אחרי שפרסמתי את המאמר על ההתכוונות, קיבלתי מכתב די מיואש והוא גרם לי לקחת את הדברים עוד יותר הלאה.

"באופן עקרוני אני מקבל את הכל. אפשר לומר שזה גם לא ממש חדש לי, הרי סוף סוף הדברים כתובים בהרבה ספרי מחשבה ומוסר. כל דבר יכול לקרב אותנו אל ה' וכל דבר יכול לרחק אותנו ממנו. הכל תלוי בנו. אבל מה שנשאר לי מכל זה זה תחושת חידלון. הרעיונות נותרו על המדפים, נושאים בחובם האשמה אילמת: לא די שאני סובל, אני עצמי אשם בסבל שלי. אני הוא זה שלא עושה את העבודה הנכונה אשר תנחיל לי אושר. ועל כן חובה עלי לסבול וגם לשתוק. אף אחד לא אשם לי. אני אשם בכל. אז מה הרווחתי מכל זה? עוד ייאוש.

איך הופכים את העקרונות הרוחניים הנעלים למשהו חי ומשמח?

האם ביכולתי באמת לגאול את עצמי?

מדוע לא הצלחתי בכך עד היום?"

התשובה היא – יש צדיק. צריך להתקשר אל הצדיק, להביא אליו את העבודות שעושים, והוא כבר יחבר אותן למקום הנכון. איש לא יכול לגאול את עצמו, אבל כל אחד יכול להתחבר אל הגואל. מהות הצדיק היא לעורר את הנקודה הכי עמוקה בלב כל אחד מאיתנו, שבכל מקום ובכל מצב שאנו שרויים בו – אנו משפיעים על כל העולמות, ויקרים עד מאוד בעיני הקדוש ברוך הוא. "אמר: אם היו מהפכין את האדם (רצונו לומר את פנימיותו) היו רואין שבכל גיד וגיד מגידיו תלויים אלפי אלפים וריבי רבבות עולמות" (חיי מוהר"ן תק"ה)

הצדיק הוא זה שמעניק תקווה עמוקה ופנימית. הצדיק הוא שמלמד אותנו להאמין בעצמנו בלי קשר למציאות החיצונית והעלובה שלנו. הצדיק בא בשביל לעורר את האהבה שבין ישראל לקדוש ברוך הוא, כדי שיוכלו להיפתח לקבל את מתנותיו.

רבי נתן מספר שלפני שהתקרב לרבינו לא הבין מה ההבדל בין חמיו, רבי דוד צבי, לבין משה רבינו. כמובן אנחנו מבינים שמשה רבינו היה האדם הכי נשגב במין האנושי, והתורה הקדושה מלאה בשבחיו, אבל סוף סוף היה קשה לרבי נתן להבין, במה בדיוק נחשב משה רבינו יותר מחמיו. רבי דוד צבי היה צדיק עצום, מתמיד בלא גבול, מדקדק בכל המצוות, עובד על המידות, רב ומורה דרך לרבים, עד שנדבק לשמו הכינוי "הגדול". אז במה בדיוק היה משה רבינו גדול ממנו? עשה יותר מצוות? למד יותר תורה? אם אדם לומד בלי גבול ועושה מצוות בלי גבול, מה אפשר לעשות יותר ממנו?

כשרבי נתן התקרב לרבינו הוא הבין – זה לא עניין של כמות. זה עניין של איכות. 20 שעות לימוד של רבי דוד צבי הגדול ו 20 שעות לימוד של משה רבינו הן 20 שעות לימוד. אבל איכות הלימוד שונה, עומק הכוונה שונה. זהו ההבדל בין רשע לאיש מן ההמון וזהו ההבדל בין איש רגיל ליהודי ירא שמיים. זהו גם ההבדל בין צדיק גדול כרבי דוד צבי לצדיק יסוד עולם כמשה רבינו.

