המאמר עוסק בענין השבחים שאמר רבי נחמן על עצמו, והוא חלק מסדרת "מבקשי השם". לכל מאמרי הסדרה – לחצו כאן

שאלה

כיצד יתכן שרבי נחמן מברסלב אמר שבחים נוראים כאלה על עצמו, וכי אין זה סותר למידת הענווה, שהאדם צריך להסתיר עצמו ולמעט בכבוד עצמו?

תשובה

מצינו הרבה מאוד גדולי ישראל בכל הדורות שאמרו שבחים גדולים על עצמם.

כבר בתהילים מצינו שדוד המלך אמר על עצמו שבחים רבים: "שמרה נפשי כי חסיד אני וכו'", "ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני וכו'", ועוד רבים.

בגמ' בכורות  (נח.) מובא שבן עזאי אמר: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום". וכן רבא ואביי ורבי יוחנן אמרו: "הריני כבן עזאי בשוקי טבריא", דהיינו כבן עזאי שאמר שכל חכמי ישראל לפניו כקליפת השום, (סוטה מה. ערכין ל: קידושין כ. עירובין כט. ירושלמי ביכורים פ"ב ה"ב). וכן כאשר הלל הזקן שמח בשמחת בית השואבה אמר: "אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן" (סוכה נג:). ובמסכת עירובין נג: אמר רבי יהושע בן לוי: "מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת". ובבבא מציעא ס"ו ע"א אמר רב נחמן: "כולי עלמא לגבי דידי בדינא דרדקי נינהו", (כל העולם בפסיקת דיני ממונות, תינוקות של בית רבן לעומתי), והוא אמר זאת גם לגבי רב יהודה שנחלק עמו. ובמסכת ברכות (דף סג.) מובא שאמר לחכמים: "אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל". וכאשר ראה בן זומא את עם ישראל כולו עם כל חכמיו עולים לרגל להר הבית, אמר: "ברוך שברא כל אלו לשמשני", (ברכות נח.). ורבה בר נחמני אמר: "אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות", (בבא מציעא פו.). ובגמ' סוטה (מט:) מובא: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה דאיכא אנא, אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

וכן מובא לעיל מה שאמר הרשב"י על עצמו שהשיג מה שלא השיג אדם מיום קבלת הלוחות השניות, ושקרן אור פניו, וכו'. וכן מובא בזוהר באידרא דברים נשגבים ועצומים שאמר רשב"י על עצמו, וכן בגמ' מובא שאמר שיכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין, וכן אמר: "ראיתי בני עליה והם מועטים, אם שנים הם אני ובני הם".

ובספר שבחי האר"י מובא שאמר האריז"ל לתלמידו בזה"ל: "תמיד כשאני ישן נשמתי עולה למעלה דרך שבילים ונתיבות הידועים לי ומלאכי השרת באים כנגדי ומקבלים נשמתי ומביאים אותי לפני מטטרו"ן שר הפנים והוא שואל אותי לאיזה ישיבה אני רוצה לילך וכו', ובאותם הישיבות מוסרין לי רזי וגנזי התורה אשר מעולם לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע"ה".

וכן בעל השאגת אריה אמר: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מרבי אליהו הוילנאי", (ויקהל משה עמ' קע"ב). ופעם אחת גילה החתם סופר בסוד לבנו ואמר לו: "לא מצאתי בין גדולי דורינו אחד אשר יש לו יד כמוני בחכמת הקבלה", (חוט המשולש עמ' קי"ב). והרד"ק כותב במכתב להר"י אל פכאר הרופא: "אין רב בספרד וצרפת מדקדק בדברי חז"ל בחומריהן ובקוליהון יותר ממני וכו'", (מכתב זה נדפס ב"אגרות קנאות" ח"ג של קובץ תשובות).

וכן הרה"ק רבי אלימלך מליעזסק זי"ע אמר: "אמת כי יש כמה צדיקים בדור, אך כמוני איננו להיות כל מגמתו בלתי לה' לבדו". וכן הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע אמר: "תיתי לי דבדבר זה אני גדול מכל תלמידי הבעש"ט, כי אני רואה שכל מאכל ומשקה שהבעש"ט מכניס לפה קדשו, בא להב אש מן השמים ומעלה את המאכל לשמים, ושום אחר מתלמידיו זולתי אינו רואה זאת"[1], והרה"ק רבי הירש לייב מאליק זי"ע אמר שהוא חד בדרא בחכמה.

וכן מצינו הרבה צדיקים שאמרו על עצמם שהיו ראויים להיות משיח אם היה הדור ראוי, כגון בעל האור החיים הקדוש[2] ועוד. וכן הגר"א זצ"ל אמר דברים גדולים על עצמו[3].

ובשל"ה הקדוש (פ' עקב) כתב לבאר את ענין האמוראים שאמרו על עצמם דברים גדולים, על פי החובת הלבבות בשער יחוד המעשה, שעיקר הענוה הוא מידת ההשתוות, שלא יהיה חילוק אצל האדם אם משבחים אותו או מגנים אותו, וממילא יכול הצדיק גם לשבח עצמו לצורך מסויים, ואין בזה גאוה כלל, כי עיקר מידת הענווה אינה שלא ידע הצדיק מעלותיו והשגותיו, אלא שידע שהכל חסד חינם מאת ה' יתברך ואין לו מעצמו כלום, (וכמבואר גם בספר חכמה ומוסר (להסבא מקלם, ח"א אות פ"ב), ובספר 'חיי עולם' לבעל הקהילות יעקב ועוד הרבה ספרים).

ובפרט אותם הצדיקים שזיככו עצמם לגמרי מכל התאוות והמידות הרעות ובכלל זה מידת הגאוה והישות, הרי ודאי שלא שייך אצלם חשש גאוה בהודיעם את גודל מעלתם והשגתם. ואף שמצינו לפעמים במדרשים וכדו' שהקפיד הקב"ה על צדיקים ששבחו עצמם, הרי בודאי שיש בזה סודות נוראים וגדולים, ורק קל דעות ה' יכול לדון כל צדיק אם אכן היה צריך לשבח עצמו, או שלא היה בזה צורך, והלואי שנזכה שתהיה לנו אפילו נגיעה קטנה במדריגות קדושים וטהורים נוראים ונשגבים לפני שנתחיל לחשב חשבונו של עולם אם אכן היה הצדיק צריך לשבח עצמו או לא.

ובליקוטי מוהר"ן (סי' קמ"ז) מובא: "עיקר מדת הענוה כשיהיה במדרגה שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו ע"ה (במדבר י"ב): "והאיש משה עניו מאוד", זהו מדרגת הענוה בתכלית, וכמו שמצינו באמוראים שאמר רב יוסף (סוטה מ"ט:): 'לא תתני ענוה דאיכא אנא'".

ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל שמוהר"ן היה מחמשת הצדיקים המופלגים יחידי הדורות, שהם גלגול נשמת משה רבינו ע"ה, שכל הצדיקים מקבלים מהם, וגילה שאי אפשר להיות איש כשר באמת ללא קיום עצותיו והנהגותיו, הרי ודאי שהיה צריך להודיע את גודל מעלת נשמתו, וגודל עוצם השגתו, כדי להודיע לכל ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, וכדי לקרב כל ישראל לאביהם שבשמים, וכמובא בשו"ע (יו"ד רמ"ו סכ"א): "מותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה אם צריך הוא לכך".

[1] בעש"ט על התורה בהקדמה.

[2] פרשת ראה ד"ה כי יהיה בך אביון.

[3] קול התור פרק ג' עמוד תקי"א.