ההתבודדות היא מעלה גדולה, עליונה מן הכול.
… גם טוב לעשות מהתורה תפילה. דהיינו, כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה וכמה הוא רחוק מזה. ויבקש מאיתו יתברך שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר.
והמשכיל והחפץ באמת יוליכו השם בדרך אמת ויבין בעצמו דבר מתוך דבר איך להתנהג בזה, באופן שיהיו דבריו דברי חן, וטענות נכונות לרצותו יתברך שיקרבהו לעבודתו באמת.
ועניין שיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה.
(ליקוטי מוהר"ן ב, כה)

בפעם הקודמת נגענו קצת במושג "לעשות מהתורה תפילה". הנקודה המרכזית הייתה שהתורה והתפילה אינם שני דברים שמנותקים זה מזה, אלא שיש אחדות בין שני מושגים אלו עד שאפשר להפוך את התורה עצמה לתפילה, וכפי שנראה בהמשך – גם את התפילה לתורה.

התורה, שהיא רצונו של ה' המופנה אל כל אדם, עדיין לא שלמה כל עוד האדם לא תופס את אותו רצון כמכוון אליו ישירות וחודר לחייו. הרבה פעמים תורה יכולה להילמד כדבר עצמאי, והשלב של הקיום המעשי הוא שלב חדש – איך מצליחים לחבר ביני ובין הדבר הנלמד. הצורה השלמה של לימוד תורה הוא לימוד כזה שכבר בשעת הלימוד האדם מרגיש את הדברים מחלחלים בתוכו, ושהם מדברים על החיים שלו ממש, ולא על איזו מציאות תיאורטית. לימוד שהוא לא רק על מנת לעשות, אלא שהוא עצמו ישר נכנס לחיים וגורם למתח פנימי – באיזו דרך אלך כדי להגיע לכך, כיצד איישם את המסר בחיי הפרטיים.

כאן באה התפילה ומשלימה את אותו פער שנפער בין התורה והאדם, בין ההלכה למעשה. התפילה שמבקשת את קיומה של התורה מבטיחה קשר עם ה' שהוא בלתי תלותי באף תנאי, לא מושפע מאף מונע ליישום של רצונו – התורה – בפועל, כי זה נמסר הרגע לידיו של ה'. ברגע שישנה מציאות כזאת בעולם בה ה' מביא את האדם לקיום של התורה, האפשרות שלו להתחבר לתורה הופכת לתמידית. רצון ה' נתפס כה קרוב אל האדם בגלל שהוא יודע שה' יגלה את אותו חיבור שבין רצונו ובין האדם. הקשיים והריחוק לא משנים עכשיו, כי מכל מקום אפשרי ה' ירים את האדם ויקרב אותו אליו. וכך מכוח קיומה של האפשרות להתפלל על התורה, התורה הופכת לדבר הרבה יותר מכוון לחיים, שמעכשיו הם כבר לא נפרדים מה'. מכל מקום תוכל להתגלות הדבקות בינינו, וגם אם כוחותינו לא יעמדו לנו, ישועת ה' תבטיח שוודאי עוד נחזור אליו.

* * *

כדי לראות את השלב הבא בדברים, אפשר לחזור לא' ב' ולשאול את השאלה הפשוטה: למה צריכה להיות כזאת 'עבודה', "לעשות מהתורה תפילה"? מובן שאם יש קושי לקיים את רצון ה' בהלכה מסוימת או בכל דבר אחר, שיש להתפלל על כך, התועלת ניכרת וברורה. אבל למה צריכה להיות דרך קבועה ויומיומית של תפילה על התורה? מה בשורה התחתונה יהיה חסר בלי תפילה כזאת?

