יסודות חסידות ברסלב

לפרקים הקודמים: [מבוא] | [דרך החסידות] | [רבי נחמן מברסלב]

תכלית ויסוד עבודת ה'

בליקוטי מוהר"ן (סי' נ"ב) מובא, כי עיקר הכוונה שברא הקב"ה את כל העולם, היתה כדי שישראל יעשו את רצון ה', ושיחזרו וידבקו בשורשם, דהיינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, ובשביל זה נברא הכל, ועל ידי זה נכללים כל העולמות שנבראו בשביל ישראל בשורשם. ולזכות לזה להכלל בה' יתברך הוא רק על ידי ביטול, שהאדם יבטל את כל התאוות והמידות הרעות, עד שיבטל כל גשמיותו, ועל ידי זה יכלל באחדותו יתברך, עיי"ש. והיינו שככל שיבטל האדם יותר את גשמיותו וישותו ויהיה כאין, כך יזכה להדבק יותר בה' יתברך ולהכלל בו. כי נשמת האדם היא רוחנית ורוצה וכוספת להדבק בשורשה, אלא שהגוף הגשמי מעכב, וככל שהאדם מזכך יותר את גופו כך הוא זוכה יותר להדבק בה' יתברך.

ובמקום אחר (סי' ס') מובא: "יש בני אדם שישנים את ימיהם, ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה', ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן כל עבודתם אין לה' יתברך נחת מהם. כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה. כי עיקר החיות הוא השכל, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה את בעליה". וכשהעבודה היא עם שכל, משימים בה חיות שתוכל להתעלות. אבל כשנופל לבחינת מוחין דקטנות, בחינת שינה, אין יכול להתעלות למעלה", והיינו שכשהאדם עובד את ה' כמצוות אנשים מלומדה, בלא אהבה ויראה ובלא חיות ושמחה והתלהבות דקדושה, אין התורה והמצוות שעושה עולים למעלה, ואין להקב"ה נחת רוח מעבודה זו, כי עיקר רצון ה' הוא, שנקיים את המצוות מתוך יראה ואהבה, ומתוך חיות ושמחה. ושיהיה לאדם תענוג נפלא מקיום המצוות ועבודת ה', יותר מכל התענוגים שבעולם. ועל ידי זה האדם זוכה לאמונה ויראה ואהבה, ועל ידי זה הוא זוכה להדבק בה' יתברך.

ובליקוטי מוהר"ן (סי' ל"א) מובא: "כל צדיק צריך שיהיה למדן בתורה, וחסיד במעשים טובים. כי אם אינו למדן, אמרו רז"ל: 'ולא עם הארץ חסיד'. ולמדן בלבד בודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ולא זכה נעשה לו סם מות, על כן צריך שיהיה למדן וחסיד", ומבואר שם שענין 'חסיד' כולל ג"כ שמירת הברית עיי"ש, והנה בשיחות הר"ן (ע"ו) אחר שהאריך שהאדם צריך לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש, וארבעה שולחן ערוך הגדולים, וכו' וכו', אמר: "לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכים ללמוד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה ללמוד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת. וגם כבר סיפר מזה שיכולים להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל, ואפילו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל, רק בעל השגה אין יכולים להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא פירוש רש"י ותוספות. אבל איש כשר וצדיק גמור יכולים לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי, 'ולא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה'". והיינו שודאי אין קרבת אלוקים תלויה דוקא בזה שהוא למדן ותלמיד חכם גדול, ומי שאינו יכול ללמוד הרבה מאיזה סיבה שהיא הוא יכול להתקרב להקב"ה גם בלי ללמוד הרבה, כי העיקר הוא אהבת ה' ויראתו והאמונה בו, ובודאי התורה לשמה מועילה הרבה לזכות לזה וכמו שיובא לקמן, וגדול תלמוד תורה יותר מכל המצוות, אך כשאינו יכול ללמוד הרבה יוכל לזכות לאהבה ויראה ואמונה בדרכים אחרות, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ולא ניתנה תורה רק ללמדנים ותלמידי חכמים, וכל יהודי יכול לזכות לדרגות הגבוהות ביותר על ידי יגיעתו. אך כדי להיות בעל השגה צריך שיהיה ג"כ למדן.

