לפרקים הקודמים: [מבוא] | [דרך החסידות] | [רבי נחמן מברסלב] | [יסודות חסידות ברסלב א]

התבודדות

ענין ההתבודדות וההתרחקות מבני אדם כאמצעי להתקרב לה' יתברך אינו דבר חדש, כבר על האבות הקדושים מובא שהיו רועי צאן והיו מתבודדים במדבר כדי לעסוק בעבודת ה'[1], וכן מובא על דוד המלך שהיה מתבודד במדבריות ומתפלל ומשבח את ה' יתברך, וכן מובא על הרמ"ק, האריז"ל[2], וכן על הבעש"ט[3], הגר"א[4], רבי אלימלך מליעזנסק ואחיו רבי זושא[5], החוזה מלובלין, ר' ליב שרה'ס[6], ר' דוד מלעלוב[7], רבי ישראל סלנטר[8], רבי שלום שבזי[9], החפץ חיים[10], ועוד רבים, ובספר חרדים (סוף פרק ס"ה) כתב: "וגם בכמה חיבוריםמהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדביקות, היו נוהגים בה חסידי ישראל, היינושבהיותם לבדם מפרישים מדעתם עניני העולם, ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל. וכך לימדמהרר"י המקובל הנזכר (האריז"ל), שזה מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד. והרמב"ן ז"ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו קום עלה בית אל ושב שם, מאי ושב שם, כמו בשובה ונחת תושעון, היינו שיכין דעתו ביישוב הדעת עמו יתברך, וזו היא ששנינו חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו לבם למקום, ופירשו המפרשים דרוצה לומר שהיו מפנים דעתם מעניני העולם ומקשרים דעתם לאדון הכל יתברך במורא ובאהבה, הרי תשע שעות שהיו בטלים מלימודם למלאכת ההתבודדות והדבקות, ומדמים אור שכינה שעל ראשיהם כאילו מתפשט סביבם והם בתוך האור יושבים", ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "מפני מה יזכה לדביקות, מחמת התבודדות מבני אדם".

רבי נחמן חידש: כל אחד חייב בהתבודדות

מוהר"ן ז"ל חידש כי בדורותינו הנהגה זו היא מחוייבת לכל אחד מקטן ועד גדול, כי בדורותינו שהנשמות נמוכות, והסטרא אחרא מתגברת מאוד, וכל אחד יודע בפנימיות נפשו עד כמה הוא רחוק מיראה ואהבה כראוי, מתפילה כראוי, ומקדושה כראוי, לכן: "אי אפשר להיות איש כשר באמת בלא התבודדות"[11], ועל כל אחד לקבוע שעה ביום לעבודה זו. ענינה של ההתבודדות הוא, לשבת במקום שאין בו אנשים, ולערוך חשבון הנפש מה מצבו בעניני עבודת ה', עד כמה הוא רחוק מיראת ואהבת ה' כראוי, ועד כמה תאוותיו הרעות מתגברות עליו, וכן באופן פרטי כיצד עבר עליו יום זה, האם ניצל את היום כראוי, ועל ידי שעורך חשבון הנפש על כל מה שעבר עליו ומתחרט על מעשיו, הוא ניצול מהרבה דינים וגזירות, כי 'כשיש דין למטה אין דין למעלה', ואז לא דנים ושופטים אותו למעלה על מעשיו[12].

ובשיחות הר"ן (סי' מ"ז) מובא: "צריך לזה זכיה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכים להתחרט, כי לאו כל אחד זוכה ליישב הדעת איזה שעה ביום, כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי ליישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכים להתגבר לראות לייחד לו פנאי ליישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו. ומחמת שאין האדם מיישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו ותיכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו, וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל".

