לשיר ולהגיע לגבהים
ו׳ בתמוז תשע״ט
על ידי נגינה קדושה ניתן לשוב ולחבר את הנשמה אל הגוף ולעוררו לחיים; בכוחה לחדש רצונות וכיסופים אמיתיים; לגרום להשתוקקות לשוב אל חיק אבינו שבשמים, ולעורר לשמחה בעת שהעצבות עוטפת את הלב ומאפילה על הערך האמיתי שלנו.
במעמד החגיגי נטלו חלק כל מושלי האזור, עיני כל הנוכחים נישאו אל פתחה של המנהרה החדשה שנחצבה ונכרתה בעמל ויזע במשך כמה שנים.
במנהרה הזו אמורה לעבור הרכבת המהירה שתקשר בין המדינות השכנות ותקצר באופן משמעותי את הדרך ביניהן. עד כה צריכים היו הנוסעים להיטלטל בדרכים-לא-דרכים כדי להגיע ממחוז אחד למשנהו. מלבד הזמן הרב שארכה הנסיעה, היו בדרכים הרריות אלה גם סכנות רבות שגבו מחיר דמים כבד. עם כרייתה של המנהרה אף נרשמה פריחה חדשה בחיי המסחר בין מדינות האיזור.
לשיאו הגיע מעמד פתיחת המנהרה, עת הוענק פרס יוקרתי, בצירוף אות כבוד מיוחד, למהנדס שתכנן ועמד מאחורי הפרוייקט המופלא, כאשר הכול מעלים על נס את תרומתו הנפלאה ומסירותו הרבה להצלחת המבצע רב האחריות.
בין שורות המוזמנים יושב לו מהנדס נוסף, ועיניו החמדניות מבקשות גם הן לזכות בכבוד מעין זה. אומר ועושה. הוא מחפש לו רכס הרים נידח בירכתי המדינה – ומתחיל בעבודה. הוא משקיע הון ואון, עמל של שנים, עד שהוא רואה את העבודה המוגמרת. המנהרה מושלמת.
אך לאכזבתו המרה, במקום לקצור תהילה – הוא נוחל בושה וחרפה; הכול מדברים על טיפשותו של המהנדס; הוא אמנם השקיע, בנה ופיתח, אבל המנהרה איננה מקשרת שום מקום לשום מקום… היא סתם פותחת דרך מאמצעו של הר לסופו, דרך שלא הועילה כלום.
* * *
הנגינה היא כוח עליון מופלא, שעל ידו ניתן לחבר ולקשר בין האדם לבוראו. "עיקר התקרבות ודביקות איש הישראלי לה' יתברך הוא על ידי קול ונגון דקדושה… כי הנגינה יש לה כח להמשיך את האדם להשם יתברך" – כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, חו"מ, אפורופוס ג-ד).
לפעמים האדם כה רחוק מהקדושה ומונח בדיוטא תחתונה כל כך, עד שהוא והקדושה הם כשני הפכים הרחוקים זה מזה בתכלית. אולם, בכוחו של ניגון הוא יכול לעורר את לבו ולהזכיר לעצמו מה תפקידו וערכו האמיתי בעולם, ועל ידי זה הוא שב ומתחבר לבוראו.
"כי עיקר החבור והדבקות מעולם הזה הגשמי להשם יתברך שהוא מרומם ונשגב מאד – בפרט מי שחטא ונתרחק מאד מאביו שבשמים – הוא על ידי ניגון וזמרה" (ליקוטי הלכות, או"ח, נשיאת כפיים ה-ו).
הנגינה מלבה ניצוצות חבויים במעמקי הלב ומעלה מחדש את שלהבת הקודש שעומעמה, כמעט עד כיבויה.
הנגינה הקדושה – ששורשה במקום גבוה מאד – יכולה לפעול גם במקום שדיבורים ותוכחות כבר אינם מסוגלים להועיל.
על ידה ניתן לשוב ולחבר את הנשמה אל הגוף ולעוררו לחיים; בכוחה לחדש רצונות וכיסופים אמיתיים; לגרום להשתוקקות לשוב אל חיק אבינו שבשמים, ולעורר לשמחה בעת שהעצבות עוטפת את הלב ומאפילה על הערך האמיתי שלנו.
אך כל זה בתנאי שהניגון אכן נובע ממקור קדוש והיא מכוונת להתעוררות בתשובה. לעומת זאת, שמיעת נגינה "ממנגנים רשעים וקלים המצוי עכשיו ביותר" – כלשונו של רבי נתן – "יכול להזיק לו ביותר, חס ושלום".
בזהירות הזאת יש לנקוט גם כאשר האדם מנגן לעצמו. יש לזכור כי הניגון כמוהו ככריית דרך המקשרת בין מחוזות רחוקים מאד, דרך שאמורה לחבר בין שני קצוות ולקרב את האדם למחוז חפצו, אך כאשר הניגון אינו מכוון לשום מקום, הרי אף שהוא סוחט דמעות ומעורר רגשות – הוא לא מביא לתועלת כלשהי; הדרך נפרצה אך היא לא הביאה לאנשהו.
יש אם כן להתבונן היטב בטרם נגינה – 'היכן אני עתה ולאן אני חותר להגיע?' או אז בכוחו של הניגון לעורר ולחבר אל ה' בדרך מופלאה שאין דוגמתה.
* * *
בפרשתנו אנו לומדים על שירת הים, אותה שרו משה ובני ישראל. שירה זו לא היוותה רק הודאה על העבר, אלא חלק מניצחון הקדושה על הטומאה. בכוחה התגברו ישראל על המצריים. "'עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה' – שעיקר הישועה והנס היה על ידי זמרת י-ה – על ידי זמר ונגון דקדושה", כלשונו של רבי נתן (שם, חו"מ, אפוטרופוס ג-י).
הדבר מלמד אותנו לדורות, להשתמש בכוח הנפלא של השירה והנגינה כדי לצאת מהגלות האישית, מכל סוגי ניתוק והסתאבות, מכל מיני עצבות וזלזול ברום ערכנו, ומכל סוג של תרדמה רוחנית המשכיחה מאתנו את שליחותנו הנשגבה עלי אדמות.
