחה, עיי"ש באריכות.

[5] וכתב שם הטעם שלא נתפרש להדיא בתורה, כי לא יתכן שיחייב אותנו במצות עשה לשמוח בקבלת עול על צווארינו, כי אם כן שמחה זו היא גופא עול על צווארינו.

[6] ליקוטי מוהר"ן סי' כ"ה.