"כבשה שחורה"

לדאבונינו, בהרבה בתים יש לפחות ילד אחד שהוא קצת חריג, ההוא שאף פעם אינו מסתדר עם האחים, זה שתמיד דרכו להציק או סתם לנדנד. ילד זה שאמנם מעשיו הם שגרמו לו, אבל במציאות הוא מרגיש עצמו נרדף ומסכן, לא תמיד הוא מבטא זאת בפיו, ולא תמיד יש לו היכולת לומר זאת בפירוש, ותמיד, בגלל התנהגותו, הרגשתו לא תתקבל, אבל וודאי שהרגשה זו רודפת אותו. הוא תמיד חש שהוא שונה מאחרים, נחות מהם, "כבשה שחורה". אם בנוסף לכל הוא ניחן בזוג ידיים שמאליות, ובכל דבר שהוא נוגע הוא מזיק – וכמובן על כל קלקול או שגיאה שהוא עושה הוא מקבל נזיפה, (שאגב, בדרך כלל אינה ביחס מדויק למה שהוא עשה) – במקרה כזה גם הורה שניחן משמים במידת הסבלנות, בכל זאת לילד הזה גם הוא כבר איבד את הסבלנות. במצב הזה עתיד הילד נמצא חלילה בסכנה גדולה.

אם כולם נגדו – אתה לצידו!

כפי מה ששמעתי מגדולי המחנכים, כלל זה יהא מסור בידך: אם אתה רואה ילד שכולם נגדו, היה אתה לצידו.

אף פעם אל תיתן לילד לעמוד לבד. גם כאשר הילד אינו צודק, תראה שאתה מלמד עליו זכות. מספיק משפט אחד כדי להפיג ולהפחית את המתח. כך, למשל, בשעה שכולם נוזפים בו, אתה יכול לומר: "הוא ודאי לא התכוין לרעה" או: "גם לי קרה פעם כזה סיפור" וכדומה. אחר שאתה לצידו, ואחרי שהוא יודע שכוונתך טובה, ואינך שופט אותו לפי הדעות הקדומות שהוא חושב שיש – ושאכן ישנן – ל"כולם" עליו, תוכל בהזדמנות מתאימה להסביר לו בשקט את השגיאה שלו, אבל זה אחרי שהוא קיבל את ההרגשה שאתה לצידו, ואחרי שאכן מישהו היה לצידו והגן עליו.

המצב חמור הרבה יותר אם הילד זוכה לתואר "מכובד" בקביעות. 'בטלן שכמותך', "שליימזל", "נו, למה ציפית ממנו", "זה הרי הוא" וכדו'. כשילד שומע תארים כאלה באופן קבוע, לא זו בלבד שאין לו שום רצון, כח או תקווה להשתנות לטובה, הוא גם עלול לאבד את כל הביטחון העצמי שלו, ואז הסכנה גדולה עד מאוד, ה' ירחם.

"הרב! תראה מה תלוי על הקיר!"

ידוע לי על תלמיד בתלמוד תורה, שאיבד את חינו אצל כל המלמדים. בכל רחבי התלמוד-תורה ידעו להצביע על ה"חיה רעה" שידו בכל ויד כל בו. באחד הימים נקרא הילד למשרד ונשאל ע"י המנהל (שהיה מחנך נפלא): באיזו נקודה אתה חושב שאתה מוצלח? 'בשום דבר!' השיב התלמיד, בלי לחשוב, (ומה הפלא, הרי זה מה שהוא שמע תמיד בבית ובת"ת). 'אולי לשיר?' ניסה המנהל, 'מה פתאום', ענה התלמיד, 'אני רק פותח את הפה וכולם צוחקים'. אולי חשבון? התעקש המנהל, 'שהמורה יראה את התעודות…' היתה התשובה. 'ואולי לצייר?' ניסה המנהל שוב, ונענה: 'יכול להיות'. המנהל ראה בתשובה זו את חבל ההצלה אותו חיפש. הוא הביא מיד דף ציור ומכשירי כתיבה, והילד צייר בית עם נוף.

יש לומר, לציור לא היה לא טעם ולא ריח. אולם המנהל לקח את הציור, השלים אותו, מסגר אותו במסגרת מהודרת, לא לפני שחתם את שמו של הילד על התמונה, וביקש מאיש התחזוקה לתלות את התמונה במקום מרכזי בת"ת.

נקישות נרגשות נשמעו למחרת בחדר המנהל: הרב! הרב! תראה מה שתלוי על הקיר! קרא הילד כשעיניו זולגות דמעות…

לא, הילד לא הפך למחרת לילד פלא. אולם בתהליך ארוך, שמעשה זה היה תחילתו הארוכה, הפך הילד אט אט לאדם אחר ממש. כיום, עשרות שנים לאחר מעשה, הוא משמש כאיש חינוך מעולה.

הכל בזכות ציור אחד פשוט.

ומעשה אמיתי זה הוא דוגמה איך לרומם ילד מהשפלה, ולנסות לסייע לו להיות מה שהוא יכול להיות – אדם.