מאותתים לך, שים לב!

מאז עומדו על דעתו עסוק הוא עד למעלה מראש. ביום וגם בלילה, ראשו ורובו בסידורים ועסקים. מדבר עם פלוני, מתווכח עם אלמוני, בוחש בקדירה זו ורוקח בעניין אחר. בגיל כלשהו התחילו מיחושים שונים, כאב פה גניחה שם. הוא לא התייחס, אין לו פנאי לקטנות. מן הסתם, אמר לעצמו, הגיל עושה את שלו. ואז ביום בהיר אחד הוא התמוטט, הובהל לבית החולים, אושפז ונבדק, הרופא זימן אותו לשיחה חמורת סבר:

"אירע לך נס, ההתמוטטות הצילה את חייך. בבדיקות שערכנו, זיהינו ממצאים מדאיגים, המחייבים טיפול מיידי. כרגע יש מה לעשות, אילו באת בעוד שבועיים, כבר היה מאוחר מדי…"

* * *

החיים הם מרוץ, או אפילו מרדף. אדם מתנהל מתוך הרגל, מתרוצץ, ממהר. הקו המנחה את אורחותיו הוא ההרגל, והרגלים, כדרכם, אינם כבולים בהכרח למה שנכון, בריא ועדיף. הרגלים הם פועל יוצא של הסתגלות, ואדם עשוי להסתגל גם לאורח חיים מזיק ומתיש הפוגע בו ובשאיפותיו.

כל עוד חש אדם בריא, אין לו פנאי לשים לב ל"זוטות" כמו מחושים וכאבים חולפים; אינו מעוניין להתייחס ברצינות לאיתותי מצוקה המבקשים את תשומת לבו, ולשקול שינוי ותיקון. אנשים מנהלים עסק, תפוסים עד למעלה מראש בהתנהלות שוטפת, השקעות ותוכניות, ואינם מסוגלים להתייחס לסדקים הדקים, שמתפתחים והופכים לבקעים וסיכונים חמורים. התנהלות שכזו עלולה להימשך עוד ועוד, עד להתרסקות מוחלטת.

להבין את הרמז

כך ממש גם בעבודת השם. אדם חי, נושם ופועל, פה ושם הוא נתקל בבעיות; מידה פלונית מגלה סימני מצוקה, הרגל אלמוני גורם לתופעות בעייתיות, לפעמים הוא נכשל, לעיתים שוגה. האירועים הללו מאותתים לו: 'שים לב, דברים מסוימים דורשים את התייחסותך'. אך הוא עסוק מדי, בבהילותו אין לו פנאי לשימת לב 'מיותרת'. המציאות דוחקת בו לדהור הלאה, להספיק, להתקדם, לסיים. ובינתיים הבעיות הקטנות הופכות לקשיים גדולים, האיתותים מתגברים, והסכנה לנפילה מוחלטת קרובה.

אך אין סיכוי לשינוי. משום ששינוי ותיקון מהותי, יתכן רק באמצעות שימת לב ומשמעת עצמית, עיקשת ורצינית.

איך אם כן, עוצרים את הרכבת בזמן?

בתקופת בית המקדש התנהל העולם בהנהגה של שלמות, לא ניתן היה להרחיק לכת בחוסר שימת לב. אם שכחת – הגיע הרמז מיד. אדם שוטט בעולם, זחוח וגאה, פער פיו ללא חוק, דיבר לשון הרע, ריכל, חידש והרגיש מוצלח מאין כמותו. אך לפתע פתאום, זרחה על מצחו בהרת, פרח על עור בשרו נגע, ואז באה ההתמוטטות המצילה: "והובא אל הכהן", "וראהו הכהן", הוא יוצא אל מחוץ ליישוב, מוסגר ויושב בדד, "וטמא טמא יקרא". ההוצאה הזו אל מחוץ למחנה, הבידוד, הטומאה, כל אלו נועדו לחלץ אותו מהבהלה וההיסח הדעת. אם בבהילות עיסוקיו לא יכול היה להבין מדוע זקוק הוא לרפואת נפש, לעצה טובה, לתיקון, הרי כעת, מתוך תחושת הטומאה והנידוי, בוערת בו ההבנה 'אני מוכרח לרוץ אל הכהן, לקבל רפואה, לפקוח אוזניים ולקבל'. רק לאחר ההתמוטטות, בדד ומחוץ למחנה, העיניים נפקחות.