וכן אז הזמן לדבר לפני הקב"ה כדבר איש עם רעהו ולספר לפני ה' את כל מה שעבר עליו ביום זה ברוחניות וגשמיות, כל הבלבולים והמניעות הסובבות אותו, וכן לשפוך את שיחו לפני קונו כבן המתחטא לפני אביו בדמעות ותחנונים, עד מתי יבלה את זמנו בהבל שכזה, מתי כבר יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מתי כבר יזכה להזדכך מכל התאוות והמידות הרעות, ולהתקדש בקדושת הברית כראוי, וכן זהו הזמן לגלות את כל רצונותיו האמיתיים לפני ה', עד כמה בפנימיות לבבו הוא באמת רוצה להתקרב אליו אלא שהשאור שבעיסה מעכב ומונע פעם אחר פעם[13]. ואמר מוהר"ן ז"ל שכל הצדיקים לא הגיעו למדרגתם רק על ידי התבודדות ותפילה ובקשה לה' יתברך.

כמו כן ההתבודדות הוא זמן שהאדם מודה להקב"ה על כל החסדים והטובות שגומל עימו, וכן הוא זמן לחשוב בגדולת הבורא ורוממותו, לחשוב על התכלית שבגללה בא לעולם, וכיצד יזכה להתקרב לה' באמת, לעורר את הלב מהשינה, לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות ובחמימות[14], להלהיב את הלב שאין שום תכלית אחרת בעולם הזה חוץ מעבודת ה', ובכלל זהו זמן להתחדש בעבודת ה', לשכוח מכל העבר ולקבל על עצמו להתחיל מחדש בכל הכוחות.

"כי הדיבור יש לו כח גדול לעורר את האדם"

ובליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' צ"ח) מובא: "אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחינות ובקשות, כי הדיבור יש לו כח גדול לעורר את האדם, אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר, הוא בחינת התגלות התעוררות ליבו ונפשו לה' יתברך, בבחינת (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו", שהדיבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש. והכלל כי הדיבור בעצמו יש לו כח גדול".

ועוד שם: "אמר, שעיקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלימות הוא, כשיפרש שיחתו כל כך לפני ה' יתברך, עד שיהיה סמוך מאוד שתצא נשמתו חס ושלום, עד שכמעט יגווע חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעוצם צערו וגעגועיו וכיסופיו לה' יתברך באמת. וכן מבואר בדברי רבותינו ז"ל (תענית ח), שאמרו: 'אין תפילתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו' וכו', היינו כנ"ל. ואמר: הלוא כשה' יתברך עוזר בהתבודדות, אזי ההתבודדות הוא כאשר ידבר איש אל רעהו".

ועוד מובא בליקוטי מוהר"ן (תנינא כ"ה): "ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל. דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך, הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום ולהלאה באמת, וכיוצא בזה כל אחד לפי דרגתו. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל, ושאר היום יהיה בשמחה כנ"ל.

"כמה וכמה צדיקים סיפרו שלא באו למדרגתם – אלא ע"י התבודדות"

והנהגה זו היא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך, כי זאת היא עצה כללית שכוללת הכל. כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמים דבריו, ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך, וחפץ ומשתוקק לדבר, אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד, וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפילה מזה בעצמו. ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך, עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים, שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו.

ודע, שכמה וכמה צדיקים גדולים מפורסמים סיפרו, שלא באו למדרגתם רק על ידי הנהגה זו. והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו, העולה למעלה למעלה, והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו, ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה. אשרי שיאחז בזה".

"ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה"

ובסימן נ"ב שם מובא, כי עיקר כוונת הבריאה היא שישראל יעשו רצון ה' ויחזרו וידבקו בשורשן, דהיינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, ולזכות לזה הוא על ידי שיבטל את כל התאוות והמידות הרעות, עד שיבטל את כל גשמיותו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך, והדרך לזכות לזה הוא על ידי שיתבודד ויפרש שיחתו בינו לבין קונו, וז"ל שם: "צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם. ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת ביטול באמת. היינו שבתחילה ירבה בתפילות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מידה ותאוה זאת. ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מידה ותאוה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ"ל, ובמקום הנ"ל עד שיבטל הכל. ואחר כך עדיין נשאר ממנו איזה דבר וכו', ואחר כך מבטלים גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום".