לימוד התורה ביגיעה

מוהר"ן ז"ל אמר כי החסידים שמו את הדגש על התפילה והמתנגדים שמו את הדגש על התורה, ואילו הוא אומר כי צריך להתפלל וללמוד ולהתפלל, כמו כן אמר: "מה יש לאדם לעשות בעולם הזה כי אם להתפלל ללמוד ולהתפלל", בליקוטי מוהר"ן סי' א' הוא מאריך בענין לימוד התורה בכח שעל ידו האדם זוכה לקבל עול מלכות שמים, ובסי' ק"א מאריך שעל ידי לימוד התורה בעיון מתבטלים מהאדם כל התאוות והמידות הרעות[1], כמו כן דיבר על כך שהאדם צריך לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש, וארבעה שולחן ערוך הגדולים, וכל המדרשים כולם, וכל ספרי הזוהר ותיקונים וזוהר חדש, וכל ספרי קבלה מהאר"י ז"ל, גם צריכים ללמוד איזה שיעור ביום בקצת עיון, ומסיבה זו אמר מוהר"ן כי מלבד זמן הלימוד בעיון הרי שברוב היום על האדם להשתדל ללמוד במהירות ולא להתעכב יותר מדאי על דברים שאינו מבין, אלא כשיחזור בפעם השניה והשלישית יבין יותר, וכך יוכל להספיק את כל הנ"ל.

בפרט הזהיר מוהר"ן ז"ל מאוד מאוד על לימוד הפוסקים, ואמר שנעשה על ידי זה בירור הטוב מהרע (שיחות הר"ן כ"ט), ושכל אחד חייב ללמוד בכל יום לכל הפחות איזה סעיף בשולחן ערוך.

ובשיחות הר"ן (סי' י"ט) מובא שאמר: "נכספתי מאוד להמשיך את העולם אל העשיה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא. ואמר: שאפילו אותם האנשים הרחוקים מן הקדושה מאוד, שנלכדו במצודה רעה עד שרגילים בעבירות חס ושלום רחמנא ליצלן רחמנא לשזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העבירות שרגילים בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום כך וכך יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה, כי כח התורה גדול מאוד.

וכל עיקר מגמתו וחפצו היה תמיד רק לעובדות ועשיות של קדושה בלי שום חכמות כלל, רק שנעסוק תמיד בעשיות של קדושה בפשיטות, דהיינו להרבות בלימוד התורה ולעשות מצוות הרבה בכל יום, ולהרבות בתפילה ותחנונים תמיד, והכל בפשיטות בלי שום חכמות", ובמכתב לחתנו כותב מוהר"ן: "בקשתי שתלמוד בכל יום גמ' ופוסק, שלא תעשה ח"ו מעיקר טפל".

