ומסתבר שהם כבר כאן.

יש מי שחיכה לימים האלה, ויש מי שקיווה שהזמן יתארך איכשהו. אבל בין כך ובין כך, כשזה מגיע זה תמיד הפתעה. אי אפשר להיות מוכן לזה. זה תמיד חייב קצת לשבור ולנפץ כמה מהלכים ומחשבות, שבלי לשים לב אלול קופץ עליהם, ובלי לשים לב אלול כבר חולף מהם ושנה חדשה מתרחשת בפתח.

הימים האלה מביאים איתם בשורה גדולה של התעוררות והתחדשות. אבל מקום הגדלות של הזמן הזה הוא גם מקום הקושי הגדול – איך מתעוררים, מה לך נרדם, ואיך משנים את כיוון התנועה. חלק מהקושי של ההתעוררות מורגש ביחס לשבירת הקיים: נכנסנו מבלי דעת לתוכניות שונות, ועכשיו צריך לעצור את הכל ולהתחיל מחדש, ממש. לא קל להחזיק בקושי ובכאב של הפירוק וההרכבה מחדש, ואולי בגלל זה הרבה פעמים יש הימנעות מלחשוב עליו בכלל בצורה רצינית. יש מקום מאוד מפוחד שמנסה להדחיק את כל זה, ומשקיע כוחות גדולים וערניים בהירדמות. ולכן אלול והימים הנוראים תמיד תופסים אותנו באמצע משהו, או בסוף משהו, ואנחנו מעכלים את זה כל פעם מחדש.

כך אלול בא, קצת מנפץ מחשבות ודורש כוחות להתעורר. וההרגשה הזאת מסוגלת לרפות ידיים שמבקשות להתקרב ולהתחזק מחדש. אבל האמת היא שהקושי הזה הוא חיוני, ורק הוא מסוגל להביא אל שנה חדשה והתחדשות אמיתית.

רבי נחמן היה בהחלט חידוש במה שקשור להתחדשות. לא רק שהוא לא נח על זרי הדפנה, אלא שכל פעם הוא שבר את הקודם ומאס בהתקבעות במקום אחד. "ולפעמים זכינו לשמע מפיו שהודיע לנו שכעת נודע לו חדשות וכו', ואז היה שמח קצת. ואחר כך, תכף שזכה לזה אחר כך, התחיל עוד מחדש ושכח כל העבר כאלו לא התחיל עדיין כלל, וחזר והתחיל מחדש כמו שמתחיל לילך וליכנס בקדשת ישראל… והיה תמיד הולך ועולה ממדרגה למדרגה. אף על פי שזכה למדרגות גבוהות ונוראות מאד למעלה למעלה וכו', אף על פי כן מעולם לא היה מקרר דעתו בזה כלל, ותכף אחר-כך היה לו לב נשבר והיה לו רחמנות גדול על עצמו בהכנעה גדולה וכו' כנזכר לעיל, עד שזכה למדרגה יותר גבוהה. וכן היה דרכו תמיד עד הסוף" (שבחי הר"ן לג). קשה להחזיק בדרך כזאת שכמעט ולא עוצרת לשנייה לנוח, להתרווח במקום החדש שזה עתה התגלה. רבי נחמן "שמח קצת" אבל מהר מאוד חזר ללב נשבר ולרחמנות גדול, וגם זה בלי תכנון לאיזו נקודת יעד רחוקה של מנוחה אלא "כן היה דרכו תמיד עד הסוף". בניה חדשה ומהר מאוד סתירה, לב נשבר, השגות חדשות שלאחריהן הוא אפילו נשבע פעם שהוא לא יודע שום דבר, ו"אם היה יודע שהוא עכשיו באותה המעלה ומדרגה של אשתקד, אינו רוצה את עצמו כלל". עד הסוף, לבנות ולשבור.

התחדשות אמיתית בהכרח שוברת. היא לא יכולה לצמוח כתוצאה ישירה ומיידית מהמהלך הקודם. ההעדר תמיד קודם להוויה, ובהקשר של ההתחדשות אנו פוגשים את ההעדר כשבירה ופירוק של מה שנחשב עד עכשיו כחדש. לכן הרגשת הסתירה בינינו ובין החדש העומד לפתחנו צריכה שתהיה, ולא רק שהיא צריכה להיות כך אלא שבכך נמצאת כל ברכתה.

אבל למה? וכי לא היה אפשר אחרת? אם היינו פועלים נכון מראש, גם אז היינו צריכים לשבור?