ובליקוטי תנינא סי' ק"א מובא: "עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה' יתברך, הוא רק אמירת תהילים ושארי תחינות ובקשות והתבודדות, לפרש שיחתו בינו לבין קונו, לבקש מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך, ורק על ידי זה זוכים לנצח המלחמה אם יהיה חזק ואמיץ מאוד תמיד להעתיר ולהתפלל ולהתחנן לפני ה' יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בודאי ינצח המלחמה.

על כן העיקר הוא תפילות ותחינות ובקשות

כי אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבינו ז"ל, שהם מלאים עצות להתקרב לה' יתברך, אף על פי כן על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה. על כן העיקר הוא תפילות ותחינות ובקשות, יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא, ויבקש מה' יתברך תמיד שיוציא אותו מחושך לאור ויחזירהו בתשובה שלמה באמת, ואל יתן דמי לו עד שיענהו. ואף על פי שהוא קורא וצועק לה' יתברך זה זמן רב מאוד, ועדיין הוא רחוק מאוד מאוד, אף על פי כן אם יהיה חזק ואמיץ בתפילות ובקשות, בודאי סוף כל סוף יענהו ה' יתברך ויקרבו לעבודתו באמת, בודאי בלי ספק, רק חזק ואמץ. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב), שתפילה צריך חיזוק, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", ופירש רש"י 'ואם לא תתקבל תפילתך, חזר וקוה. וכן לעולם, עד ישקיף וירא ה' משמים'".

ובליקוטי מוהר"ן (תנינא סי' צ"ז) מובא: "אמר, שעל תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעים מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר. אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל. כמו כן לענין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב".

"כי באמת בודאי עושים הדיבורים רושם"

ובשיחות הר"ן (סי' רל"ד) מובא: "שמעתי בשמו לענין התחזקות בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו, אמר שאפילו אם עוברים ימים ושנים הרבה, ונדמה לו שלא פעל עדיין בשיחתו ודיבוריו כלום, אף על פי כן אל יפול מזה כלל, כי באמת בודאי עושים הדיבורים רושם. והביא משל כמו מים היורדים על האבן, אף על פי שנדמה לנו שאין להמים כח כנגד האבן הקשה ואין ניכר רושם המים באבן, אף על פי כן כשהמים יורדים על האבן כמה וכמה זמנים רצופים הם עושים נקב בהאבן כנראה בחוש. כמו כן, אפילו אם ליבו לב האבן ואין ניכר בו רושם דיבוריו ותפילתו, אף על פי כן ברבות הימים והשנים ינקב לבו האבן על ידי שיחתו, כמו (איוב יד י): "אבנים שחקו מים" כנ"ל".

ובליקוטי הלכות (הל' תפילין הל' ה') כתב: "צריך להרבות בתפילה והתבודדות מאוד מאוד כל ימי חייו, שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאוד מאוד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, והוא רחוק מדבריו מאוד, כי זה ימים ושנים שעוסק בזה ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כן צריכין בעבודת ה', כמו שאמר רבינו ז"ל (בסימן נ"א בלקוטי תנינא) שצריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה'. ובאמת צריכין עקשנות גדול מאוד בכל עבודת ה', בכל עובדא ועובדא ובכל עצה ועצה, אבל עיקר העקשנות ביותר צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של ההתבודדות. וכמו שפירש רש"י הנ"ל על "נפתולי אלקים נפתלתי", לשון עיקש פתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום וכו'. ומזה תבין עד היכן צריכים להתחזק בהתבודדות ושיחות בינו לבין קונו, אף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתול כמה פעמים בלי טעם וריח, כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני אף על פי שראוי לבזותם ולשקצם, כי הוא יתברך מלא רחמים בכל עת.

