האם ניצחנו בחנוכה? התשובה לכאורה פשוטה: היוונים הובסו, וחזרנו לתורה ולמצוות ולעבודת המקדש. אבל במבט כולל של כמה דורות אחר כך, נראה שהניצחון לא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן. חורבן בית שני התרחש מאתיים שנה לאחר מכן ועמינו יצא לגלות שממנה לא השתחררנו עד היום. במהלך הגלות היו גזירות רבות על קיום מצוות, ומלחמות שנגמרו בהפסדים לעם היהודי. אבל הנרות ממשיכים לדלוק, גם בתוקף חשכת הגלות.

מה משמעותו של ניצחון? של הישג? איך נגדיר התקדמות או עלייה בעבודת ה'? המושכל הראשון הוא שעלייה היא עלייה רק אם נשארים באותו מצב ולעולם לא מאבדים אותו. ברגע שתבוא הירידה תאבד העלייה את משמעותה. נקודות הזכות יישמרו בשמיים, אבל האדם איבד את מה שאיבד והוא צריך לחזור מההתחלה. זאת תפיסה מאוד מקובלת בעולם. תפיסה שגורמת למשברים רבים סביב הניגודיות שמופיעה בלי הפסקה בחיים – עלייה וירידה, אור וחושך. אדם חושב שהוא הגיע להארה, לדרך שבה הפעם הכל יצליח, וכל פעם מחדש חוזר לו החושך לעיניים. כשיש אור אז יש רצון חזק מאוד לא לעזוב אותו לעולם, וכשהוא נעלם השבירה גדולה עד למאוד וכמעט שאינה יכולה שלא להביא לייאוש. כדי שנהיה בעלייה צריך להתפתח ציור מאוד ברור בראש שלנו איך מעכשיו הכול יהיה טוב. תחושת הריחוק מופיעה ללא הרף שוב ושוב כשאנחנו מנסים לשמור את האור בתוכנו. אז איך ממשיכים להדליק את הנרות בתוקף חשכת הגלות?

בהלכה נאמר שאסור להשתמש באור של נרות החנוכה – "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". מההגדרה הזאת משתמע שיש איזה תחום שבו אסור לנו להתקרב לנרות, אבל עלינו להמשיך להסתכל עליהם, קרובים ולא קרובים. בדרך הרמז לומד רבי נתן (שלוח הקן ה, ז) על יסוד ההארה של החנוכה. ההארה של הניצחון הייתה באמת גדולה מאוד, והיא ממשיכה להאיר גם אחרי שאיבדנו את המקדש ויצאנו לגלות. זאת הארה שיורדת למקומות נמוכים מאוד, "למטה מעשרה טפחים", מקומות שבהם הופעת ה' היא דבר נסתר ונעלם. רק מכוח ההארה הזאת יש לנו גם עכשיו את הכוח ואת הגבורה להתחזק מכל מקום שהוא בעבודת ה' ולהאמין בניסים שיכולים לקרות בהתקרבות שלנו אליו. אבל אם ננסה להלביש את ההארה הזאת על מציאות החיים שלנו, היא לא תמיד תצליח להאיר. לא תמיד נראה איך באמת יש לנו את הכוח להתגבר ולנצח על מלאכת בית ה'. כך טבעו של העולם, של כל חיינו – לא תמיד נוכל לשאוף לידיעה וודאית על ההווה. אי אפשר לדעת כאן ועכשיו איך הכל יסתדר. לא בגלל שהתקווה היא אשליה מחוץ למציאות; התקווה היא מציאות ברורה לגמרי. אבל אין לנו את הכלים להשגה שלה. (הרחבה על זה אפשר לראות במאמר הקודם)

לכן, בכל פעם שהתקווה מאירה צריך לקחת ממנה את מה שצריך לקחת, ולדעת מה לא צריך לקחת וגם לא לנסות למצוא בה. ההארה מלמדת אותנו שהדברים תמיד מתקדמים והאור תמיד ימשיך להופיע. אבל אם ננסה לתרגם את הדברים למקום ושפה עכשוויים פשוט לא נצליח. נגזר על החלק הזה להישאר נעלם וסתום כמרחב של אי ידיעה שבתוכנו נמשיך להתקדם ולהאמין. מה שאנחנו כן יודעים הוא שהתקווה בוודאי קיימת ושכל החיים הולכים בכיוון שלה. הניצחון על היוונים הוליד ניצחון כזה, אם במהלך כל הגלות היו מחפשים אותו בצורה של 'כאן ועכשיו', לא תמיד היו מצליחים לראות אותו, מה שהיה גורם לייאוש. אבל את מה שכן יכלו לקחת מהנרות של חנוכה, גם בימים החשוכים ביותר של הגלות, היה על כך שהאור באמת קיים גם עכשיו – ואין לנו שום מושג אין זה קורה, אבל זאת מציאות קיימת, שפשוט לא ננסה להבין אותה. הניסים קרו לאבותינו והם קורים בזמן הזה ממש, "ניסך שבכל יום", אבל עדיין אין לנו את העיניים לראות אותם. זאת הנקודה שטמונה בנרות החנוכה לדברי רבי נתן: אסור להשתמש בהם ולתרגם אותם במובן האישי, או לנסות לשמור את האור אצלנו. אבל צריך להסתכל עליהם ובכך לראות שהאור הזה קיים גם עכשיו, לראות שהוא ממשיך לדלוק עד ימינו, ולדעת שהוא עוד ימשיך לדלוק עד ההארה השלימה.

גם בחיים שלנו צריך להסתכל על כל הארה בצורה דומה. לא להשתמש בהם; שבזה כלולים כל סוגי המחשבות שמנסות להבין את הכל כאן ועכשיו. לא לחשוב האם אנחנו בירידה מתמשכת או לא, כי מה שנבין על ה'עכשיו' הוא חסר משמעות. לא לנסות לראות האם העלייה שאנחנו נמצאים בה עכשיו באמת תתמיד או שזו סתם הארה זמנית. אלא לראותם בלבד; לראות שהאור מאיר גם אצלנו, כמה שאנחנו רחוקים. האור קיים, ולא רק איזו אשליה שקיימת בראש שלנו. רק מתוך מוכנות כזו מלנסות לשמור את האור אצלנו נוכל באמת לשמור משהו ממנו בתוכנו.