"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז, יב)
והיה עקב תשמעון – המצות הקלות שאדם דש בעקביו (רש"י שם)
"אין לך מצוה שאדם דש בעקב כמו מצות השמחה והריקודין" (רבי אברהם ב"ר נחמן, ששון ושמחה)

התורה מייעדת ייעודים גדולים אלינו בעקבות קיום המצוות. הייעוד הראשון בו פותחת התורה הוא השמירה של ברית האבות, אותה ברית שנכרתה עם האבות שקושרת אותנו בקשר בלתי נפרד לקב"ה. על אלו מצוות מדברים כאן? מהשימוש של התורה בלשון "עקב", לומדים חז"ל שהכוונה לקיום מושלם של כלל המצוות, בדגש על המצוות הקלות שפעמים רבות נשכחות מחוסר חשיבות- "שאדם דש בעקביו". בעקבות רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קסט) המפרש את לשון 'עקב' כשמחה המתפשטת ברגליים שמגיעה עד העקב, מחבר רבי אברהם בר"נ את מדרש חז"ל לדבריו ואומר- המצווה המזולזלת המדוברת כאן היא מצוות השמחה. לעשות ריקוד קטן או למחוא כפיים, סתם כי אנחנו יהודים, נתפס כדבר של מה בכך. על הזלזול בשמחה הזאת אנו מצביעים ברגליים, שמאוד מתאמצות להתרומם בשמחה של מצווה.

למה קשה לשמוח? למה זה כל כך חסר חשיבות בעינינו? ומה נעוץ בשמחה שמביא אותנו לחיבור מלא עם הקב"ה ולמימושה של הברית הנצחית שהוא כרת איתנו?

נתבונן מעט במשמעות של העקב. ישנם ביטויים רבים לזלזול; מה מיוחד בדריכה עם העקב? העקב מסמל זלזול של חוסר התייחסות. אנחנו לא מייחסים חשיבות למה שאנחנו דורסים או לא דורסים. גם אם אנחנו שומעים את רעש הדריכה, סביר להניח שהרעש יעבור ליד האוזן. ראוי להתבונן בזה לרגע: למה באמת אנחנו לא שמים לב? למה אנחנו מודעים הרבה יותר למפגשים של היד שלנו עם דברים שהיא נוגעת ומזיזה, כשהעקב נהיה למין בולדוזר שסתם דורך ומועך? כאן אנו באים למשמעות הנוספת של המושג עקב – סוף (כמו בעקבות – תוצאה הבאה בסופו של דבר כל שהוא). העקב הוא סופו של גוף האדם. וכאן באה הנקודה- הביטוי לסופיות של האדם נמצא דווקא ברמיסה של דברים אחרים. הסופיות של האדם מראה על זה שהוא מציאות גבולית הקיימת לעצמה. בגלל שאני סופי, ומכוח אותו סוף מקבל הגדרה עצמאית על מי ומה שאני, אני דורך בלי לשים לב יותר מדי. במקום הזה של העצמיות והעצמאיות כביכול מצטמצם המקום לדברים אחרים, ותשומת הלב אליהם קטנה. העקב הוא אותו מקום בו מתגלה בחדות שאני זה אני, מציאות נפרדת שקיימת לעצמה. במקום של העקב אני אומר שאני לא צריך להסתכל על כל דבר שאני דורך עליו, כי אני זה אני אחרי הכל, ביחד עם כל ההתחשבות שלי באחר.

התורה מדברת על מצוות שאנו דשים בעקבינו. אין כאן זלזול מחושב נגד משהו, אלא זלזול שנוצר לכאורה מכוח החיים הטבעיים- בגלל שאני זה אני. מצוות גדולות אף פעם לא יכולות להישכח במסגרת 'זרימת החיים', אבל הדברים הקטנים כן- אופס, שכחתי את זה, לא שמתי לב, לא קישרתי. מוכר? זהו הזלזול שנוצר, בלי מחשבה תחילה, במצוות ה'קטנות'. אחרי הכל יש לנו חיים משל עצמנו, אז כמה שנתחשב בכל המצוות כולן, לא נימלט מלדרוך בטעות על משהו, במקומות ש'אני זה אני'.

בוודאי, צריך להקפיד על הכל ולשים לב, אנחנו אומרים. אבל איפה הטעות הגדולה כאן? הטעות היא בדיוק אותה תפיסת מחשבה שאני זה אני. לקחנו את העקב שלנו ויצרנו איתנו מציאות עצמאית שלנו, שמנותקת ברמה מסוימת ממה שמסביב לה, כשבאמת אין שום דבר שמפריד בינינו ובין הקב"ה. המחשבה ש'אני זה אני' אומרת שכמה שאתקרב לקב"ה, תמיד יישאר המקום הזה של עצמי. אני מוכן להקריב, מוכן לתת, מוכן לפנות הרבה מקום בחיי, אבל תמיד תישאר החלקה הקטנה שלי. היא יכולה להיות מתואמת לגמרי עם ההלכה ועם רצון ה', אבל זאת החלקה שלי. אבל כל זה קורה בשעה שהתכלית אליה כל אדם צועד היא ההסרה של כל המחיצות בינינו ובין ה', בלי שום הפרדה. המטרה היא לגלות ש"הוא עשנו ולו אנחנו" (תהלים ק), ורק "עוונותיכם היו מבדילים בין ה' וביניכם" (ישעיהו נט). ברור שזאת דרך ארוכה, אבל דווקא בגלל זה היא מתחילה בדברים הקטנים. כי בדברים הקטנים אנחנו יכולים להראות שאנחנו כן שמים לב, שאנחנו לא מתרכזים בעצמנו ושוכחים פתאום.

הקושי לשמוח בעבודת ה' נובע מאותו מקום. "השמחה [- מופיעה] כאשר יש מציאות שלמה" (מהר"ל, תפא"י). השמחה היא בהתאחדות עם משהו שעושה אותנו שלמים ביחד איתו. הקושי לשמוח נובע מהמחשבה שכמה שנעשה אנחנו עדיין לא מאוחדים לגמרי, כי תמיד נישאר נפרדים ברמה זו או אחרת, וממילא אנחנו עדיין לא שלמים ומאוחדים עם ה'. כשאני זה אני, כמה קשה להרים את הרגל ופשוט לשמוח. אבל דווקא דרך המצוות הקטנות בידינו לגלות קירבה גדולה לה', אולי יותר מהמצוות הגדולות. כאן, במצוות הקטנות, זהו המקום שאנחנו אומרים בלי מעשים מרגשים וסוחפים, בלי תרועות חצוצרות, אלא בפשטות ובכנות- אנחנו שלך, ה'. ואין כמו השמחה בעצמה לבטא את זה. לשמוח גם כשאין מעשה מצווה שמלווה אותי, ולומר בזה שאני של ה' בכל רגע, בכל חיי.

"עיקר הקדושה היא שמחה, דהינו לשמוח בה' יתברך" (רבי נתן, ליקו"ה נפילת אפים ד, ד).

* * *

… כי מי שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשם יתברך… ומי שמאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בתמימות ובפשיטות כמו שכל ישראל מאמינים, בודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצות שאנו זוכין לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך, ואנו קונים לנו חיי עולם לעולמי עד ולנצח נצחים… ואנו נכללים על ידי זה באור האין סוף. היש שמחה גדולה מזו" (רבי נתן, שם)