צדיק יסוד עולם – כל מעשיו רזים. הוא לא רק יודע שהכל אלוקות והכל סוד. הוא גם מתכוון לזה! בכל תנועה, בכל הבל פה, ובוודאי בכל מחשבה דיבור ומעשה שלו – הוא מייחד ייחודים, מתקן נשמות, מחבר עולמות. ויסוד האמונה בצדיק היא, שמכח עבודתו העצומה בקודש זכה ש"כל מעשיו אינו על פי פשוטו ויש בהם רזין" (על פי ליקוטי מוהר"ן מ"ב), "לא מבעיא דיבור שאינו יוצא מפי בלי התחדשות, אלא אפילו הבל אינו יוצא מפי בלא התחדשות" , אמר רבינו על עצמו (חיי מוהר"ן שפ"ד)

למה מכוונים הצדיקים? מהי התכוונות הנעלה ביותר בכל מחשבה דיבור ומעשה? רבים מאיתנו אומרים את זה, אבל כה מעטים מתכוונים לזה. "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכיניתיה, בדחילו ורחימו, לייחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל" (לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ביראה ובאהבה, לייחד את האותיות שמו י"ה וו"ה, ביחוד שלם, בשם כל ישראל").

הקדוש ברוך הוא, בעוונותינו, רחוק מאיתנו. "וכל תפילותינו ובקשותינו על זה שפנה עורף אלינו, שיחזור את פניו, כמו שכתוב: "פנה אלי" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'). אנחנו, כלל נשמות ישראל, הננו השכינה הקדושה, משכנו והתגלותו של הבורא הקדמון בעולם הזה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח'), כותבת התורה ולומדים חז"ל: "שהשכין הקדוש ברוך הוא שכינתו בקרבם שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות רבה פרשה א' פסקה ה') וכל מה שאנחנו עושים מיועד להחזיר ולחבר בינינו לבין ה'. לשם יחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו, הלא היא רעייתו האהובה, כלל נשמות ישראל. ולא רק שאנו מתכוונים לייחד בין שני האהובים הנפרדים על ידי מעשינו הרעים, אלא אנו מכוונים לייחד זאת "בשם כל ישראל", גם בשם אלו שאינם יודעים שמה שחסר להם זה רק דבר אחד – חיבור עם ה'.

וכוונה זו אינה רק בקיום מצוות או בלימוד תורה, גם כל תפילותינו צריכות להיות בכוונה זו: "וצריך כל אחד לכוון בתפילתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו') תפילה איננה רק קשר אישי ביני לבין בוראי, איננה רק כלי בו אקבל את השפע הנצרך לי. "וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל היא בחינת איבר מהשכינה, שהם איברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שיפא בשיפא כל חד וחד לדוכתיה אלא משה בלחוד" (להעלות חלק בחלק, כל אחד למקומו אלא משה לבדו) (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'). כל התקשרות פרטית היא חלק מהתקשרות כללית. כל ייחוד אישי הוא ניצוץ מייחוד כלל ישראל. הצדיקים יודעים את זה. הצדיקים מתכוונים לזה. "אבל באמת כל התפילות, הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם, ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח, דא משה, וישלים אותה ויקים אותה בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו'). אך כדי שתפילותינו יהוו גם הן חלק מאותו ייחוד נשגב, ייחוד שאין לנו מושג איך לכוון אליו, אנחנו צריכים, לכל הפחות, "לכוון בתפילתנו לקשר את עצמנו לצדיקים שבדור", לכוון בתפילתנו לקשר את עצמנו עם אותם צדיקים, שיודעים לחבר ולייחד את תפילותינו ואת כל מעשינו לבניית המשכן, להמשכת אלוקות בעולם.

