ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (בראשית ג,יז)
ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א)

לפתע החל להרגיש שהדירה בה הוא דר זה שנים רבות בנעימות ובשמחה החלה להיות צרה ומחניקה, הוא לא מוצא בה טעם, היא משרה עליו מרה-שחורה. כלי הבית שעד לאחרונה היו חביבים עליו איבדו פתאום את חינם, עינו רואה רק את החסרונות שבהם, עד שנתמלאה סאת לבו והוא מחליט 'להרחיב' את דירתו ולהחליף את כלי הבית. וכאן התחילה מסכת יסורים חדשה; הלוואות, חובות, בנקים, ערבים. כשהבנייה עצמה מלאה אף היא במרירויות, נזקי שכנים למיניהם, תרעומת ומחלוקת, מפח נפש על דברים שהזמין ולא קיבל כרצונו, ועוד כהנה.

מרוב היותו נתון בקלחת רצונו לשמח את עצמו, אינו מרגיש כיצד ייסוריו רק הולכים וגדלים, המרירות והעצבות רק מתעצמת.

* * *

מהו סוד המרירות והעצבות הזאת שמתלבשת לפתע על האדם גוזלת את מנוחתו וטורדת אותו מטירדה לטירדה?!

בחטא 'עץ הדעת' נתקלל אדם הראשון בקללה מרה: "בעצבון תאכלנה". רבינו הקדוש מסביר שזה לא היה עונש חיצוני בלבד, אלא זו עצמה היתה זוהמת הנחש אותה הטיל הנחש באדם וחוה על ידי החטא. זוהמא זו גורמת לאדם שהולך אחר עצת הנחש להרגיש תמיד חסר סיפוק ומלא עצב, זהו עונש מר שבו חש נרדף מבלי שירדפוהו, לבו מאבד את שמחת החיים ומבקש רק הנאה חיצונית של ריבוי ממון שלעולם לא בא על סיפוקו אלא מוסיף עצב על עצב, וכמו שאמרו חז"ל "יש לו מנה רוצה מאתיים". עצב זה אינו מרפה בשום אופן. הדמיונות נתלים בהרחבת הדירה או בהחלפת כלי בית וכדומה, אבל באמת יש כאן קללת 'עצב', שכל עוד היא לא תתרפא לא יועיל שום דבר שבעולם, והחסרון רק ילך ויגדל חלילה.

וכך מלמדנו רבינו הקדוש: "אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר. כי הממון והעשירות שלו הוא בבחינת 'בעצבון תאכלנה', שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, אנפין חשוכין, מיתה" (ליקוטי מוהר"ן, כג). ועצבות זו מקורה ב"זוהמת הנחש".

מקורה של 'זוהמת נחש' זו, היא כאמור עונש על פגם חטא אדם הראשון, פגם הדעת והקדושה. וכל מי שחלילה מקלקל קדושתו ביותר, נמשכת עליו זוהמת נחש זו ביתר שאת, ומן השמים טורדים את מנוחתו ומעציבים את רוחו, לחוש חסר ולהיות להוט אחר ריבוי ממון והתרחבות גשמית, שאינה אלא בור תחתיות וגלגל חוזר של עצבות והרגשת חוסר ביתר שאת חלילה.

וכך מגלה לנו מוהרנ"ת: "מי שלא התגבר על יצרו ופגם בקדושה, אזי עבירה גוררת עבירה, וכשאינו זוכה להתגבר לשוב, אזי מפילין אותו נפילה גדולה, דהיינו שמפילין אותו לתאות ממון, ונופל עליו עול הפרנסה וריבוי הצטרכותו, ובאין עליו טרדות גדולות ויגיעות רבות ודאגות עצומות וכעס ומכאובות ובלבולים רבים בענין הממון, בחינת 'בעצבון תאכלנה', בחינת 'בזעת אפיך תאכל לחם', ונטרד כל ימיו ח"ו בתאות ממון, בחינת 'משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים', ורוצה דייקא להרבות צרכיו להתנהג בדרך הנגידים" (ליקוטי הלכות, קידושין ג).

הוא חושב 'נֶבַּאך' שהוא נצרך, ושברצונו הוא בא להרחיב את דירתו ולהשקיע בממונו, ואינו מרגיש שזה עתה מפילים אותו 'נפילה גדולה…' משליכים ומרחיקים אותו חלילה. אם לפחות היה צועק ובוכה לבל ישליכוהו יותר, הייתה צרתו פוחתת והולכת, אבל הוא מרגיש שותף להוסיף ולדאוג ואינו מבין שעליו לברוח.

במעמד הר סיני, עליה אנו קוראים בפרשת השבוע, התקדשו ישראל ו"פסקה זוהמתן" אשר הטיל הנחש בחוה (שבת קמו ע"א). הלא היא: זוהמת העצב של תאוות ממון, והמרירות של "בעצבון תאכלנה" (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה, יב).

בקבלת התורה יצאנו לחרות משיעבוד טרדות העולם הזה. שכן, רק "הגויים הם מזוהמת הנחש שהוא בחינת ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, שזהו בחינת עצבות ויגיעות וטרדת הפרנסה, בחינת בעצבון תאכלנה. אבל אנו בני ישראל צריכין לטהר עצמנו מזוהמא זאת ולבטל העבדות של טרדות העולם הזה ולקשר עצמנו אל התורה שהיא שלמות הדעת ששם החירות. כי באמת ישראל עם קדוש הם היפך מעבדות דסטרא אחרא, בבחינת 'כל ישראל בני מלכים הם', כי הם קיבלו את התורה ששם עיקר החירות, כמ"ש 'חרות על הלוחות', אל תקרי חָרות אלא חֵרות" (ליקוטי הלכות, מילה ד).

עומדים אנו בימי השובבי"ם הקדושים בהם אנו עוסקים בתיקון היסוד והקדושה, וכדאי מאד שנזכור: העונש על פגמי הקדושה חלילה, הוא: שהאדם נופל לעצב זה שטורד אותו להפוך לעבד לתאוות הנגידות וההתרחבות בעולם הזה! ומי שמוח בקדקדו מקבל עליו עול תורה ועי"ז נעשה בן חורין ממלאך המוות האכזר הזה.

קבלת עול תורה אינה ענין רק לאנשים; גם הנשים היו חלק בלתי נפרד בקבלת התורה, וגם הם קיבלו על עצמן את עול התורה. "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים – ותגיד לבני ישראל". על אף שהן פטורות מחובת לימוד התורה, אולם הן מחויבות בעצם קבלת עול התורה. 'עול התורה' פירושו: להשתעבד לידיעה ולזכרון התמידיים שבאנו לעולם לעבודת בוראנו, ולא לעבוד את הנחש הקדמוני המטעה כאילו יש כאן חיות אחרת! וככל שמשתעבדים באמונה פשוטה לידיעה זו, כן יוצאים לחירות מקללת העצב הנוראה הזאת.

הבה נכריז כולנו 'נעשה ונשמע!' נשעבד עצמינו למאס את העונש של תאות ממון ושאר הנאות עולם הזה, ולא נתפתה לכנותם בשם 'תענוגים…' נקבל על עצמנו להיות עבדי ה' לעשות רצונו ולחשוב מחשבות איך לעבדו ביתר שאת, כי אז נזכה לחיים בזה ובבא.