לשאת את התפקיד בגאון

התפקיד הלם בדיוק מפליא את מידותיו, מכל הבחינות. תקוות רבות נתלו בו. היו לו את הכישורים הנדרשים, את הידע ואת הנתונים המצויינים ביותר. מי כמוהו יכול לשאת תפקיד שכזה… משום כך לא הצליח אף אחד להבין מדוע זה משתבשים להם עניינים כה רבים. בעל התפקיד גופו, היה נואש, חש כאילו גדולה עליו המשרה בכמה מידות. ניסה את כוחו, התאמץ מעבר ליכולתו, והתפקיד רק הלך והכביד, כאילו ברח לו מבין האצבעות.

כישורים היו לו, ידע גם כן, אפילו ניסיון עשיר דיו. דבר אחד חסר לו: הידיעה שהוא מסוגל לכך. חסרה לו האמונה בכוחו. אנשים רבים סביבו ידעו שהוא מסוגל. בעל הבית סמך על ידיו, הידידים האמינו שיצליח. ורק הוא עצמו לא ידע על כך מספיק. מישהו חייב היה לספר לו, לפתוח בפניו את השער לכישורים שהיו אצורים בתוכו.

* * *

מילוי משרה הגון וטוב, מתחיל בהכרח בלקבל אותה ברצינות. האופן בו מתקבלת המשרה על נושאה, נוגע ישירות לכבודו של מעניק המשרה. צא ולמד מדרכו של עולם, אדם הנושא בתפקיד הנהגה כלשהי, חייב לשאת את תפקידו בגאון. להזהר בכבוד הסמל אותו הוא נושא ולייקר את מה שהוא מייצג. זלזול במשרה פירושו זלזול בנותן המשרה. לא פחות מכך, חובה על בעל התפקיד להכיר ביכולתו לשאת את תפקידו. שאם לא כן, אין סיכוי שיצליח.

הדברים נצרכים במיוחד כעת, לאחר קבלת התורה. זה הזמן להיזכר במשרה המוטלת על שכמנו: התפקיד הנעלה בתבל, אותו קיבלנו ממש בימים אלו מחדש: תפקידו של יהודי בעולם. אחריות כבירה רובצת על כתפינו, אחריות של עולם ומלואו. אחריות, זו זכות שחובה קדושה בצידה. החובה לשאת בנטל, ויתרה מכך להשתדל ולפשפש ולהשגיח תמיד על התפקיד, האם הוא אכן ממולא כראוי, האם הוא משביע את רצונו של בעל הבית, לזאת ייקרא קבלת עול.

נשיאה בעול איננה משימה פשוטה, אך את הכח לשאת אותה אנו אמורים לשאוב מהמשא בעצמו.

ניתן לראות זאת בחוש. אנשים נושאים על שכמם תפקידים רגישים, הדורשים אחריות, מאמץ, ולפעמים גם סיכון של ממש. החמצן של בעלי תפקיד שכזה הוא עצם התפקיד. המודעות וההכרה במהותו של המשא, בגורליותו ורגישותו, היא הנותנת בלב הנושא כוחות לנשיאה בעול מתוך חיות, מרץ ואף שמחה.

מהיכן שואבים כח

וזה בעצם האופן היחידי בו מסוגל יהודי לשאת על שכמו את משׂרתו הרמה. דווקא משום שתפקידו היהודי כה רגיש, וכרוך באחריות כה כבירה. דווקא משום כך אילו ישכיל נושא המשא להכיר בתפקידו, הידיעה הזו די בה כדי להעניק לו את כוחות הגוף והנפש הנדרשות לצורך השלמת ייעודו עלי אדמות. יש בהכרה הזו קורטוב של התרוממות והתגבהות הדעת, אך אין בה ולו שמץ גאווה. כך בעצם, ורק כך, חיים צדיקים עובדי השם. הם ענווים ושפלי ברך עד אין שיעור, מחד; ומרוממים בדעתם וגאים במשרת יהדותם עד אין תכלית, מאידך. ולא רק שאין זו סתירה, אדרבא, זוהי נשיאה בעול בריאה ונכונה.

בתקופה האחרונה עסקנו בלספור. ספרנו ימים ושבועות לעומר. הספירה עשתה משהו בכל לב יהודי. ספירה היא הכנה, שער לכניסה בנחלת כלל ישראל. זו גם מטרתה של מצוות מניין בני ישראל עליה מצווה אותנו התורה בפרשות הללו. הספירה מעניקה ליהודי את מקומו, עושה אותו לבעל תפקיד. וזאת יש לדעת, יהודי הוא מלך! והוא נעשה כזה מיד בשעה שהושתה על שכמו המשׂרה "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

מלך זה נפלא, אבל מה זה בעצם?

למלוך זה אומר, כמובן, לשלוט. ובמקרה היהודי, הכוונה היא לשלוט במצב, שלטון אמיתי, שלטון פנימי, שלטונה הבלתי מעורער של הנשמה על הגוף ועל פיתויי העולם. וכמו כל מושל, האתגר המשמעותי ביותר בחייו של יהודי הוא, לשמור את מושכות השלטון בידיו; לעמוד בגבורה מול חותרים ומהפכנים המבקשים את כסאו. אין לו לאותו יהודי קטן כל סיכוי להחזיק מעמד בתפקידו, אם לא שיידע באופן הברור ביותר מכוחו. כיהודי, כמושל הנושא באחריות אדירה שכזו, אתה מוכרח, בכל לשון של הכרח, לדעת את כוחך. ועוד דבר תדע לך, שמישהו מאוד לא מעוניין שלא תדע על כך. והוא יעשה הכל כדי לגרום לך לחוש חלש, רפה כח, כביכול עניו. בתחום הזה היצר הרע הינו רב-אומן.

תחזיק חזק במושכות

יהודי כשר הוא יהודי מושל, ולמען יאריך ימים על ממלכתו, חובה עליו לדעת מכוחו, להיזהר מכל נדנוד של ספק ומכל צל של תהייה. שיהיה ברור, כל מעשה שלך פועל נפלאות, כל תנועה וכל דיבור, אתה מלך!

זה מה שאמור המניין והמספר לחולל בליבם של כלל ישראל. בשתי הפרשיות הללו, במדבר ונשא, אנו קוראים על מניין הלווים. ואין שני המניינים הללו שווים. לפני חג השבועות קראנו את מניינם של בני קהת. המניין הוא תפקיד. בני קהת, בעלי משרות, נושאי משא הקודש, אלו הם הנשמות הגבוהות אשר הושת על שכמם משא הקודש. תפקידם נעלה ומרומם, לאף אחד אין ספק באשר לנחיצותם.

כעת, לאחר מתן תורה, מכניסה התורה הקדושה אל מניין הקדושה נשמות נוספות: כעת מקבלים גם יהודים פשוטים, אנשי העמל, החולין וקשיי היום, את ההכרה בתפקידם. השבוע מונה התורה הקדושה את מניינם ומשׂרתם של בני גרשון ומררי. נפשות יקרות המשוכנעות כאילו גורשו מנחלת השם. האנשים שמרירות העולם עוטפת את שגרת יומם, חיים במרירות הפרנסה ושיעבוד החולין, השבוע אומרת לנו התורה: דעו לכם, גם עליכם מוטל תפקיד מחייב ואחראי, גם לכם שלטון. קחו אותו במלא הרצינות.