אפילו צדיקים גדולים, צריכים לכוונה זו, לקשר את עצמם עם יחידי הדורות, בחירי הצדיקים שבכל הדורות, שכל תנועה שלהם היא באמת ובתמים ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. יוסף חולם חלום ומספר אותו לאחיו: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" (בראשית ל"ז ז') ומבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ג' סעיף י"ח) את משמעות הדבר, כי אכן יוסף ידע שהוא ואחיו עוסקים בייחוד וחיבור נשמות, בחיבור העולמות לשורשן, שזהו עניין "אלומות", שמאחדים ומחברים שיבולת לשיבולת עד שמתאספות אלומות אלומות, וכלשונו שם: "כי הצמצום בחינת קשר. היינו שכולם היו עוסקים בזה שהיו מאלמים אלומים ועושים קשרים וצמצומים כדי למשוך על ידם השגת אלוקות. אבל הצמצומים והכלים של יוסף הצדיק עלו על כולם בבחינת "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה", שהקשר והצמצום שלו קמה וגם ניצבה לעד ולנצח. "והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי", שכולם צריכין לקבל ממנו השגות אלוקות על ידי הצמצומים נפלאים שעשה בחכמתו העמוקה". ייחודיו של הצדיק הנעלה מן הכל, כדוגמת יוסף, יש להם כוח אחר לגמרי: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה". לייחודיהם אין קץ, רק תקומת עד, קמות וניצבות אלומותיהם לעד ולנצח, וכמו שאמר רבינו על עצמו: "האש שלי תוקד עד ביאת משיח" (חיי מוהר"ן ש"ו)

מה שמוטל עלינו לעשות הוא רק להביא הכל אל משה. "ויביאו את המשכן אל משה" (שמות ל"ט). את כל הטוב שבנו, את כל הרצונות הטובים והחלקים היפים, הוא אוסף ומייחד, ובונה מהם משכן. "ויקם משה את המשכן" (שמות מ'). להקים את הכל, לייחד את הכל, את זה רק הצדיק הנשגב יכול. "שמעתי שפעם אחת אמר לאנשיו: מה לכם לחשוב מחשבות? אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד, ואני בונה מהם בניינים נפלאים ונוראים". (חיי מוהר"ן רצ"ג)

נדמה לנו שתפילותינו אינן נושאות פרי? שתורתנו ומצוותינו יבשות וחסרות ערך?

"העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו" (יחזקאל ל"ז י"א). כבר רמז רבינו על זה בחזיון של התנא רבה בר בר חנה: "וסברינן יבשתא הוא – היינו שהתפילות אינם עושים פירות, אבל באמת אינו כן, אלא "סלקינן ואפינן ובשלינן", היינו כל התפילות סלקינן ועולין, וכל מה שמרבין בתפילה, נבנה השכינה ביותר ומכינה את עצמה לזיווג" – חשבנו שהכל יבש. באמת לא כך הם פני הדברים, כי על ידי שמביאים הכל אל מי שיודע לייחד, על ידי שמתכוונים להצטרף לבנייניו המופלאים – הכל עולה ומתייחד.

אבל בשביל להביא את הטוב שבנו אל הצדיק, אנחנו צריכים להאמין שיש בנו בכלל טוב, שמה שאנחנו עושים באמת נחשב. את זה עושה הצדיק. הוא, המייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יודע מיהו קודשא בריך הוא ומהי שכינתו. הוא יודע מי אנחנו וגם מספר לנו על זה באופן כל כך עמוק, שגם אנו נאמין, שגם אנו נבין.

העולם הזה לא רק קורץ ומפתה ומוכר אשליות של שעשועים זמינים יותר ויותר, אלא הוא גם מטמיע בנו את התחושה, שכל הדברים, כל האנשים וכל המעשים הם חסרי ערך. ההתמכרות לשעשועים הזמינים מרחיקה אותנו מן ההעמקה וההתבוננות, אבל הנזק הנוסף והקטלני לא פחות שהיא מסבה לנו, הוא תחושת האכזבה וההחמצה שנלוות בקביעות ל"רגע שאחרי". התחושות החמוצות האלה, כשהן מצטברות בזו אחר זו ונאספות בנפשנו, נוטעות בנו את התחושה, שבסופו של דבר, הכל חסר ערך. השעשוע של היום יורש את מקום השעשוע של אתמול, אבל זה של מחר ידחק את מקומו, ומחרתיים יבוא רביעי, שיסנוור יותר, וגם הוא יפנה את מקומו לחמישי, וכן הלאה והלאה. המסקנה המתקבלת בתוכנו מהתהליך הבלתי פוסק הזה, היא ששום דבר לא אמיתי. שום דבר אינו בעל ערך מתמיד, ערך קבוע.