"כל דיבור ודיבור אינו נאבד"

ואף על פי שזה כמה שמתפלל ומתבודד ונדמה לו שעדיין לא פעל כלל, אף על פי כן כל דיבור ודיבור אינו נאבד רק כולם מנויים וספורים וגנוזים באוצרותיו, וגם כי אי אפשר להאדם לידע כלל בזה הגוף אם פעל בעבודת ה' אם לאו, כי אפילו אם לא פעל כי אם כחוט השערה אחת פעם אחת כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי עולם הזה, כי אפילו כשנעתקים איזה תנועה להתקרב מעט יותר לה' יתברך אפילו פחות מחוט השערה, על ידי זה רצים והולכים גם כן אלפים ורבבות פרסאות בעולמות עליונים וכו'. ועל כן צריכין להתחזק בזה מאוד בלי שיעור. וכשיהיה חזק כל כך בבחינת "נפתולי אלוקים נפתלתי" הנ"ל, אז סוף כל סוף בודאי יזכה לפעול בקשתו להתקרב לה' יתברך להיות שווה עם אחיו הכשרים והצדיקים. וכמו שמסיים שם הפסוק: "גם יכלתי", הסכים על ידי, שנתעקשתי כל כך להפציר הרבה למקום אף על פי שנדמה לי כמה פעמים ששוב לא יועילו דברי ח"ו, וכו', אף על פי כן נתעקשתי עצמי בעקשנות גדול בלי שיעור, וסוף כל סוף "גם יכלתי", שהסכים על ידי להיות שווה לאחי להתקרב לה' יתברך באמת".

בספרי מוהר"ן וליקוטי הלכות נתבארו באריכות דברים נפלאים במעלת ההתבודדות, ועצות נוראות כיצד לקיימה למעשה, עיין בספר 'השתפכות הנפש' שליקט מאמרים אלו.

" ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל"

ובשיחות הר"ן (סי' רל"ג) מובא: "שמעתי מאיש אחד מאנשיו, שפעם אחת דיבר רבינו ז"ל עימו מענין בגדים. ואמר לו שעל כל דבר צריכים להתפלל, היינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל לה' יתברך שיתן לו בגד ללבוש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן, על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד לה' יתברך על כל מה שיחסר לו, אף על פי שהעיקר להתפלל על העיקר, דהיינו על עבודת ה' יתברך, לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכים להתפלל", עיי"ש עוד.

ובליקוטי הלכות (הל' אונאה הל' ג') כתב: "עיקר ההתחזקות שיזכה להשאר קיים על מעמדו לעולם, לאחוז עצמו בה' יתברך תמיד בכל הנפילות והירידות שבעולם, ואפילו בשאול תחתיות ממש לא יתייאש את עצמו בשום אופן שבעולם, הוא על ידי תפילה, כי עיקר התשובה היא תפילה, כי על פי התורה לא היה להבעל עבירה שום תקנה בעולם, כמבואר בדברי רז"ל, אבל ה' יתברך חפץ חסד הוא ורוצה בתשובה והקדים תשובה לעולם, ותשובה היא למעלה מן התורה, ששם בבחינת תשובה נתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכים לזכויות. ועיקר התשובה היא תפילה, כי תפילה גם כן למעלה מן התורה, כמבואר בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות, כי תפילה היא דברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו רז"ל, שהוא בחינת נסתרות שבתורה למעלה מן התורה וכו'. ועל כן מי שרוצה לשוב לה' יתברך באמת, עיקר התשובה שלימה היא על ידי תפילה, דהיינו שיתפלל תמיד לה' יתברך שירחם עליו מעתה ויצילהו מעוונות, כי באמת כל אדם הוא בסכנה גדולה ועצומה בזה העולם, ובפרט הבעל תשובה שכבר נכשל במה שנכשל ואיך יזכה לשוב, כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכל מה שהאדם רוצה להתגבר על הבעל דבר הוא מתגבר עליו ביותר, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכמו שרואים בחוש, כי הוא כמו שני בני אדם שנלחמים זה עם זה, שכשרואה האחד שחברו מתגבר עליו אזי הוא מתגבר ביותר. ואם כן איך יזכה לתשובה, כי תיכף כשרוצה להתגבר על מה שצריך להתגבר מתגברין עליו יותר.

