אדם מעצם בריאתו מעוניין להצליח, ולכן רק טבעי שכשיפגוש בהצלחה יבקש לחקות אותה, להתחקות אחריה ולהצליח באותה מידה. הבעיה היא שבדרך כלל שאיפות לחוד, והגשמה בפועל עניין אחר לגמרי. סוחר צעיר בראשית דרכו פוגש בעשיר גדול רב נכסים, בעל קשרי מסחר חובקי עולם, הוא מתפעל ומעריץ אותו, תשוקת ההצלחה מתעוררת בקרבו, ללא ספק הוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכפל את ההצלחה גם בחשבון הבנק שלו. אך מה עושים בפועל? איך מחקים עסקאות אדירות של סוחר וותיק ומצליח, כשלרשותך נכסים מועטים, אפס קשרים ובקושי ניסיון: האם נכנסים לסיכונים, קופצים למים שאין להם סוף, או חלילה מהמרים?

אם ניגש אל הסוחר הוותיק נשמע רעיונות אחרים לגמרי. הוא מן הסתם יספר לנו שאת קשריו המסועפים ועסקאותיו האדירות, רקם במשך שנים, מתוך צעדים מדודים וזהירים, המון שיקול הדעת, איפוק ובחירות נכונות. לאורך כל הדרך הוא ידע היטב שסטיה קטנה מהנתיב, עלולה לרסק את מעמדו אל התהום.

* * *

לא פחות ואף יותר מכך – בתורה ובעבודת הבורא. יהודי שואף לגדולות ונפלאות, וכשהניצוץ שבלב פוגש בדוגמה מופתית להצלחה רוחנית אמיתית; גדלות בתורה, צדקות, טהרה, ודרגות נעלות, אך טבעי שיבקש לחקות זאת, לזכות גם כן. אין זה רע, אך זה עלול להיות מועד לפורענות. מדוע? משום שמי שזכה באמת, כלל אינו עסוק בגדולות ונפלאות. צדיק גדול עושה לאו דווקא דברים גדולים, אדרבה, הצדקות שלו נובעת מתוך מעשים קטנים: יהדות פשוטה, תפילה בכוונה, איפוק קטן במקום בלתי נראה לעין, מחשבה קדושה, ליטוש אחר ליטוש של מידה מסוימת ועידון של טבע אנושי. וכך גם בקניית החכמה: התורה רחבה מארץ מידה, ועמוקה מיני ים, אי אפשר להשיג אותה בלגימה אחת. נדרשים צעדים קטנים: להיות דבוק באותיות, להיצמד להבנת הפשט, להשתדל בפשטות למצוא ביאור מיושב בדברי התורה, לפענח שורה אחר שורה – כך קנו את אוצר חכמתם יודעי התורה, וכך הגיעו אל פסגת צדקותם בעלי מדרגה. מי שזכו, עשו את דרכם תמיד מתוך הכרה, שעל כל צעד ושעל, סטייה קלה או התלהבות מעבר למידה, עלולים לנפץ את כל עמלם בתהום הנשייה. הזהירות, העקביות, וההיצמדות הנאמנה לפשטות וליושר, הם שהביאום אל מקומם הנישא.

לנחות בשלום

אנו ניצבים כעת אחרי חג הפסח. יצאנו ממצרים, זכינו לדברים גדולים ונשגבים. כל אדם מעוניין לבצע את הירידה מן ההר אל המציאות בשלום, לקחת אל החיים הפשוטים את האור הגדול. איך עושים זאת? הבה נראה:

בליל הסדר הוציאנו השם ממצרים, עשה אותנו לעם והועיד אותנו למעמד הר סיני. מדוע לא קיבלנו תיכף ומיד תורה, מדוע מוכרחים להמתין כעת ארבעים ותשע יום, ורק אז בשבועות נעמוד למרגלות הר סיני?

מדוע? דווקא משום כך! מפני שאנחנו מעוניינים תיכף ומיד לקבל את כל התורה כולה, להעפיל לכל המעלות הרמות, להשיג הכל. דווקא משום כך איננו בשלים עדיין לקבלת תורה.

הגיון פשוט יביא אותנו להבנה, שלהיות מעוניין באמת, משמעו להסכים לרדת לפרטים. אם רצונך לקבל דבר מה, עליך להסכים ללכת צעד אחר צעד, לקנות זאת באופן יסודי, ולא בבהילות המובילה למאומה. כך ולא אחרת מקבלים תורה. ימי הספירה מלמדים אותנו את הדרך והאופן, לרכישה אמיתית ויסודית של שלימות התורה. איך אוחזים בתורה? בפשטות! אדם יושב עם עצמו ובוחן: כמה זמן אני מקדיש בפועל ללימוד התורה? כמה מאמץ אני משקיע בהבנתה? החיים הם בסך הכל מספר כלשהו של ימים ושעות, הבה נבדוק כמה זמן במשך יום חולף, מוקדש לעיסוק בדבר אותו אני מעוניין כל כך לרכוש.

הוא הדין בעבודת המידות. להיות בעל דרגה זו שאיפה גדולה, אולם איך מתרגמים זאת למעשים? בפשטות! לשים לב לפרטים; איך אני מתנהג במידה זו, ואיך אני אוחז במידה אחרת; איך נראה דיבורי עם אנשים, כמה אני מצליח להתאפק, לכבוש כעס, להכניע רצונות זרים, לוותר על דיבורים מיותרים, להתאמץ, להתמיד. הפרטים הללו קטנים אמנם, אך הם שעושים בסופו של מסע את הצעדים הגדולים. ליטוש ועוד ליטוש מחוללים יחד פלאים. הבה נזכור; רצון אמיתי משמעו – הסכמה להתמקד ברצינות בדברים קטנים ופשוטים.

לטפס בזהירות

בפרשת השבוע מספרת התורה על בני אהרון, שהביאו פנימה 'אש קודש', ובכל זאת נחשב הדבר לחטא. מדוע? אך ורק משום שלא נצטוו. תבערה שלא נצטווינו עליה – היא אש זרה. עבודה גדולה ונשגבה ככל שתהיה, אין סיכוי שתצליח, כל עוד לא ציווה על כך השם. אם רצוננו להגיע אל המכוון, להשיג את התכלית, שומה עלינו להיצמד להוראותיהם של הצדיקים. רק הם מסוגלים לנתב את הליכותינו אל היעד האמיתי, והם מתאמצים כל כך ללמד אותנו את העניין הזה: להיצמד לצעדים קטנים, ולהישמר מסטיות ומפיתויי דמיון. צעד קדימה בישוב הדעת, התבודדות, תשובה, לימוד דף ועוד דף, מידה ועוד מידה, איפוק ועוד וויתור – ההליכה הזו כמוה כטיפוס בריא על סולם גבוה. רצונך להעפיל מעלה – היצמד לשלבים. רק הליכה שכזו הנצמדת לפשטות, לעקשנות, ולדבקות במטרה, מתוך ציות לדברי מורי הדרך -הצדיקים, תוביל אותנו אל האש הגדולה, המלהטת במתן תורה, ויורדת ונכנסת לכל פינה מפינות הנפש, כשהיא נספגת במתינות בכל רובד מרובדי המציאות.