כמו כן הזהיר (ליקוטי מוהר"ן י"ב) שהאדם צריך שעיקר לימודו יהיה לשמה, ולא לשם כבוד וכדו', ואף אם נופלים בדעתו מחשבות של כבוד וכדו' אך אם עיקר לימודו הוא לשמה הוא יזכה לבסוף ללמוד לשמה, אך אם עיקר לימודו הוא שלא לשמה נוח לו שלא נברא והתורה נעשית לו סם המוות[2], ומבואר שם שהלימוד שלא לשמה בא במהירות ובנקל לאדם, אבל לזכות ללמוד לשמה צריך לזה סיוע מלמעלה ויגיעה גדולה, ולכן על פי רוב בגלות הזה הלומדים אינם לומדים לשמה, ועי"ז נכנסת בהם ערמומיות ומדברים על הצדיקים דברי גנאי ובזיון, (וכמו שכתב רבי חיים ויטאל בהקדמתו לשער ההקדמות: "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו וכו' (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), עם היות שפשטו מבואר ובפרט בזמנינו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם בתורה על מנת לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיותם מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים, ועיקר סיבת מעשיהם היא מה שאמר אח"כ הכתוב "ונעשה לנו שם" וכו', והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם"). והדרך להינצל מזה ע"י שמעיינים ומתבוננים במה שגילו לנו ר' חיים ויטאל והבעש"ט ומוהר"ן שהעיקר הוא הדבקות בה' יתברך ויראתו ואהבתו, ואם כן מה ערך ללימוד תורה לשם גאוה וכבוד, שלא די שאינו מקרבו לה' יתברך, עוד מרחקו הרבה מה' יתברך, ועל ידי זה יעמול הרבה לשרש מעצמו את הרצון לכבוד ולמעמד חברתי[3], ויתפלל הרבה לה' יתברך שיזכה ללמוד לשמה, ויחשוב קודם הלימוד שכל לימודו הוא כדי שעל ידי הלימוד יזכה להדבק בה' יתברך ולתקן העולמות העליונים, וכמו שביאר האריז"ל: לשמה – לשם תיקון השכינה הקדושה[4].

תפילה בכח וביגיעה

מוהר"ן אמר כי הבעש"ט חידש את ענין התפילה בקול ובכח ובהתלהבות, אך החסידים התחילו להתקרר בענין זה, ולכן בא מוהר"ן לחדש שוב ענין זה, והוא דיבר רבות ממעלת התפילה, שעיקר ההתקרבות והדבקות לה' יתברך היא על ידה, ושהיא העבודה הגדולה שבגדולות[5], ושצריך להכניס את כל הכוחות בתפילה, להתפלל ביגיעה בקול ובכוונה גדולה ובהתלהבות עצומה ובשמחה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה", שעל ידי זה האדם זוכה לקבל כוחות חדשים לעבודת ה', (ועיין בעולת תמיד להאריז"ל שכתב: "אסור להתפלל התפילה בעצבות כלל ועיקר, אלא בשמחה גדולה, כעבד המשרת לפני רבו בשמחה ובהסברת פנים"), ואכן חסידי ברסלב בכל הדורות נהגו להתפלל תמיד באריכות בקול ובכונה ובהתלהבות, והיו בהם עובדי ה' מופלגים שהיו מתפללים שעות ארוכות.

להקפיד על ההלכה

דרך החסידות כשהוקמה לא זלזלה כלל בדיני והלכות התורה[6], כל מטרתה לא היתה אלא להוסיף פרישות וטהרה יותר מהמחוייב על פי ההלכה, אלא שבמשך הזמן בגלל שהחסידות שמה דגש על התלהבות הלב בקיום המצוות וענין ההכנה למצוה החלו במקומות מסויימים שלא להקפיד על כל פרטי ההלכה, כגון איחור זמן תפילה, שתיה לפני התפילה, וכדומה, וזאת כדי להתפלל יותר בכוונה ובהתלהבות, מוהר"ן התנגד מאוד לדבר זה, והוא אמר: 'בזה שוגים הצדיקים מה שמאחרים זמן התפילה', כן דיבר נגד שתיית קפה לפני התפילה, ובאופן כללי אמר: "אתם יכולים לקמט את ספרי ככל שתרצו (דהיינו לומר בו ביאורים ופירושים), אולם אל תזוזו מסעיף אחד בשו"ע"[7].

