מאבק האמונה ההירואי של חסידי ברסלב בברית המועצות

א.א. גרשוני

(המאמר הבא פורסם בעיתון המודיע, בשנת תש"כ, בשיאה של פרשת יוסל'ה הידועה, שגיבורה – הסבא ר' נחמן שטרקס – הוא שזה שסיפר חלק מהעובדות המובאות כאן. המאמר בא, בין היתר, גם לתת רקע לפרשת יוסל'ה, ולעקשנותו של ר' נחמן שלא למסור את נכדו לחינוך קומוניסטי…)

בתולדות מאבקה של יהדות רוסיה הסובייטית על דתה ואמונתה, הת­בלטו חסידי ברסלב בגבורתם הנפשית, בעקשנותם ללא גבול, תוך עמידתם האיתנה על משמר קדושת היהדות. חסידי ברסלב המשיכו במאבקם שנים על שנים גם לאחר שברוב ערי ועיי­רות בריה"מ כבר נכנעה היהדות הרוסית. הם המשיכו לשמור על אורח חייהם הדתי ועל צביונם החסידי המובהק שעה שאחרים המירו את כ­בודם ולא השאירו זכר ליהדותם.

קבוצת חסידי ברסלב, אם כי היתה קטנה בכמותה, סך הכל כמה מאות משפחות, תופסת את המקום השני אחרי חסידי חב"ד, בתנועת המרי נגד משטר הדיכוי ורדיפות אכזריות על שומרי תורה ומצוות ברוסיה ה­סובייטית. כעדות לכך יכולים לשמש דבריו של עיתון היבסקציה באוק­ראינה – "שטערן", הכותב, כי הם (הייבסקים) כבר גמרו עם הדת ב­מחנה היהודי. מפריעים להם דרכם למטרה הסופית רק חסידי ליובאוויטש וחסידי ברסלב.

חסידי ברסלב התמימים, למרות היותם חסרי נסיון ארגוני כל שהוא, על אף היותם עניים ואביונים גילו כושר התמצאות במצב הקשה ביותר והמשיכו להתקיים כקבוצה מאורגנת המכלכלת את עניניה הרוחניים והחומריים, גם בתנאי חיים ומשטר קשים ביותר.

המרכז – באומן

המרכז של חסידי ברסלב היתה העיר אומן אשר באוקריינה. בעיר זו נמצא הציון של רבם הקדוש ר' נחמן זצ"ל. העליה ל"ציון" מדי שנה בשנה לתפילה ב"ימים הנוראים" הח­זיקה את חסידות ברסלב, מכיון של­אחר פטירתו של ר' נחמן מברסלב לא עמד לה רבי אחר במקומו. תקו­פת שנים לאחריו נחשב כראשה ומנ­היגה של חסידות ברסלב ר' נתן שטרנהרץ, תלמידו המובהק של ר' נחמן שהעלה את רוב תורותיו על ספר, אולם גם הוא לא נחשב רשמית כ"צדיק" ממלא מקום אלא בתור חסיד ותלמיד גדול של ר' נחמן. מה שנשאר להם לחסידי ברסלב היו ספ­ריו של הרבי הנלמדים על ידם בכל עת, מהם הם שואבים את יניקתם הרוחנית. המקשר אותם יחד להיות חטיבה מלוכדת היה המפגש בין החסידים בעת עלותם להתפלל על קבר רבם הקדוש. במצב דברים שכזה נחשבה העליה ל"ציון" כחובת כל חסיד ברסלבי, אם רק ישנה אפשרות כלשהי להגיע ל"ציון". במסורת זו המשיכו חסידי ברסלב משך שנים מרובות גם בתקופה הסובייטית. מאות חסידי ברסלב היו נוהרים שנה שנה לעיר אומן להתפלל על ה"ציון" ב"ימים נוראים". היו גם מקרים אחדים שחסידי ברסלב הנמצאים בפולין הסמוכה לרוסיה הבריחו את הגבול ל­מטרה זו. בשנת תרצ"ה (1935) הגיעו מפולין שלושה מחסידי ברסלב ברשיון הממשלה הסובייטית, שהעניקה להם אשרות כניסה. לעובדה זו נודעה חשיבות מיוחדת כפי שיסופר.

כזה היה המצב עד שנת תרצ"ו. בשנה זו הוחמר המצב. בית הכנסת האחרון של חסידי ברסלב בעיר אומן הוחרם ובזה הונחתה מהלומה כבדה על חסידי ברסלב. אף על פי כן המשיכו להתפלל בצוותא בבית פרטי.