הכל חד פעמי, השתמש וזרוק, קנה והשלך.

פעם, הורישה הסבתא לנינתה את סידור העור הספוג בדמעות תפילה של שמונים שנה, היום מוכרים בכל דוכן סידורי עור ודמויי עור, ותוך שלושה חודשים מתבלה צורתם וכריכתם מתפרקת. גם הכדורים הצבעוניים של הילדים מתרוקנים מהאוויר שבהם בלי שום סיבה נראית לעין, רק מפני שהם כבר בני שבועיים או חודשיים. הנורות נשרפות מהר יותר (פעם ייצרו אותן באנגליה, היום בטיוואן). המכוניות החדשות מתיישנות בזריזות, ותוך חמש שנים צריך להחליף למכונת הכביסה את המנוע, כי "ככה מייצרים אותם גברת, זה לא מה שהיה פעם". החיים במציאות המתבלה במהירות, נטלו מאיתנו את תחושת הקביעות, היציבות והחשיבות של הפרטים והמעשים בחיינו. העולם כולו מתכלה ונזרק, האופנות מתחלפות במהירות מסחררת. מה שהיה יפה אתמול מכוער היום וחוזר למדפים מחר – איך נוכל להאמין, בתוך הקרוסלה המטורפת הזאת, שלהחלפת הטיטולים האינסופית, יש ערך נצחי, אמיתי? מה זה בכלל נצח? האם יש עוד דבר חשוב באמת?

כמו בעולם החיצוני, גם בנפש מתחלפים המצבים במהירות מסחררת. מי יכול למנות בלילה, מה עבר עליו מהבוקר? רגע הייתי שמח, רגע הייתי עצוב, בתחילה הייתי רענן, אחרי שעה הייתי גמור.

האם יש לכך משמעות?

האם זה באמת איכפת למישהו?

משנה במשהו?

התשובה היא – כן.

בתוך התפאורה ההיסטרית, התזזיתית, של המאה העשרים ואחת, נותרה פינה קבועה, יציבה, קיימת וגם נצחית. זוהי הפינה האלוקית, המהותית, שבנו.

כל עטיפות החומר הנוצצות כלות ומתבלות. בקצב המסחרר שבו הן יוצאות מבתי החרושת, הן דוהות, מאבדות את ברקן ונאספות אל מגרסות האשפה. כל מעשי בני האדם בעולם אינם מעלים ואינם מורידים, בקצב שבו הם מרוויחים את כספם הם שבים ומאבדים אותו, וכפי שהם משמחים את עצמם כך הם נכבים ונעצבים.

חוץ ממי שזוכה להתחבר אל הפנימיות, אל בורא כל השינויים, אל האחד הפשוט והבלתי משתנה, שמתחת לכל אלה. מי שזוכה להתחבר אליו, מעניק משמעות בת אלמוות לכל מאורעותיו. ברגע אחד, הוא נמלט מן המגע הממית של המאה העשרים ואחת, אל חיות העד שהיתה מאז תחילת הכל ותהיה עד לאחר הסיום.

"קליפות", כך מכנה היהדות את הטומאה. מאז היות העולם, לא היתה תקופה טמאה ואטומה, חשוכה ומוסתרת, כמו התקופה הזו שאנו חיים בה. מציאות שכולה קליפות, עטיפות, אריזות, ניירות. עולם מתבלה, מתכלה ונעלם. אפילו בני האדם תופסים את עצמם כקליפה גופנית חיצונית – תחילה היא גמישה, זוהרת ורעננה, ולאחר מכן מאבדת את ברקה, את קסמה ואת יופיה, ומושלכת הצידה ככלי אין חפץ בו. אבל מתחת לכל הקליפות האטומות יש פרי של נצח. מי שחובר אליו, חובר אל הקיום האינסופי. ומי שמלמד לחבור אל הפרי הזה, זה רק מי שיודע על קיומו, שהסיר את כל הקליפות.