כותב רבי נתן: "כְּמוֹ הַבַּעַל מְלָאכָה כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּלִי נִפְלָאָה בְּלִי שׁוּם חִסָּרוֹן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּצֵא בִּשְׁלֵמוּת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹן, וְעַל-כֵּן הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ וְשׁוֹבְרָהּ וְחוֹזֵר וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁמְּזַכְּכָהּ כָּרָאוּי שֶׁתֵּצֵא לָאוֹר כִּרְצוֹנוֹ בִּשְׁלֵמוּת. כְּמוֹ כֵן כִּבְיָכוֹל ה' יִתְבָּרַךְ, "הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר" וְכוּ', שֶׁזֶּה סוֹד שֶׁהָיָה בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, שֶׁהוּא סוֹד שְׁבִירַת הַכֵּלִים וְתִקּוּנָם כַּמּוּבָא. …וְזֶה בְּחִינַת תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא -עַד דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ. וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְּנֵי-אָדָם וְכוּ', כִּי כָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְתַקֵּן הַכֹּל בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁיְּכוֹלִים לַהֲפֹךְ כָּל הַיְרִידוֹת לַעֲלִיּוֹת, כָּל הָעֲווֹנוֹת לִזְכֻיּוֹת. כִּי עוֹשִׂין עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא כֵּלִים נִפְלָאִים לְקַבֵּל הָאוֹר אֵין סוֹף כָּרָאוּי" (תפילת המנחה ו, לב).

דווקא כשאנחנו מכוונים לשלמות, אנחנו נדרשים לדרך שמכילה בתוכה חסרונות והתחלות מחדש. שלמות היא דבר ששייך רק לה', באמת, והיא דבר אינסופי. אין לנו אפשרות לגעת בה, אם לא בדרך שגם היא אינסופית, שכל פעם נשברת ומתחילה מחדש. ה' משיב אנוש עד דכא, דכדוכה של הנפש, ומשם קורא לה לחזור בתשובה. תשובה שלמה נועדת לנו דווקא במקום של חיסרון שלם. התנועה הסיבובית שחוזרת שוב ושוב, שיודעת שהיא אף פעם לא הגיעה ותמיד מתחילה מחדש, היא זאת שמצליחה לגעת בשלמות, באין סוף ב"ה. כך העולם נברא, בתיקון אחר תיקון, בגירסה חדשה אחר גירסה חדשה, וכך גם חיינו נבנים – שנה חדשה אחר שנה חדשה. השנה הקודמת צריכה למות, גם אם מבורכת הייתה. כמו רבי נחמן, גם אנחנו צריכים לומר שאם נהיה בשנה החדשה כמו אשתקד, אז אנחנו לא רוצים את עצמנו בכלל. רגע לפני שהשנה החדשה באה, בתפר שבין השנים, אדם יכול למצוא שהוא לא רוצה את עצמו כלל, כי אשתקד כבר אשתקד וזמנו תם. אולי זאת החוויה הנכונה של סוף השנה – אנו קולטים פתאום איך היא מסיימת את תפקידה. מהמקום הסופי נולד לב נשבר, והוא זה שמסוגל להוליד אותנו חדשים, ולהתקרב לאין סוף.

עידוד גדול נמצא דווקא בהתחדשות כזאת. הרי שאלה גדולה של כנות תמיד מרחפת עלינו בכל התקופה הזאת: האם נהיה אמיתיים בהחלטותינו? האם השינוי הזה באמת מוביל למשהו חדש? יש והריבוי של ההחלטות של שינוי מהעבר דווקא מאבן את הלב וגורם לו להטיל ספק ברצינות של החלטה חדשה. אבל כשמתוודעים להתחדשות כזאת שהולכת תמיד במסלול של שבירה ותיקון, מיתה וחיים, אז הכוח להתחדש נשאב דווקא מאותו מקום שעד היום החליש. ההתחדשות מתעצמת מכוחן של ההתחדשויות המרובות. כמו כשבאים לעבור קיר וצריך לשבור אותו –אי אפשר סתם לנעוץ בו משהו חד, הקיר חזק מדי. אבל אפשר לקדוח אותו. בקדיחה החוד לא ננעץ ישירות, אלא הוא מסתובב במהירות גדולה סביב עצמו, ודווקא התנועה הסיבובית היא זאת שמסוגל לחדור אל הקיר ולבקוע אותו. גם את השינה שלנו ואת ההתיישנות שלנו אנחנו בוקעים לא בתרועה רמה, אלא בשברים-תרועה, קמים ונשברים וקמים, כמו האומן ששובר את כליו וכך מעצב אותם ביופי גדול יותר. ריבוי הנפילות וההתחדשויות רק מחזק אותנו, כי אנחנו מגלים שאנחנו עומדים בדרך של שלמות. איננו מושלמים, ודווקא בדרך של פעם אחר פעם אנו נוגעים בשלמות ובאין סוף.

ובלבד, שלא נהיה בעצמנו סוף.

שלא ניעצר בשום מדרגה ומקום רוחני אליו ונירדם בו. וגם שלא נשקע בתוך שבירותינו, גם כשהן גדולות מאוד, ונדע שאנחנו תמיד מתעצבים ונבראים מחדש. טעות תהיה לחפש את הסוף של המסע אחרי הפינה הבאה. הוא נמצא אחרי הסיבוב, אחרי המעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף. "וכן היה דרכו תמיד, עד הסוף".

שנה חדשה, טובה ומתוקה.