מספר עובדות על מסירות הנפש

נמסור כאן מספר עובדות המעי­דות על מסירות הנפש שגילו חסידי ברסלב ברוסיה בשמירתם על קדשי היהדות:

ראשית כל הוא חינוך הב­נים ליהדות. תלמודי תורה התקיימו בעיר אומן גם בשנות השלושים, בזמן שבערים אחרות כבר לא היה זכר להם. מימון ההוצאות הדרושות לכך נעשה בעזרת הרבי מליובאביץ. משנסגרו תלמודי התורה החלו ח­סידי ברסלב ללמד את ילדיהם תורה בבתים פרטיים, אולם גם במקרה זה נתקלו בקשיים עצומים: קיים חוק חינוך חובה המחייב את כל אב להכ­ניס את ילדיו לבית הספר הסוב­­ייטי. במשרד הרישום של העיריה רשומים כל הילדים שבעיר, אבל ב­בית הספר הסובייטי נפקד מקומם של ילדי חסידי ברסלב. הרשות המוס­מכת לכך היתה תובעת תשובה מה­הורים, מדוע אין הם מוסרים את ילדיהם לבית־הספר הסובייטי. ההורים היו מצדיקים עצמם בכל מיני אמתלות. רבים טענו כי אין לזה שום סיבה דתית, אלא שהילדים סתם כך אינם רוצים ללמוד שום דבר.

תצויין אפי­זודה הבאה: חסיד אחד נאבק זמן ממושך על נפש ילדו ולא מסרו לבית הספר הסובייטי. לבסוף ראה כי אפ­סה כל תקוה ותחבולה ואין לו כל דרך להסתיר את ילדו, הלך והודיע למשרד הרישום כי ילדו מת… הילד נמחק מספר החיים והוכנס בין ה­מתים. דבר זה איפשר לאב לשלוח את בנו לעיר אחרת ללמוד תורה. בדרכים אלה וכאלה המשיכו חסידי ברסלב לחנך את ילדיהם לתורה ו­­למצוות. היו גם כאלה שלא נשארה בפניהם כל ברירה והם הוכרחו למ­סור את ילדיהם לביה"ס, אולם הילדים לא ביקרו בביה"ס בימי שבת ומועד. שוב היתה טענת ההורים שהילדים עושים זאת על דעת עצמם ומרצונם החפשי.

"חבר הפעילים האנטי דתי"

התערב בענין מנהל בית־הספר האידישאי שעדיין התקיים אז בעיר אומן, אחד בשם נודולין. נודולין זה היה אחד. מעסקני "חבר הפעילים ה­אנטי דתי" (לפי הטרמינולוגיה שלנו).

כאן אנו מוכרחים להפסיק לרגע קט את סיפורנו על חסידי ברסלב, ולספר לקוראים משהו על אופיו של הארגון הנזכר. ארגון זה הוקם ברוסיה על סף שנות השלושים, שעה שהשלטון הקומוניסטי עבר לשיטת הקו הנמרץ נגד שומרי הדת. ארגון זה הורכב מקומוניסטים מתנדבים למלחמה ב­דת. תפקידו הרשמי היה ניהול תע­מולה אנטי דתית בין האוכלוסיה, או­לם. נוסף לזה, נועד לחברי הארגון תפקיד של מחפשי "חברות" דתיות על ידי בילוש וריגול בין נאמני הדת. "לא הספיקו לשלטון סוכני הג.פ.או. המקצועיים; לא הספיק לו גם מנהל "ועד הבתים" שבכל חצר וחצר, ש­הוטל עליו לבלוש אחר כל דייר ודייר לדעת מי הוא ובמה הוא נושם, כמו ­כן התקיימה ליד כל בית חרושת מ­כובד "מחלקה מיוחדת" שטיפלה ב­כל אחד מהפועלים. כל פועל או פ­קיד הנכנס למקום עבודה ממלא שאלון מפורט, בו הוא חייב לספר את כל הקורות אותו מיום היוולדו ועד היום הזה. בין השאלות נמצאת גם שאלה האם יש לו קרובים בחוץ ל­ארץ ואם הוא מקיים קשר אתם. ה"מחלקה המיוחדת" אינה נותנת אימון בתשובות הניתנות על ידי הפועל או הפקיד והיא בודקת את נכונותן ב­אמצעים משלה. היא גם בולשת אחר כל פועל ופקיד מה שיחו והגיגיו. נו­­סף לכל אלה, ראה השלטון צורך להיעזר במלחמתו נגד הדת בארגון מיו­חד של מתנדבים למטרה זו, אלה שמו עין גם על המוסדות הסובייטים המוסמכים לכך אם הם עושים את מלאכתם באמונה, אם נתברר שאין הדבר כן היו הם מתריעים על כך.