ובימינו, איך נחלצים מהיסח הדעת מסוכן?

נגע הצרעת קיים גם היום, בדמותם של עצבות והעדר חיות. הצרעת נקראת 'משכא דחוויא' [-ארס הנחש], והעצבות כמו הצרעת, מקורה מקללת הנחש הקדמוני: "ונחש עפר לחמו" – עצבות וכבדות. כולנו יודעים עד כמה יש להתרחק מעצבות, ובכל זאת, מדוע משתלטת על הנפש עצבות? יש לכך מטרה. העצבות באה לעורר אותנו, בדיוק כפי שהצרעת עשתה זאת בזמן הבית.

הכבדות מעוררת להטהר

איך תופסת העצבות את הנפש? הגורם הישיר הם דיבורים מקולקלים. רבי נחמן, בתורה ג' בליקוטי מוהר"ן מלמד, שניגון של רשע, קשה לעבודת הבורא. העולם הזה מלא ועמוס בדיבורים מיותרים, אנשים מדברים ומעמיסים ללא הרף מידע מיותר, שמועות, פטפוטים, הבלים. ומשם נובעות הדאגות, המחשבות, העייפות, והייאוש. הניגון הזה, הממתיק סוד ומעורר עניין מאפס וכלום, הוא ניגון פגום, בבחינת 'מנגן רשע'. והוא מביא לאטימות ואדישות.

אם האוזניים סתומות בשמועות מיותרות, איככה יימצא בהן מקום לקליטת שמועות טובות ונחוצות, לדיבור מחיה נפשות, התעוררות טהורה לתשובה, עצה מתוקה, מחשבה ישרה, ובעיקר – דברי תורה? לאדם התפוס בשרעפי הזמן והבליו, קשה להבין על מה מדברים בספרי הצדיקים. נדמה לו כאילו העיסוק בעבודת המידות ונקיות הנפש, אינו אלא עניין של דקויות, דיוקים ו'עניינים', וממילא, הוא אינו מוצא בכך עניין. ה'צרעת' הזו, האטימות הפנימית להתחדשות והיטהרות, עלולה ללוות אותו כל ימיו.

חסד גדול עושה עמו השם יתברך, שהוא מוצא עצמו לפתע פתאום – מצורע, חסר שמחה, או שבוי בעצבות כבדה, כשאינו מסוגל לפעול מאומה. אז, כשהוא מואס בעייפות הנפש, הריהו מתעורר ושואל: האם לזה ייקרא חיים?!

הכבדות פותחת איפה צוהר להיטהרות. אדם מוצא עצמו בדד, טמא, עצוב ומדוכדך. כעת הוא מוצא על כורחו את הפנאי, לרוץ כל עוד רוחו בו אל הכהן, להטות אוזן לדברי הצדיק, ולהקדיש את עצמו לריפוי הנפש. אנשים רבים זכו להכיר ולייקר את דיבורי הצדיקים, רק לאחר שחשו היטב את טעם הצרעת, כבדות הנפש ודכדוך הרוח. רק כך, זכו למאוס באמת ברוח הסערה הפוקדת בני אנוש, ולהיכנס לחיים אמתיים ולשמחת המצוות.

כעת בימי הספירה הקדושים, כולנו עסוקים בסדר ימי טהרה. כעת דווקא, מתוך האופן בו אנו רואים איך אנו מעבירים את ימינו החולפים, נוכל לזהות בתוך הסדקים הקטנים, היכן יש לתקן ולשפר, ויהיו בידנו הכלים הנכונים, להתכונן לגאולת הנפש, וקבלת התורה הקדושה בשבועות.