מצד שני הזהיר מוהר"ן ז"ל שלא להחמיר בחומרות יתירות, כי כיון שהנשמות בדורותינו חלושות הרבה מאוד מדורות הקודמים כידוע, אם נחמיר בחומרות יתירות ניפול לעצבות ומרה שחורה ועצבים וכו'[8], והעיקר הוא קיום המצוות בחיות ובשמחה. ובליקוטי מוהר"ן (תנינא מ"ד)כתב: "כל אלו החכמות של העולם, שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת ה', אינם חכמות כלל, והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים. ואלו החכמות מפילים מאוד את האדם מעבודת ה', דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלימות, 'ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכו" (ע"ז ג.), ו'לא נתנה תורה למלאכי השרת' (קדושין נד). ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתירות, עליהם נאמר (ויקרא י"ח): "וחי בהם", 'ולא שימות בהם' (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל, ותמיד הם במרה שחורה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושים, ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחורות שלהם", ובשיחות הר"ן (סי' רל"ה) מובא: "איתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקיים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים, וכעין שמצינו בגמרא (שבת קיח:): 'אביך במאי זהיר טפי' וכו'. ואף על פי כן גם באותה המצוה אל יכנס בחומרות של שגעון ושטות ומרה שחורות, רק ידקדק בה בלי שגעון בכל החומרות. אבל בשאר כל המצוות אין צריכים להחמיר כלל. והלואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות"[9].

[1] עיין שיחות הר"ן (ע"ו): 'דרכו היה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף אפילו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף. ואף על פי שהיה עליו טרחא דצבורא שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת ה'. ולתן לנו עצות בכל עסקינו וכו' וכו', וגם מוחו היה משוטט תמיד בהשגות גבוהות ונוראות תמיד וכו' וכו', אף על פי כן היה עוסק בלימוד התורה בפשיטות הרבה בכל יום ויום. ולא היה טרוד כלל, רק תמיד היה בישוב הדעת. ובענין זה היה חידוש נפלא ואי אפשר לספר מזה כלל. ומחמת זה היה לו פנאי על כל דבר. ותמיד היה לימודו במהירות גדול מאוד'.

[2] וכמו שפירש בליקוטי הלכות הל' תלמוד תורה הל' ג' אות ח'. והנה אף שדעת התוס' (ברכות יז.) שרק על מנת לקנטר אסור, ועל מנת שיכבדוהו מותר, אך אפשר לפרש דכל מה שהתירו ללמוד לשם כבוד היינו כשרוצה באמת ללמוד לשמה וזה עיקר לימודו ואז יבוא ללשמה, ועוד שדעת הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ובפירוש המשניות) והרמב"ן (עה"ת אחרי סי"ח) והריטב"א (יומא סב.) והרא"ש והר"ן והמאירי ומהר"ם חלאווה (פסחים נ:) ור"י המובא בתוס' (פסחים שם) וספר העיקרים (מאמר שלישי פל"ב) והרמח"ל (מסילת ישרים פט"ז) ששלא לשמה שהתירו היינו שלומד מיראה או לקבל שכר בעוה"ב, ולשמה היינו מאהבה, אבל כשלומד לשם כבוד נוח לו שלא נברא, וכן מבואר ברבי חיים ויטאל בהקדמה לשער ההקדמות, ובזוהר שהביא שם (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), וכן בזוהר בכמה מקומות, וכ"כ בתולדות יעקב יוסף (פ' שלח), וכן מוכח מהגמ' בנדרים ס"ב ע"א: "שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וכו', רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קרדום להיות עודר בו, וקל וחומר ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה", וכעי"ז מובא במסכת אבות (פ"ד משנה ה'). וכבר הקשה המהר"ל בדרך חיים שם קושיא זו על שיטת התוס', ונשאר בקושיא עליהם, ולכן פירש כדעת הר"י בפסחים שכשלומד לשם כבוד נוח לו שלא נברא. ובאבן שלמה להגר"א (פ"ח) כתב: "מה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה וכו', היינו כשאינו מכוין לשום דבר, רק מנהג אבותיו בידיו, אבל לא במי שעיקר לימודו לשם כבוד", וכן כתב שם: "מה שהאדם לומד לשמה, אף שהוא מעט, הוא יותר טוב ממה שלומד הרבה והוא מלא מחשבות פסולות כגון כבוד וכדומה". ועיין בר"ן נדרים (פ"א ע"א) בשם רבינו יונה, שפירש על מה שאמרו 'על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה', דהיינו שלא עסקו בתורה לשמה, ועל כך נחרב בית המקדש.