ה"אפיקורסים פארבאנד"

במקביל לארגון הרוסי, הקימו גם הקומוניסטים היהודיים ארגון י­הודי מיוחד למטרה זו בשם "אפיקורסים פערבאנד" ( – איגוד האפיקורסים) כדי להילחם בדת היהודית. אמנם, היבסקציה כבר חו­סלה ככלי אין צורך בו, אולם פעי­לי ה"תרבות היהודית" רצו להראות כי יש להם זכות קיום וזה על ידי הצורך במלחמה מיוחדת נגד הדת הי­הודית. לשם כך נוצר הארגון היהודי "אפיקורסים פארבאנד", החל להו­פיע כתב עת יהודי בשם "דער אפיקוירעס" והגליון הראשון מסומן בתאריך – פברואר 1931, בשנה זו התקיים בעיר מוסקבה הכינוס הראשון של הארגון, בו השתתפו 70 נ­ציגים מכל רחבי רוסיה, [ובו] נציג העיר לנינגראד ( – פטרבורג של היום) קובל בהרצאתו על שבעירו מתקיימים עדיין "חדרים" ( – תלמודי תורה) חשאיים…

אחרי הסברה קצרה זו על אופיו של האר­גון הנזכר, נחזור לסיפורנו על ה"חבר" נודולין מנהל בית הספר היידישאי שבעיר אומן.

למראה העזובה שבעיר אומן ב­שטח החזית האנטי דתית, החל הלה לפרסם בעתון המרכזי, המופיע בעיר קייב בירת אוקראינה, תלונות על ח­סידי ברסלב שאינם מוסרים את יל­דיהם לחינוך הסובייטי וגם – על העיריה האומנית המרושלת שאינה מטפלת בעניינים רציניים כאלה במידה הראויה להם.

למרות הכל המשיכו חסידי ברסלב בשלהם. עוד בשנת תרצ"ז, מצא לו מקום בעיר אומן סניף מישיבת חב"ד, מספר נערים שנדדו מעיר ל­עיר למצוא להם מקום מתאים ללמוד תורה, מבלי שעין הבולשת תרגיש בהם, הגיעו לעיר אומן והתיישבו בה. גם פה נאלצו הנערים ללמוד תו­­רה בבית פרטי, ובעיקר – בלי­לות…

איך הדפיסו סידור תפלה

נמסור כעת שתי עובדות המאפיינות כיצד שמרו חסידי ברסלב על טהרת המשפחה היהודית.

כאמור למעלה הו­חרם בשנת 1936 בית הכנסת האחרון שבעיר אומן[1]. ליד בית כנסת זה נמצאה גם "מקוה טהרה". מה עשו חסידי ברסלב? הלכו וחפרו "מקוה" בבנין של אורוות סוסים[2], מקום ש­אנשי הג. פ. או. לא יכלו להעלות בדמיונם כי פה נמצאת נקודה דתית. עובדה שניה, בעיר טולטשין הקימו חסידי ברסלב "מקוה" בביתו של חסיד אחד מתחת לחדר המיטות. ביום הוס­תרה המקוה על ידי המיטה שעמדה עליו ובלילה הורדה המיטה והורמו הקרשים וחדר המיטות הפך להיות למקוה טהרה.

על פעולתם של חסידי ברסלב יש להוסיף גם את העובדה שבשנת 1927 הוצא לאור על ידם סידור ב­שם "דרך החיים" ובסופו צורף גם ספרו של הרבי מוהר"ן זצ"ל – "תי­קון הכללי", בעצם היתה מטרת ה­הדפסה רק הספר "תיקון הכללי", הו­איל וסידורים היו עדיין ברוסיה, אלא מכיון שידעו היטב שלהדפסת ספר חסידי לא יינתן רשיון מהשלטון, שעינו צרה היתה בכל דבר שחותם חסידי הודבק עליו, נמצאה תחבולה זו כמתאימה ביותר. הרשיון ניתן לסידור. הדבר נעשה על ידי החסיד שטרן[3] שניצל ידידות אישית שהיתה לו עם אחד הפקידים הבכי­רים במשרד המוסמך להענקת רשיונות להדפסת ספרים. החסיד סיפר לו כי מצבו החמרי הוא בכל רע ורק על ידי הדפסת הסידור והפצתו יוכל להיבנות. הפקיד נענה לבקשתו והע­ניק לו את הרשיון הדרוש…

