לשמור את הכאב

י״ג באב תשע״ט

להגיד את הבעיות, את הקושי, זה לא סיפור מסובך מדי. אם אנחנו רוצים להגיש דו"ח או משוב לה' על מה שקורה אותנו, סביר להניח שנצליח להגדיר במילים במה מדובר. אבל אם רוצים לומר את הלב לה', חייבים שהלב יהיה פתוח אליו. עצם הלב הוא מקום הרבה יותר שקט ופנימי, שלא נכנסים אליו בכעס וברטינות. ובטח, שלא נכנסים אליו בעצבות. (השתפכות הנפש)

לשמור את הכאב בשבילו

כְּשֶׁאָדָם כָּל הַיּוֹם בְּשִׂמְחָה אָז בְּנָקֵל לוֹ לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ וּלְהַשִׂיחַ אֶת אֲשֶׁר עִם לְבָבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת חַס וְשָׁלוֹם, קָשֶׁה לוֹ מְאד לְהִתְבּוֹדֵד וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.

פתחון פה, פתיחת הלב – משאלות גדולות הן. כולנו רוצים בהם, ומרגישים היטב בחסרונם. כשרבי נחמן מדבר על ההתבודדות הוא מרבה לדבר גם על ההכנה להתבודדות שהיא לא פחות חשובה – הדרכים להגיע לפתיחת הפה והלב בשעת ההתבודדות. לפנינו עצה, או למעשה מתווה חיים, המקרב אותנו אל המקום בו נוכל 'להשיח את אשר עם לבבו לפני ה' יתברך'.

אנחנו מכירים את התופעה בה אנחנו יכולים להיות מוטרדים ושקועים בבעיה מסוימת, אבל ברגע מסוים שמישהו מנסה לדבר איתנו על כך, פתאום הכל נשכח. כאילו אדם אחר הוא זה שחווה את הבעיות, ועכשיו אין לנו שום זיקה ותקשורת עם אותו אדם שכאב. האבסורד הגדול ביותר, וגם המצער, הוא כשאדם חש את מצוקתו באופן תמידי ודווקא ברגעים שבהם הוא עומד בתפילה הכל נעלם ממנו. לכאורה הכאב קרוב מאוד לליבו וממילא הוא אמור להיות מסוגל לבטא אותו. הרי, לא מדובר כאן בשיחה עם אדם זר. הוא רוצה להתפלל, לומר את הכל לפני ה', אבל דווקא עכשיו הכל נחסם.

מדוע כך קורים הדברים? והאם יש דרך לשנות אותם?

רבי נחמן מדגיש בכמה מקומות איך שההתבודדות צריכה להיות מפורטת ממש, בדיבור מלא ועשיר. "טוֹב מְאד כְּשֶׁמְּשִׂיחִין אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ לִפְנֵי חֲבֵר טוֹב" (השתפכות הנפש, הקדמה). "וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בְּלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז, כִּי בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים" (שם, אות ב). הפירוט הוא באמת עקרוני, כי מדובר כאן דיבור מסוג שונה. לא מדובר כאן על דיבור שמודיע (שהרי ה' כבר יודע), וגם לא על דיבור שמבקש, אלא על דיבור שמשתף ומאחד. "להשיח את לבבו לפני השם יתברך". המטרה של הדיבורים בהתבודדות היא גם כדי להגיע אל המבוקש של אותם דיבורים, אבל המבוקש מגיע בעקבות המימוש העיקרי של ההתבודדות- שהוא עצם שימת הלב לפני ה'. רבי נחמן אומר שצריך ממש לומר את כל מה שיש על הלב, מבלי לשייר שום דבר: "להשיח את אשר על לבבו". המטרה היא לא 'לפרוק' את הכאב, אלא להעלות אותו, להפוך אותו למקום בו אנחנו מתחברים לה'. לכן כל כך חשוב כל דבר שנמצא על הלב, מקטן ועל גדול. רבי נחמן שאל פעם את רבי נתן אם הוא התפלל לה' על הכפתור שחסר לו. אם יש משהו בחיים שתופס אותנו, אפילו אם זה דבר בעל משמעות זניחה ושולית, הוא גם צריך להיות מחובר לה'.

ייעוד גדול כזה של התבודדות יוצר קושי. כי להגיד את הבעיות, את הקושי, זה לא סיפור מסובך מדי. אם אנחנו רוצים להגיש דו"ח או משוב לה' על מה שקורה אותנו, סביר להניח שנצליח להגדיר במילים במה מדובר. אבל אם רוצים לומר את הלב לה', חייבים שהלב יהיה פתוח אליו. עצם הלב הוא מקום הרבה יותר שקט ופנימי, שלא נכנסים אליו בכעס וברטינות. ובטח, שלא נכנסים אליו בעצבות.

יש ואנחנו שקועים בבעיה מסוימת ואנחנו נשאבים לתוכה, חושבים עליה רבות וכואבים אותה, ובלי לשים לב אנחנו מתרחקים מה'. השתקעות בבעיה פירושה השתקעות בעצמי. ככל שהלב יותר כואב, כך הוא יותר ויותר נסגר לתוך עצמו. מישהו יכול להקשיב לכאב שלנו, להזדהות איתו, אבל הכאב לכשעצמו לא נותן מקום לאחרים והוא מודע רק לעצמו.

דוד המלך אומר בתהילים (קמג, ט): "הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי ה' אֵלֶיךָ כִסִּתִי". את מה הוא כיסה? מסביר רש"י: "תלאותי אני מכסה מכל אדם להגידם אליך". יש בנו מקום שרוצה לבטא את כל מה שעובר עלינו. דוד המלך אומר שיש דברים ששמורים רק לה'. יש מקומות בהם בני אדם לא יכולים להעניק משהו באמת, והדיבור על הצרה רק מנכיח את הכאב וסוגר אותנו בתוכו. כדי ליצור מצב שהלב תמיד פונה לה' ושם את עצמו לפניו, יש למעט לפעמים בהנכחת המציאות של הצרה והקושי.

וכמו שמבני אדם צריך להסתיר דברים, גם מעצמנו לפעמים צריך להסתיר. ישנן התמודדויות שאנחנו יודעים שאם נפתח אותן לא יצא מזה שום דבר, חוץ מהשתקעות בתוכן. ומה כל כך רע בהשתקעות בכאב? זה באמת פחות נורא אם נשמח קצת פחות. מה שכן נורא הוא, שנשתקע בצרה והלב ייסגר בפני ה'.

אם שואלים את שאלת השאלות, איך אפשר להיות כל היום בשמחה, מתוך הדברים האלה נאמר: אנחנו מסתירים דברים, בהחלט. אנחנו לא מבטאים החוצה ישירות כל כאב שעובר בנו. אנחנו שומרים על דברים מסוימים במקום פנימי, בלי טיוח, מתוך ידיעה שיש מקום אחד בו הם נפתרים באמת. עד כמה חדים הדברים בלשונו של רבי נחמן: "לְיַחֵד שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ". לייחד שעה – כדי לשבור את הלב לפני ה'. כל היום אנחנו שומרים על הלב, שיהיה שלם, כדי שיוכל להיות מאוחד עם ה'. ומתוך השלמות הזאת, הוא יכול לרגעים גם להשתבר לגמרי, אבל הפעם להישאר גם אז מחובר לה', ורק בעומק עומקים גדול עוד יותר. אז, אפילו הכאב, האנוכי-לכאורה, הופך למקום מפגש עם ה'.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support