וביסוד העבודה (לר"א מסלונים, ח"ב פ"א) כתב: 'הלא דבר זה מפורסם בלי שיעור ממה שאנו רואים כמה וכמה אנשים ולאלפים מה שהם לומדים שלא לשמה ורוצים להתכבד ולהתפרסם בזה בשמותם בשביל הכבוד וגם לריבוי הפרנסה שלהם והם בעוונותינו הרבים מצוי בין אלה שבזמנינו והם גם כן מאלו שמחברים ספרים לשם כך ומבלים כל ימיהם בתורה שלא לשמה', ומאריך שם שמזה ראיה שאין הכרח שמתוך שלא לשמה יבוא ללמוד לשמה, אלא רק כשהאדם רוצה מאוד ללמוד לשמה, והוא משתדל בזה ובא להיטהר, שאז יזכה לבסוף ללמוד לשמה.

וביושר דברי אמת (לתלמיד המגיד ממעזריטש) כתב: "באמת רבים וכן שלימים החושקים בתורה והוגים בה יומם ולילה, וסוברים שהם דבקים בה' ובתורתו, ומתענגים יותר בלימודה מכל עניני עולם הזה, וסוברים שמקיימים הפסוק (משלי ז ד) "אמור לחכמה אחותי את", אבל עדיין לא אור נגה עליהם, כי למה אמר הכתוב ודימה לחכמה לאמר אחותי את, ר"ל שיתדבק בה באהבה, ולמה לא דימה החכמה לאשה, וכמו שכתוב (שם לא י) אשת חיל וגו'. אבל הענין כי יש תענוג באיש ואשה, ויש תענוג באח ואחות, וההפרש ביניהם, זה תלוי בדבר והוא בטל, ולאחר המעשה כששונאים זה את זה יכולים להפרד בגט, וזה אינו תלוי בדבר, רק מחמת ההכרח שהם נולדים מכח אב ואם אחד. וענין זה יקרה לחכמה, כי אפשר לאהוב התורה מחמת התענוג שיש לו למי שלומד החכמה ורגיל בה תמיד ומשתעשע ביופיה, וזה דומה לתענוג איש מאשה יפה, והיא תלוי בדבר בטל, אבל אמיתת אהבת החכמה צריך להיות מחמת שהוא הבל הפה מהשי"ת ב"ה וב"ש, והוא עצם מעצמיו, כמו שכתוב (משלי ב ו) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואנחנו בניו הנאצלים מרצונו ית"ש, ונמצא אנחנו אחים לרצונו ולחכמה, ואי אפשר להפרד ממנה, ולזה האהבה צריך ללמוד.

כי אף על פי שנתרחקנו מזה הדביקות מחמת שנתלבשנו בגוף, ומעוללים אנחנו בעונות ופשעים, עם כל זה צריכים אנחנו לשבור לבנו הזונה, ולהשיב ולהתדבק להשי"ת על ידי האחוה שבינינו ובין החכמה, ועל ידה נבוא לאבינו שבשמים.

ובאמת מי שלומד שיהיה לו תענוג מהתורה כבוד וגבהות לב, אף על פי שאינו רואה בליבו זה בפירוש, רק מסתמא היא כן, כמו שאמר הרב מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל סתמא הוי שלא לשמה, כפסק הגמרא (גיטין ב' ע"א) לענין גט שצריך לומר לשמה, צריכים לפרש ענין זה, ולחשוב זה בלב תמיד, קל וחומר בתורתנו הקדושה אם לא יחשוק האדם כל כך להשי"ת כראוי, וח"ו ישכח מלבו השי"ת, ולא יקיים מאמר השלחן ערוך (אורח חיים סי' א' סעיף א') שויתי ה' לנגדי תמיד, וילמוד מצות אנשים מלומדה, אזי סתמא היא שלא לשמה.