התחלת המאסרים

בשנת 1937 הגיעו מערים שונות לעיר אומן שלושים וחמישה איש מח­­סידי ברסלב להתפלל על ה"ציון" ב"ימים הנוראים", האורחים אוכסנו בבית אחד, אולם בלילה הראשון של ראש השנה הופיעו אנשי הג.פ.או. בבית האכסניה, ערכו פרטיכל והזהירו את בעל הבית לא לתת מקום בביתו לאורחים. לא נאסר איש. בבוקר הת­קיימה התפילה בבית פרטי הנמצא בסימטה צדדית, שוב הופיעו אנשי הג.פ.או. למקום התפילה וחיכו עד סיום התפילה. עם גמר התפלה הוזהר בעל הבית על מעשהו זה, בסעודת הצה­רים הופיע ראש העיר וראה את האורחים, גם הפעם לא נאסר איש. בלילה השני של החג נאסר אחד ה­אורחים שהגיע לעיר ממוסקבה[4], עגלון לפי מקצועו, הוא שוחרר כעבור ימים מספר.

זמן לאחר מכן התחילה הג.פ.או. להזמין את החסידים לחקירות והוחל במאסרים ביניהם. חסיד ברסלבי אחד, עסקן פעיל ביניהם, נאסר, בעת החקירה, שהתנהלה תוך עינויים קשים, שאל, אותו החוקר גם את השאלה ה­­באה: הרבי מברסלב כותב בספריו הרבה על הכפירה העתידה להתפשט בעולם ועל הנחיצות לעמוד נגדה, להתחזק ולהילחם בה. האם אתה הוא זה שלקחת לעצמך את התפקיד הזה, על ידי מלחמה נגד השלטון הסוב­ייטי? החוקר סיפר לו, כי ידוע לו שבשנת 1933, שנת הרעב הגדול ב­רוסיה ובמיוחד באוקראינה[5] "נסעת לעיר מוסקבה וארגנת משם משלוח חבילות לחם לחסידי ברסלב, הרי הוכחה שהנך עסקן פעיל ביותר!", כן הובהר לו בחקירה כי כל המכתבים שהגיעו אליו במשך שנים אחדות נב­­דקו על ידי הג.פ.או.

המכתבים שנשלחו אליו לפי כתוב­תו היו מופנים כאילו לא אליו אלא בשביל מישהו אחר, מתוך ההנחה שאם ייחקר עליהם יוכל לטעון שהוא אמנם קיבל אותם, אבל אלה נועדו בשביל אחר ואין לו קשר עניינים אתו. הובא לחקירה. גם חסיד ברסלבי שני, בשם זה שעל הכתובת. עינויי החקירה היו צריכים לאלץ את השני שיעיד בפניו של הראשון כי שקר ענה בו. שניהם זומנו יחד כדי לברר את האמת למי נועדו המכתבים. מ­­קודם נחקר אחד ובעת חקירתו החזיק השני ספר מספרי רבם מוהר"ן ונתקל בכתוב בו שהמוסר את חברו עונשו גדול עד מאוד…

לפי עדותו של החסיד נראו לו אז הדברים כדברי נבואה המכוונים אליו ברגע זה ורק הודות לזה אזר כח לעמוד בלחץ החקירה ולא להכשיל את חברו.

האשמה: ריגול

בין ההאשמות שהוטחו נגד חסידי ברסלב בשנות תרצ"ו ו-תרצ"ז (1936, 1937), היתה גם זאת, כאילו הם עו­סקים בריגול לטובת מדינת פולין העוינת, כהוכחה שימשה העובדה שבשנת 1935 הגיעו מפולין לאומן שלושה מרגלים תחת מסוה של חסי­דים הבאים להתפלל על ה"ציון".

בחודש פברואר, שנת 1938, נאסרו עשרים ותשעה[6] אנשים מחסידי ברסלב אשר בעיר אומן, כולם ראשי משפחות. האשימו אותם, כי הם מש­תייכים לארגון מחתרתי טרוצקיסטי. חסידי ברסלב היו מקבלים תמיכה כ­ספית מאת חבריהם מחוץ לרוסיה, כל המחאה כספית נרשמה בג.פ.או. וכעת הוסבר להם, כי ידוע לג,פ.או. כי הכסף שנשלח להם מחו"ל מטרתו – תמיכה בארגון הטרוצקיסטי.