היכן נמצאות אבדותינו הרבות? היכן נמצאת שמחתנו? תום ילדותינו? תקוותינו? ייעודנו? אושרנו? היכן נמצאים אנחנו בעצמנו? הכל אצל הצדיק. "כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיוון שיצא לאוויר העולם מיד נשכח מאיתו. והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם" (ליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ח)

בסיפור "אבידת בת מלך" מגלה בת המלך האבודה למשנה למלכות המבקש את עקבותיה, כי היא נמצאת ב"הר של זה ומבצר של מרגליות". בתיאור פיוטי זה מגלה לנו רבי נחמן, כי אפילו עושר אגדי ובלתי נתפש הוא עדיין חיצוניות דלה ביחס לערך הפנימי, המהותי שלנו, ביחס לבת המלך האבודה של כל אחד מאיתנו.

כאשר המשנה למלך, לאחר הרפתקאות ותלאות רבות, מגיע לבסוף אל יעדו הנכסף, הוא מבקש לברר: "מה יקר שם?" והוא נענה, כי "כל הדברים הם שם ביוקר גדול". כאשר האדם זוכה להכיר בערכו האמיתי, כל הסובב אותו מקבל לפתע ערך עצום. "כל הדברים הם שם ביוקר גדול". כל אבן, כל עלה, כל אדם, כל מחשבה, כל דיבור, כל מעשה. אבל עד שפוקדים את משכן הצדיק, הר של זהב ומבצר של מרגליות, עד שאבדותינו הרבות מתגלות לנו, הרבה ענקים ממלאים את פיהם שחוק אל מול בקשתנו התמימה: "היכן היא נשמתי. אפוא היא מעלתי?" והם טורחים להכחיש בכל תוקף את דברי הצדיק באומרם: "ראה ששטות ספרו לפניך. אם תשמע לי, שוב לאחוריך".

אבל אנחנו לא נשוב אחור. יותר מדי פעמים כבר היינו בעולם הזה והאמנו לכזבים הללו. הפעם נלך בדרכו של המשנה למלך, הפעם נשיב לכל ענקי עולם בעזות דקדושה: "אני יודע שישנו בוודאי"! הפעם נאמין כי יש בנו טוב אדיר, ולבסוף גם נמצא אותו.

"כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל, כמו שאמרו: "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (מדרש רבה פרק א'), דהיינו שהשם יתברך צפה ההתפארות והשעשועים שיקבל מישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", ובשביל זה ברא את כל העולם. נמצא, שכל העולם כולו נברא רק בשביל ההתפארות שיתפאר בישראל, וזה היה כלל הבריאה, דהיינו שכלל הבריאה היה בשביל כלל ההתפארות שיקבל מישראל וכן פרטי הבריאה הוא בשביל פרטי ההתפארות של ישראל.

כי יש בכל אחד ואחד מישראל התפארות בפרטיות, שהשם יתברך מתפאר עימו בפרטיות. ואפילו בפחות שבישראל, אפילו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא "פושעי ישראל", יש בו התפארות פרטי, שהשם יתברך מתפאר עימו בפרטיות. וכן בפרטי פרטיות, כי יש בכל איבר ואיבר ובכל תנועה ותנועה של ישראל התפארות אחר. ויש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה נענוע עם הפיאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה" (ליקוטי מוהר"ן תורה י"ז).

ואם כי דבר זה נכון תמיד, בדור הזה של עיקבתא דמשיחא על אחת כמה וכמה, כמובא ב"שער הגלגולים": "כי מעשה קטן בדור הזה, שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה [כלומר המניעות, העיכובים והבלבולים של כל אחד, שהן כקליפה המסתירה את אור האמת והאמונה (ליקוטי מוהר"ן כ"ה אות ב' ד')] גוברת מאד מאד לאין קץ" ("שער הגלגולים" הקדמה ל"ח אות פ').

לא נשוב אחור! נלך בדרכו של המשנה למלך.

יש בנו טוב אדיר, ולבסוף גם נמצא אותו. בזכות וכוח הצדיק.