"העיקר הוא תפילה והתבודדות"

על כן העיקר הוא תפילה והתבודדות, שצריך להרגיל את עצמו להתבודד בכל יום ויום בינו לבין קונו ולהפיל תחינתו לפני ה' יתברך המלא רחמים בכל עת שיזכהו לשוב בתשובה שלמה באמת. ואפילו אם רואה שאינו פועל בתפילתו, כי עדיין מתגברים עליו יותר, אף על פי כן יעשה את שלו ויתפלל תמיד לה' יתברך אולי יחוס אולי ירחם, כמו שכתוב: "קוה אל ה' וכו'". ופירש רש"י: ואם לא נתקבלה תפילתך חזק ויאמץ לבך וחזור וקוה אל ה'. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". וכל זמן שאין האדם חזק בדעתו שתמיד יקוה לה' ויעתיר אליו אף אם יעבור עליו מה, עדיין אין תשובתו שלימה, כי מי יודע מה יולד יום אולי יבוא עליו נסיון או מכשול וכו', ומי יודע אם יעמוד בקשרי המלחמה, אבל אם האדם חזק בדעתו שאפילו אם חס ושלום לא יעמוד בנסיון ואפילו אם יהיה איך שיהיה, אף על פי כן יקוה תמיד לה' יתברך, בבחינת: "ואציעה שאול הנך", אז הוא בטוח שבודאי יזכה לתשובה שלמה, כי סוף כל סוף ישוב לה' יתברך, מאחר שחזק בדעתו שלא יפול משום דבר שבעולם. וכמו ששמענו מפי רבינו ז"ל בעצמו שאמר לנו בפירוש: כמו שאתם רואים אותי (כלומר שאתם יודעים קדושתי הגדולה שאני צדיק גמור וכו'), אף על פי כן אם הייתי עכשיו עובר עבירה גדולה ממש לא הייתי נופל בדעתי כלל, רק הייתי איש כשר אחר העבירה כמו קודם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה.

ועל כן גאולה הראשונה היה אחריה הפסק, אבל גאולה אחרונה לא יהיה אחריה הפסק, כי גאולה הראשונה היא בחינת תורה, כי אז זכו ישראל לקבל את התורה. וגאולה אחרונה היא בחינת תפילה, כי עיקר כלי זינו של משיח היא תפילה, כמו שכתב רבינו ז"ל בסימן ב', כי משיח יבנה לנו את הבית המקדש שהוא מקום התפילה, כמו שכתוב, "כי ביתי בית תפילה", שזהו בחינת משיח בן דוד, כי דוד הוא בחינת כלליות התפילה שבני ישראל הכשרים מתפללים לה' יתברך שיזכו לשוב אליו באמת, כי הוא נעים זמירות ישראל, וכל התפילות נקראין על שמו, כי כל ספר תהילים שחיבר דוד המלך ע"ה נתייסד על ענין זה שנזכה לשוב אליו יתברך מכל הנפילות שבעולם, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמוד נגד הבעל דבר כי אם על ידי תפילה שעל ידי זה זוכים לכל העצות ולכל אופני הישועות, לזכות לצאת מגלות נפשו ולהתקרב אליו יתברך, וכו'.

"עיקר המקום והמעמד דקדושה הוא תפילה"

