והכלל, שצריך ליזהר מאוד מאוד להיות בשמחה תמיד.
…גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבליבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם, והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש. ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד (שיחות הר"ן, מג)

ישנם שני עניינים דומים אך לכאורה שונים אחד מהשני: השמחה עם עצמך והשמחה עם אחרים. מצד אחד, המציאות מראה שאדם שמח ממשיך באופן טבעי את השמחה הזאת גם עם אלו שסובבים אותו. מצד שני, היה אפשר להבין שניתן לחלק את שתי הרשויות הללו, ונוכל למצוא אדם אחד ששמח עם הסובבים אותו אבל בינו לבין עצמו הוא עצוב, וכך גם אדם ששמח עם עצמו אבל כלפי חוץ משדר קרירות. בדברי רבי נחמן שלפנינו רואים שהציווי על שני עניינים אלו הוא אחד – אדם צריך לשמוח עם עצמו והוא צריך גם לשמח אחרים.

ממקום אחר אנו מוצאים חיזוק לקשר הדוק זה. כותב הרמב"ם: "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (דעות ב, ז). גם הרמב"ם אומר שעל האדם להיות בשמחה תמיד, אבל מעניין הוא המקור בו ראה הרמב"ם לחובה זו –  "מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". המשנה באבות (ד, טו) שאמרה "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" ודיברה על השמחה עם האחרים, הופכת על ידי הרמב"ם למראה מקום על זה שאדם צריך לשמוח עם עצמו. למה הדברים כל כך קשורים? מדוע כל כך חיוני לא להפריד בין השניים?

אותו שיחה שמצוטטת בראש הדברים מתחילה כך: "על ידי מרה ושחורה ועצבות אינם יודעים משמו". המצב הזה שמתואר כאן הוא די קיצוני בתופעה של העצבות, אבל אפשר לראות אותו טוב מאוד בדברים יותר קטנים. אדם עצוב לא בדיוק שם לב למה שקורה איתו או למה שהוא צריך לעשות. כשאתה מדבר איתו הוא עומד לפניך, אבל הוא לא באמת נמצא שם. הניתוק הזה הוא תוצאה מתבקשת של העצבות. העצבות היא-היא הניתוק הגדול ביותר שהאדם יכול לעשות לעצמו. כשהאדם בוחר בעצבות, הוא בוחר לחיות את כל מה שהוא לא, את מה שאינו קיים. הוא לא נמצא במה שכן קיים, כי אם הוא היה מחובר לשם הוא היה בהכרח שמח. עכשיו הוא ממקם את עצמו במקום שהוא באמת לא מקום, בתקוות הנכזבות שאבד הקשר בינן ובין המציאות. כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, הודאה ו יד): "עיקר כל הגלויות שעיקרם גלות הנפש כידוע, העיקר הוא העצבות שמתגבר בכל פעם על נפש הישראלי". הגלות היא הסמל למצב שבו האדם לא נמצא איפה שעליו להיות באמת. העצבות היא עיקר הגלות, כי היא זאת ששמה את האדם באַיִן, באי קיום, בשונה מהשמחה ששמה אותו במציאות האמיתית הקיימת, בטוב שקיים בו. כשמצב זה הולך ומחמיר, האדם יכול להתנתק אפילו ממנו עצמו, עד כדי שכחת שמו-שלו.

כשהאדם בוחר לשמוח הוא בוחר להיות מחובר למי שהוא באמת. נוח או לא נוח, זה בכלל לא הנושא. אין מקום לשום שיקול של נוחות או כמה זה כמו שתכננתי, וחשבונות שונים. אני חי את עצמי בגלל שאני זה אני, ודבר זה הוא לפני כל חשבון אפשרי. אם אבחר בעצבות, אבחר לא להיות מי שאני, כי כל מה שלא קיים הוא כל מה שאינני.

הנאמנות לעצמי ממשיכה גם כלפי הסביבה. בכל מפגש עם האחר אני יכול לבחור בין האפשרות להיות במפגש הזה באמת, או להתעלם ממנו ולחשוב שאין שום קשר בינינו והמפגש הוא מקרי בהחלט. השמחה אומרת שעליי תמיד להימצא כולי במקום בו אני נמצא, ולכן אני יכול גם לשמוח עם האחר. גם כשאני רואה את חסרונותיו זה לא מפריע לי, כי אני מקבל אותו כפי שהוא – מקבל את האדם בסבר פנים יפות.

"יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים, רחמנא לצלן, ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר, אך אין להם בפני מי". הרצון לספר את הדאגה לאחר הוא לא בשביל לקבל עצות, אלא פשוט לקבל תמיכה. אותם בני אדם רוצים מישהו שיהיה איתם באמת. כשאי אפשר להם לדבר, אומר רבי נחמן, אפשר על ידי השמחה לעקוף את המסך החוצץ ולהיות איתם. "דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה" (משלי יב, כה). לפי מדרש חז"ל המובא ברש"י, ההוראה בפסוק היא לשוחח ולדבר על הדאגה עם איש אחר, ובסופו של התהליך "דבר טוב ישמחנה" – החבר בדיבוריו יביא אותו לשמחה. אומר רבי נחמן, שאפשר להגיע לאותה שמחה סופית כשפשוט מתחילים משמחה, חיוך פשוט מהלב שמחבר בני אדם באמת.

לקבל את האדם רק אחרי שהוא ישתנה פירושו לא להיות איתו עכשיו באמת, אלא להיות איתו בעתיד שעדיין לא קיים. לא שאני מזניח בכך את עתידו, אלא רק להפך – אם אני מקבל אותו עכשיו כפי מה שהוא, אוכל להחיות אותו ובכך לתת לו עתיד.