ואף (פסחים נ' ע"ב) שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זהו באמת כך, אבל אנחנו אין מדברים רק איך הוא הדרך לבוא לשמה, ומתי יהיה זה, ואיך הוא ומה הוא.

ונמצא מי שלומד שלא לשמה הוא דומה לניאוף, כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה כ"ב סימן ד') נואף אשה חסר לב (משלי ו לב), כל המקבל עליו שררה להנות ממנה אינה אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה, וכמו שכתוב בשל"ה שאף על פי שאמרו רז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם ילמוד אדם שלא לשמה כי מתוך וכו', אין ר"ל שאין עבירה בשלא לשמה ח"ו, כי עבירה גדולה הוא, רק ר"ל אם לא ילמוד כלל, לא ידע כלל, רק אם ילמוד מתחילה שלא לשמה, וכשידע ויבין באמת האיך הוא דרכי התורה ותכליתה לדבק בהשי"ת, ויבין שיש עבירה גדולה בשלא לשמה, ילמוד בודאי לשמה, אבל בודאי שלא לשמה הוא עבירה גדולה, רק מתחילה אין ברירה, כל זה כתב השל"ה במס' שבועות שלו.

ובאמת אף על פי שאי אפשר שלא לקבל תענוג מן התורה, כי היא מתוקה מדבש, אבל באמת הותר לנו, רק לא למען זה נלמד, רק למען שהיא (משלי ל ה)אמרת אלוה צרופה, ואנו אחים בני אבינו".

וז"ל השל"ה שם: "בודאי מי שלומד תורה על מנת שיהיה לו שם גדול ויהיה מכובד, או מחזיק ישיבה כדי שיהיה לו הכנסה, אז עונשו גדול. ואש הוא עד אבדון המתגאה בדברי תורה, כמו שהאריכו רז"ל מאוד בזה. ולהביא דבריהם היריעה קצר מהכיל. רק יהיה עניו ושפל ברך". ועיין בשל"ה שער האותיות אות ד' שרק לילדים קטנים מותר לומר שילמדו לשם כבוד, וכשיגדלו קצת יאמרו להם שילמדו רק לשם שמים, וזהו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובדרושי הצל"ח (אהבת ציון דרוש שביעי) כתב ששלא לשמה שהתירו היינו מיראת העונש, ועוד כתב שכשעוסק שלא לשמה לא יקבל שכר על כך כי אינו אלא מבוא לבוא ללשמה. והמהר"ל בדרך חיים (פ"ד משנה ה') כתב: "לא ידעתי מה קשיא, דהא דאמר לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו שודאי שאם לא ילמד שלא לשמה לא ילמד לשמה, ובודאי טוב שילמד אף שלא לשמה משאם לא ילמד כלל דמתוך שלא לשמה וכו', דודאי אם לא ילמד כל שכן וקל וחומר שנוח לו שלא נברא ולא היה כלל, ועם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים, ומה שאמר דאשתמש בתגא חלף, בודאי אינו טוב הלומד שלא לשמה וטוב לו שלא נברא, מכל מקום יותר טוב משלא ילמד כלל, דאי משום דאמר כאן המשתמש בתגא חלף, מכל שכן דמי שלא למד קטלא חייב, כמו שאמר בפרק משה קבל תורה דלא יליף קטלא חייב, ואם כן לא קשיא כלל דהכי קאמר שאם אינו לומד לשמה אפילו הכי יש לו ללמוד דמתוך שלא לשמה בא לשמה ולא קשיא מידי". וכעי"ז פירש בתולדות יעקב יוסף (פ' חוקת).