כי כל זמן שאין האדם זוכה לתפילה בשלימות, עדיין אין לו מקום לה' ועדיין הוא נע ונד ומטולטל. ואפילו אם עוסק בתורה עדיין אינו בטוח שישאר קיים על עמדו, כי מי יודע מה יעבור עליו. כמו שראינו כמה וכמה בני אדם שעסקו בתורה בהתמדה גדולה כמה שנים, ואחר כך נפלו מאוד ונתרחקו מן התורה לגמרי. ובפרט שיש אנשים הרבה שנפלו למה שנפלו עד שיש שנפלו לעבירות גדולות ממש, רחמנא ליצלן, והם משוקעים ביון מצולה בטיט היון והם מצפים ומתגעגעים לצאת מטינופם ולכלוכם, אך אין מי שיושיעם ויוציאם. על כן עיקר המקום והמעמד דקדושה הוא תפילה, כי על ידי תפילה זוכים להשאר קיים על עמדו תמיד אפילו אם יהיה איך שיהיה, כי כשאינו זוכה כי אם לתורה לבד אף על פי שטוב מאוד וזה עיקר התכלית, כי הם חיינו ואורך ימינו, אף על פי כן אחר כך כשנופל חס ושלום מן התורה אין לו במה להחיות את עצמו, אבל כשזוכה לתפילה יש לו תקוה לעולם אפילו אם יעבור עליו מה. כי לפעמים נופל האדם לירידה עמוקה שאין שם שום מעמד, ובפרט בדורות הללו שרבים מישראל נפלו מאוד עד שהם בעיניהם לאחר יאוש לגמרי. ועליהם התנבא דוד המלך ע"ה: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני". כי על גלות הזה נאמר: "ותרד פלאים אין עוזר לה". וגודל הרחמנות שיש על אנשים כאלו שטובעים ביון מצולה ואין מעמד אין לשער, המקום ירחם עליהם. ובמה אפשר להחיות את עצמו ולשאר על עמדו בנפילה וירידה כזו, רחמנא לצלן, מאחר שאין שם שום מעמד, כי נתרחק מכל הקדושות ושוקע וטובע בכל יום במה שטובע. על כן העיקר הוא תפילה וצעקה ואנחה לה' יתברך. וכמו שאמר שם דוד אחר שהאריך בגודל צרות הנפש שיש על כל אחד מישראל לפי ענינו, בחינת: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו' יגעתי בקראי וכו' רבו משערות ראשי שונאי חינם וכו'", אחר כך אמר: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו'". שאני אחזיק עצמי לעולם בתפילה ותחנונים לה' יתברך אולי ירחם".

[1] עבודת הקודש ח"ג פ"ד, של"ה עשרה מאמרות מאמר שני (כ"ה).

[2] עמק המלך הקדמה שלישית פ"ב.

[3] שבחי הבעש"ט ה'.

[4] ספר זכרונות מבית אבא.

[5] פרי צדיק ח"ג דף ל"ג.

[6] שיח שרפי קודש ח"ד תולדות שבח הצדיקים.

[7] קודש הלולים עמ' 81.

[8] המאורות הגדולים עמ' י"ד.

[9] תולדות הרששב"ז י"ח.

[10] החפץ חיים ח"א עמ' מ"ג, תנועת המוסר, המאורות הגדולים (רס"ה).

[11] (ליקו"מ תנינא ק'). גם אם אנו רואים יהודים שאינם עושים התבודדות והם כשרים ויראים, הרי מובן לכל אחד כי יש דרגות רבות בעבודת ה', ו'איש כשר באמת' היינו שזכה ליראת ה' ואהבת ה' כראוי, לתפילה כראוי, לשמירת הברית כראוי, וכו' וכו', כך שלא כל מי שנראה באופן חיצוני כירא שמים ועובד ה' זכה להגיע לדרגת 'איש כשר באמת', אף אם הוא רוצה ומשתדל להגיע לכך.

[12] ליקו"מ סי' ט"ו.

[13] וכשהאדם מתרגל לספר כל קורותיו לבורא עולם, ולבקש ממנו כל מה שצריך, הוא מתחיל להרגיש ולחוש בבירור בקיומו של הקב"ה, ולחיות איתו ממש במשך כל היממה, והאמונה הופכת למוחשית עד כדי ידיעה, וכל דבר שלומד הוא מתפלל שיזכה לקיימו, ובמשך היום כשיש לו מעט זמן, כגון שהולך מביתו לבית הכנסת או חוזר וכדומה, הוא מדבר עם הקב"ה ומודה לו על כל דבר ומבקש ממנו על כל דבר שצריך, כגון כשהולך לבית הכנסת מבקש שיזכה להתפלל כראוי, וכשחוזר מבקש שיהיה הכל רגוע בביתו, וכשהולך ללמוד מבקש שיזכה ללמוד כראוי לשם שמים וכדו', (עיין בסוף ספר יסוד ושורש העבודה בצוואתו), ועל ידי זה נעשה האדם רגוע ושליו ומאושר ומרגיש שתמיד הקב"ה עימו.

[14] ליקו"מ סי' ל"ח.