עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרגֶז כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ, חַס וְשָׁלוֹם, עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו, כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ.
אַחַר לֵב נִשְׁבָּר בָּא שִׂמְחָה. וְזֶה סִימָן אִם הָיָה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר, כְּשֶׁבָּא אַחַר-כָּךְ לְשִׂמְחָה.

הספר "השתפכות הנפש" הוא למעשה עבודת ליקוט סביב התפילה וההתבודדות שעשה ר' אלתר טפליקר (או בשמו המלא ר' משה יהושע בז'יליאנסקי), מתוך דבריהם של רבי נחמן מברסלב ורבי נתן תלמידו. בתוך הדברים הוא מצטט גם נושאים אחרים שלא עוסקים ישירות בהתבודדות, אבל נוגעים בהקשרים רבים לתהליכים שצפים בעבודה קדושה זו. כך הן הפסקאות בנושא עצבות-לב נשבר-שמחה, שנמצאות בשלב זה של הספר ממנו צוטטו הדברים לעיל.

בתחילה אנו לומדים כי "כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ וּלְהַשִׂיח אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ" (אות יח). השמחה היא הרקע ממנו ניגשים להתבודדות. מתוך כך בא הצורך להבין בין "לֵב נִשְׁבָּר וְעַצְבוּת", ש"אֵינוֹ עִנְיָן אֶחָד כְּלָל" (אות יט), במטרה לכוון להתבודדות נכונה. ולאחר מכן, מגיע תיאור שמחדד את ההבדל בין עצבות ללב נשבר כפי שהם מתבטאים בתפילה.

עצבות – "הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרגֶז כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ". אפשר להסתכל על העצבות כתגובה שאינה מופנית לכתובת כל שהיא. מדובר בסך הכל בצער שעובר על האדם, אותו הוא מבטא בצורה שמתכנסת יותר, שמתרכזת בחיסרון ובשבר. אבל רבי נחמן אומר כאן שיש לעצבות כתובת: " כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ… עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ". העצבות גם היא מדברת עם ה'. אבל, בין זה ובין תפילה אמתית יש מרחק גדול. אפשר לתאר באופנים שונים את שנאמר כאן, בהבדל בין עצבות ללב נשבר, והדברים הבאים יהיו גוון אחד מתוך רבים.

* * *

"אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי" (תהלים קא). יש בקשה כמוסה מאד בלב: "מָתַי תָּבוֹא אֵלָי". זהו הרצון לפגוש את ה' במקום הפנימי ביותר. איך באמת זוכים לכך? מן הסתם אי אפשר להתחיל בלי להתגעגע לכך ולבקש את זה, כמו שדוד המלך בעצמו שואל "מָתַי תָּבוֹא אֵלָי". בקשה כזאת מעומק לב יכולה לפתוח פתח להתגלות של ה' במעמקי הלב. אבל מלבד הגעגוע, אנחנו מחפשים גם דרך. דרך לבוא אליו, דרך שהוא יבוא אלינו.

ואכן: אם אנחנו רוצים לפגוש את ה' במקומות פנימיים כאלה, נוכל פשוט לנסות ולהפוך אותם למקום מפגש עם ה'. כדי לחבר לה' את כל המקומות הכמוסים ביותר, את עומקי העומקים, את הלב בעצמו, לא צריך להפליג למקומות רחוקים. הדבר הכי טבעי והכי מתבקש הוא פשוט לפנות דרכם אל ה', ואז למצוא אותו שם. "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ". לשם כך צריך להביע לפני ה' את השיח הפנימי, ולפרט אותו במילים ובדיבורים אישיים. ומה זה אם לא ההתבודדות, שבלשון רבי נחמן נקראת כה בפשטות, "לפרש שיחתו לפני ה' יתברך".