ובזוהר (ח"א דף רכ"ג ע"ב) מובא: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אפילו עמלה דאורייתא דאיהו עמל בגיניהון דבני נשא או בגין יקרא דיליה, האי תחת השמש כתיב, דהא לא סליק לעילא".

ובתניא (פ' ל"ט) כתב: "כשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו כגון להיות ת"ח וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו, ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח, אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אלא מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו, אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ועולה למעלה, מאחר שלא תלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה, ולכן לעולם יעסוק אדם כו'", ועיי"ש שללמוד לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות יראה ואהבה הטבעיים עכ"פ, להוציאם מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו, ועיי"ש באריכות.

[3] בצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "אם חושק לאיזה מצוה יראה וישתדל לעשותה, ואל יבטל אותו היצר הרע לומר שהוא דבר שיוכל לבוא לידי יוהרא, אף על פי כן לא יבטלנה, אך יזהר מאוד אף שיבוא לו התפארות באמצע המעשה, ירחיק אותו בחוזק ובהתלהבות, ובוודאי לבסוף יעשה לשמה ממש בלא שום התפארות, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וירבה במצוות כל מה שיוכל והקב"ה יעזור לו שיהיה בלא פנייה, אך יתחזק עצמו בכל יכולתו". ובאבן שלמה להגר"א (פ"ח) כתב: "כשהיצר הרע מסית את האדם ללמוד לשם הנאה או רבנות, ואינו יכול לעמוד כנגדו, אזי יותר טוב ללמוד בספרי מוסר באותה שעה, עד שילך היצר הרע ממנו ואז ילמד".

[4] פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פ"א.

[5] חיי מוהר"ן, עבודת השם.

[6] עיין בצוואת הריב"ש (הנהגות הבעש"ט): 'יזהר להיות התפילה בין בקיץ בין בחורף קודם הנץ החמה דהיינו שיהיה רוב התפילה עד קרוב לקריאת שמע קודם הנץ, והחילוק בין קודם הנץ בין לאחר הנץ כרחוק מזרח ממערב כי אז עדיין יכולין לבטל כל הדינים וכו", וכן מובא שהמגיד ממעזריטש היה מתפלל כותיקין. ובמאור ושמש (פ' נצבים) כתב: "מתנאי העבודה התמימה לבל יפסיע האדם אפילו כחוט השערה שיעבור על אזהרות התורה ואזהרות חז"ל ובעלי האסופות האחרונים אשר דבריהם מלאו פני תבל בשולחן אשר ערכו, וכל הפורש מדבריהם כפורש מחייו. והאנשים אשר יעשה להם כהיתר לוותר על דברי הפוסקים בחשבם כי באם לא יתפללו בזמנם תפילתם יותר מעולה וכדומה, עבודתם אך שוא והבל", וכעי"ז כתבו בדרך פיקודיך (מצות ל"ת ט"ז) ומשמרת שלום(סי' ט' הערה א') ודברי תורה (מונקאטש) ח"א אות י"ז, ושולחן הטהור (סי' ק"ט זר זהב סק"ב).

[7] שיח שרפי קודש ח"ב עמ' ל"ו.

[8] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "אל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות, ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך". וכן מבואר שם שבדורותינו צריך להתרחק מתעניות וסיגופים משום שמביאים את האדם לעצבות.

[9] ובחיי מוהר"ן (סי' קצ"ד) מובא: "שמעתי מפיו הקדוש שאינו מסכים על אלו הלומדים והגדולים שרוצים דייקא להמציא חדשות, כגון איזה דין חדש או איזה הנהגה חדשה, וכוונתם אינה על האמת לאמיתו רק להמציא חדשות. ואמר שהיא תאוה אצל הגדולים להמציא חדשות דייקא, ולא היה דעתו מסכים על זה כלל, כי אין אנו צריכין להמציא חדשות רק העיקר שיהיה כונתו אל האמת לאמיתו".