כל הנאסרים הוכו מכות רצח ו­עונו בעינויים סדיסטיים. אחד הוכה לעיני השני כדי להטיל אימה עליהם כדי שיודו באשמות שטפלו עליהם, שלושה מהנאסרים מתו בכלא בעיר אומן. נוסף לעינויים סבלו אלה מה­רעב שבחרו בו, הם לא רצו להתגאל במאכל הטרף שהוגש להם.

יתר האסירים כולם נשלחו למחנות סגורים אשר בסיביר הרחוקה, שם מצאו את קברם, קבר קדושים וט­הורים, רק שלושה מהם חזרו חיים משם, אחד מאלה השלושה זכה להגיע לארץ ישראל, זהו ר' נחמן שטראקס המפורסם[7].

עינו האחת אבדה את כושר ראייתה בסיביר. רגלו האחת נקפאה בקור הסיבירי.

פעמים רבות ביום הוא נאלץ לש­אוב מים מגופו השבור, אבל למרות הכל שמח ר' נחמן שמחה רבה. הוא הגיע לארץ הקדושה. הגיע הסוף לר­דיפות ולעינויים. הוא הגיע לחוף מבטחים…

הערות (כל ההערות הינן של המערכת):

[1] הקלויז דחסידי ברסלב, שהיה כאמור מעלה, בית הכנסת האחרון שנסגר באומן, לאחר תקופה ארוכה של רדיפות, אותם שרד גם לאחר שכל בתי הכנסת האחרים באומן נסגרו. העורך.

[2] היה זה – כפי שסיפר רבי לוי יצחק בנדר, בחצרו של ר' משה צדוק, בעל התשובה מאומן, שכתשובה על עברו, נטל על עצמו את הסיכון העצום שבהחזקה מקוה, חפר בור עמוק מאוד באורוות הסוסים שבחצרו – הוא היה עגלון במקצועו – ובה הקים מקוה תוך סיכון חייו.

[3] הכותב הנכבד טועה כאן מעט בפרטים. "החסיד שטרן" המדובר הוא הרה"ח ר' נשקע טולטשינער (ה"ה ר' נחמן ב"ר שכנא ב"ר דוד צבי ב"ר יצחק בן מוהרנ"ת) זצ"ל הי"ד, ממפיחי החיים של אנ"ש בבריה"מ, שרלי"צ סיפר עליו ועל גדולתו רבות מאוד. הדפסת הסידור עוררה רעש גדול אחרי ראש השנה אצל ארגוני המלחמה בדת, רעש שהדיו הגיעו לכלי התקשורת היהודים בכל העולם באמצעות סוכנות הידיעות היהודית "יט"א". את גדולתו של ר' נאשקע ניתן לראות מאחד ממכתבי אנ"ש בטולטשין, שם כתוב עליו ש"הוא מוסר נפשו ונשמתו על כל דבר שבקדושה, על כל דבר שמגיע מזה כבוד השי"ת", ומסיים ש"ר' נשקע אצלינו כמו ר' נתן בדורו"! על פי דברי רלי"צ בנדר ז"ל, כאשר כבשו הנאצים את אוקראינה, ר' נשקע נשלח למחנה ריכוז רומני ושם מת מרעב. ה' יקום דמו.

[4] הלא הוא הרה"ח ר' משה ירוסלבסקי ז"ל, שלאחר שנידון למוות בשנת תרע"ח, קיבל על עצמו לדאוג לצרכי הקיבוץ באומן, ועשה זאת במסירות נפש של ממש. למרות הסכנה העצומה, היה מכניס אורחים לביתו במוסקבה ללא שום חשש. בתחילת השנה הבאה – תרצ"ח – עלה לארץ. נפטר בשנת תשי"ח.

[5] שנות "הרעב הגדול" באוקראינה, המכונה "הולודומור", בשנים 1931-1932, אז מתו מליונים מרעב באוקראינה, במסגרת "המלחמה בקולאקים"…

[6] ביניהם ר' מתתיהו ברזסקי, ר' יעקב ז'יטומיר ועוד. על מאסרם ושמותיהם ראה גם ברינת ציון עמ' ס"ח, במכתב ראי"ל ציגלמן הי"ד.

[7] סבו של יוסלה שוכמכר, שהכתבה פורסמה בשיאה של הסערה שהתעוררה בגינו. בעת פרסום הכתבה, ישב ר' נחמן בכלא הישראלי בשל סירובו לגלות היכן הסתיר את נכדו.