מטבע הדברים, התבודדות כזאת צריכה לתת מקום לכל בקשה פנימית. אם מצמצמים אותה רק לדיבור על דברים מסוימים, היא מאבדת את ההזדמנות ליצור את אותו שיח פנימי עם ה', המביע את עומק החיים לפניו. ולכן רבי נחמן מדגיש שההתבודדות נועדה לומר את כל מה שנמצא בלב: "לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ וִיסַפֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַך. הֵן חֲרָטָה וּתְשׁוּבָה עַל הֶעָבָר, וְהֵן בַּקָּשַׁת תַחֲנוּנִים לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך מֵהַיּוֹם וּלְהָלְאָה בֶּאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּל חַד לְפוּם דַּרְגֵּהּ" (ליקו"מ ב, כה). ובעניין הזה מלמדים צדיקים, כי גם בקשות שאינן רוחניות באופן מובהק, אם הן בסופו של מדוברות מתוך מקום אמתי בו האדם נמצא, הרי שזה למעשה השער שלו ממקומו להתקרב לה', ומתוך כך הוא יוכל גם להגיע גם לבקשות רוחניות (ולדוגמה ראה שיח שרפי קודש ו, מה). הכלל הוא, לדבר עם ה' מתוך מקום אמתי שמבקש לפגוש אותו מתוך החיים. מָתַי תָּבוֹא אֵלָי.

לכן, העיסוק בנושא של השמחה בהקשר להתבודדות הוא בכלל לא צדדי. הוא אפילו קריטי, כדברי רבי נחמן: "כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ וּלְהַשִׂיח אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ". למה השמחה כל כך חשובה? רבי נתן אומר ששמחה היא דבר הכרחי כאשר אנחנו באים לחבר בין שני דברים. כך זה במערכות היחסים בחיינו: אי אפשר להתקרב בלי הארת פנים ושמחה. בהתקרבות לה' הדבר נכון עוד יותר, וכשמדברים על חיבור פנימי וסודי כמו ההתבודדות, בוודאי שהשמחה נצרכת. כדי לבוא לפניו עם כל רצונותינו, כל חסרונותינו, כל סודותינו, צריך לפתוח פתח במקומות הללו לעוד מישהו. פתח שאינו נפתח אלא על ידי שמחה.

"עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרגֶז כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ". העצבות גם באה לפני ה', עם כל החסרונות והשברונות. אבל היא כועסת. היא לא נותנת לו מקום להיכנס פנימה. היא עומדת לפניו חסרה אבל אטומה, והתוצאה של עמידה כזאת לפני ה' בהכרח תוביל להתרעמות ולהתלוננות, גם אם רגשות אלו לא יגיעו לידי דיבור. בלב יש טינה פנימית שלא מוכנה לה' לבוא אליה, והיא עומדת לפניו חסרה לנצח. זהו השבר שלא מוכן להתרפא, שלא מוכן להכיר שעובדת היותו חלול בעצמה מזמינה את מי שימלא אותו.

"אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו, כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ". הלב הנשבר מדבר על קשר, על אבא ובן. הוא לא מביע את שברונו האנוכי המבודד, "שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ", אלא הוא מביע את השבר בו יש קשר וקירבה לה', גם אם זה בא על רקע ההתרחקות: "כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ". ומה הוא רגע זה הבוכה את ריחוקו, אם לא קרבת אלוקים בעצמה. העצב מעצב את הלב, עושה אותו חתוך, חלקי. הוא לא נסדק מעודו. הוא רק הולך ונכבה, הולך ומתחסר לתוך עצמו. הלב הנשבר הוא הלב שנתן הזדמנות לשבירה, לסדוק את עצמו באמת, ובכך נותן מקום לה' יתברך להופיע.

אלמלא רבי נחמן היה אומר את המשפט הבא, זה היה יכול להישמע כדבר מאד עצוב. אבל רבי נחמן כדרכו מבשר לנו נחמה גדולה מתוך השבר: "כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ". כביכול, מהו ייעודה הגדול של השמחה כל היום? לשם מה אנחנו 'בשמחה תמיד'? כדי לאפשר רגע אחד של שבר אמיתי. לא יאומן. אם נשמח כל היום, אולי נצליח לפתוח את עצמו יותר לה', עד שנוכל להקיש על דלתי הלב הפנימיים. שם נמצאים החללים הגדולים ביותר, שאיננו מעיזים לגעת בהם רוב הזמן, ובצדק. אבל מגיעה שמחה גדולה, ונותנת לנו הזדמנות גדולה: להיסדק. לפתוח את עומק הלב לפני ה', לתת לו סוף סוף מנוחה אמתית, לפרוק אותו מול היחיד שמבין אותו, ויכול גם לרפא אותו. כשזוכים לדבר עם ה' ממקום כזה, לא צריך לחפש את השמחה במקום אחר. הנה היא, פה.

ואַחַר לֵב נִשְׁבָּר בָּא שִׂמְחָה.