כהמשך למאמרינו הקודם בנוגע לזהירות שעל ההורים להזהר שגם ילד 'קשה' יקבל את ההתייחסות הנכונה ואת תשומת הלב החיובית, ברצוני להביא לזה סמך מדברי חז"ל, שהרי "הפוך בה והפוך בה שכולא בה", בתורה הקדושה ובדברי חז"ל הקדושים אפשר למצוא רמזים לכל הדברים שבעולם.

"אי אפשר להתייחס לכל אחד!"

הגמרא (בבא מציעא דף צ"ג ע"ב) מספרת על רועה בשם בר אדא שהעביר בהמות, אותן רעה תמורת תשלום, על גבי גשר כשלפתע דחפה אחת הבהמות את חברתה, והפילה אותה לנהר שם היא טבעה. כשנתבע הרועה לדין על חוסר השמירה, השיב לבית הדין כי הוא פטור מתשלום, שכן היה זה מקרה אונס: "מאי הוה לי למיעבד" [=מה יכול הייתי לעשות?]. דיין בית הדין, האמורא רב פפא, השיבו: איבעי לך לעבורי חדא חדא, [=היה עליך להעביר על גבי הגשר כל בהמה בנפרד). אמר לו הרועה: וכי סבור אתה שאני מסוגל לכך, להעבירן אחת אחת?

השיבו רב פפא: כבר צווחו קמאי דקמך ולא איכא דאשגח בהו [=כבר צעקו על כך קודמים לך וטענו טענה זו, אך אין להתחשב בה].

"אפשר להתייחס לכל אחד!"

מבואר כאן בגמרא שמדורי דורות טענו הרועים, במקרה שלנו, המחנכים: אנו שומרים על הכלל, אין באפשרותינו להתייחס לכל יחיד בפני עצמו. אולם טענתם לא התקבלה אצל חכמינו.

לענייננו, אנו ההורים והמורים, קיבלנו שליחות מיוחדת לחנך את צאצאינו ותלמידינו בדרך התורה. עלינו לשנן לעצמינו שכל ילד וילד עולם בפני עצמו הוא ומוטל עלינו להתייחס אליו בהתאם. מי כמונו יודעים שאין שום ילד שהוא בדיוק כאחיו או כחברו, ובדיוק כך כל אחד צריך גם לקבל את הטיפול הפרטי שלו, וכאן לימדונו חז"ל כמה מוטלת עלינו, הרועים החובה להזהר ולהשמר שלא יפגע אחד בחבירו.

וכאמור, העצה לזה היא, לתת לכל אחד את הכבוד והיחס המגיע לו [ואם נדמה שלא מגיע לו, להמציא סיבות ומקרים, להתפס לדברים קטנים לכאורה, ועליהם לשבח ולכבד], וודאי שלא לדון אותו ביחס לאחרים, שאז הסכנה של 'נפילה לנהר' גדולה ביותר חס ושלום, ובוודאי צריך להיזהר שלא ידחוף אחד את חבירו.

להזהר מטעויות בתום לב…

לא פעם אנו רואים שני אחים, שהקטן מוכשר יותר מהמבוגר, ובלי לשים לב, ובלי חשיבה מוקדמת, יכולים בטעות לשבח יותר את הקטן, ואז באופן טבעי מרגיש הגדול את עצמו מושפל, וודאי חמור הרבה יותר אם אחד משפיל את חבירו ישירות, אז וודאי הסכנה גדולה עד מאוד. וזה מוטל עלינו ההורים והמורים – הרועים – להשגיח, לעודד, לעזור, לתת יד ותמיכה. התשובה "איני מסוגל", או "איך אני יכול לשים לב אליו בין כולם" אינה מתקבלת בבית הדין בו ידונו אותנו על אבדנם ח"ו של נפשות יקרות, אם לא עשינו מספיק על מנת שלא יפלו.

אנו מוצאים בחז"ל דוגמא נוספת של טיפול בילד 'קשה', שבעקבות טיפול נכון וחכם גדל להיות לאדם גדול. כך מספרת הגמרא (בבא מציעא דף פ"ה), על ר' שמעון בר איסי שהצליח להציל תלמיד בן גדולים שהגיע רח"ל לדיוטא אחרונה, ועל ידי דברי פיוס וכבוד הצליח לרומם אותו עד שנהיה ברבות הימים לתנא קדוש. ולמחנך כזה קוראת הגמרא "ולוקח נפשות חכם".

והם הם הדברים שכתבנו: בחכמה אפשר לקנות את נפש הילד ולהעמידו במקום הנכון בס"ד.