נפנה למקום אחר בו כותב רבי נחמן על היחס בין התורה והתפילה (ליקוטי מוהר"ן, כב ח-ט): "נעשה ונשמע הוא בחינת נסתרות ונגלות. נעשה – הוא בחינת נגלות, היינו המצוות שאפשר לכל אחד לקיים לפי מדרגתו, ונשמע – הוא בחינת נסתרות, מה שהוא גבוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה". החלק בתורה שהוא שייך לתפיסת האדם הוא החלק של העשייה, כל מה שיכול להיתרגם  ולהפוך לביטוי מעשי במציאות. ואילו החלק בתורה שהוא נסתר מהאדם ולא יכול עדיין להיתפס בחייו, הוא החלק של השמיעה,  לא קיום מעשי, אבל כן קבלה של אותו תוכן והכלתו בלב. "וזה בחינת תורה ותפילה. 'נעשה' הוא בחינת תורה, היינו הנגלות מה שיודע לקיים, ו'נשמע' הם בחינת נסתרות… שאינו יודע איך לעבוד בזה את השם יתברך… ועבודה שבלב זו תפילה, הינו ביטול ודבקות לאין סוף… ומאחר שאין לו תפיסה בזה [-באותם חלקים בתורה שאינו יכול ליישם] הוא בחינת תפילה-דבקות, שהוא רק ביטול להאין סוף". כל פרט בתורה שאותו האדם לא מסוגל לתפוס וליישם בחייו, הוא החלק של 'נשמע', הקשבה לרצון ה'. אותה הקשבה צריכה להיות בבחינה של תפילה – כשאין עדיין מוכנות לחיבור עם התורה, צריך לבוא ביטול, שאומר שלמרות שהדבר לא מתחבר איתי, אני מבטל את עצמי ומקשיב רק לרצון ה'. החיבור בינינו עדיין לא מלא מאחר והייתי צריך למחוק את עצמי במידה מסוימת בשביל רצון ה'. אבל זהו שלב ביניים שאכן מוביל לתוצאה הסופית של חיבור מלא: "וצריך כל אדם שילך מדרגא לדרגא ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם מבחינת 'נשמע', בחינת נסתר בחינת תפילה… יהיה נעשה מזה בחינת 'נעשה', בחינת נגלה, בחינת תורה". השאיפה היא להפוך את התפילה לתורה, וכל מה שלא היה מובן ועדיין מחוץ להבנה יתחבר אליי ויהפוך לחלק מהחיים. סופו של התהליך מתואר כך: "ואחר כך כשנכלל באין סוף, אזי ה'נעשה' היא בחינת תורת ה' ממש וה'נשמע' הוא בחינת תפילת ה'". האדם עולה יותר ויותר עד שהוא נכלל בה' לגמרי, והתורה והתפילה הם כביכול לא שלו אלא של ה', הוא זה שמקיים את התורה ומתפלל (רבי נחמן מביא את מדרש חז"ל (ירושלמי בכורים) בו ה' אומר על התורה "אני קיימתיה תחילה", וכן מדרש נוסף (ברכות דף ז) "מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר ושמחתים בבית תפילתי").

על איזה מתח נע הציר הזה שבין נעשה ונשמע, בין הנגלה לנסתר? ומהו אותו יעד סופי של עבודה זו? מבאר רבי נתן (ליקוטי הלכות שלוחין ב, א), שככל האדם מקיים את המצוות עם גופו והוא חי כמציאות עצמאית, התפילה והתורה שלו הם שייכים לו, מתחברים להשגתו. הוא עדיין אינו מאוחד לגמרי עם רצון ה', והיחס ביניהם הוא כמו בין משלח ושליח – ה' רוצה ממנו שיקיים שליחות מסוימת בעולם הזה, והוא כשליח מיישם אותה. זהו בוודאי השלב הראשוני שממנו מתחילים, אבל עבודת האדם היא לבטל בכל פעם את הגוף יותר ויותר, להיכלל בשורשו, "עד שזוכה לבוא אל התכלית שיתבטל הגוף לגמרי ונכלל לגמרי באין סוף… ואזי… נמצא כל התורה והמצוות והתפילה שמקיים הם תורת ה' ותפילת ה' ממש". לאט לאט האדם יוצא ממציאות העצמאית והנפרדת ונכלל בה'. המטרה היא לבטל את הפרדת הרשויות בינו ובין רצון ה'. לא שני דברים שקיימת מלחמה תמידית ביניהם על מה לוותר תמורת מה. לא הקרבה, לא אחד על חשבון השני, אלא שניהם אחד לגמרי – האדם ורצון ה'. השלב הסופי הוא כשהתורה והתפילה מקוימים לא כדבר נפרד מה', אלא מתוך היכללות בו, שאז תורת ותפילת האדם הופכת לתורת ותפילת ה'.

הדרך של "לעשות מהתורה תפילה" אם כן, באה במטרה לבטל את המחיצות בין האדם וה'. כל עוד האדם חי את עצמו, תמיד יישארו חלקים שיישארו נסתרים עבורו. רצון ה' לא יכול להיתפס אצלו בצורה מוחלטת ומוחשית בחיים בגלל המסך הגדול שמפריד ביניהם, כמו שפירשו חסידים: "אנכי עומד בין ה' וביניכם" – האנוכיות היא זאת שמפרידה בין ה' ובין האדם. לימוד תורה רגיל עם תפילות מזדמנות עדיין לא יבטיח את אותה מטרה סופית שהיא היכללות ברצון ה'. התפילה על כל דבר שנלמד שעדיין לא מהווה חלק מהחיים, נובעת מהבנה שעדיין יש חציצה ביני ובין ה', ואת אותה חציצה היא רוצה לבטל. זאת פעולתה של התפילה – הדבקות, ההתבטלות, העמידה לפני ה' בידיעה שרק הוא מקיים אותי. אותה דבקות תביא אל הגילוי של התורה בחיי, כשאלו יהיו מכוונים יותר אל רצון ה'. מאותה תורה חדשה יהיה חלק של 'נשמע', שעדיין לא מובן, ותהליך זה ילך ויתמשך עד הדבקות המוחלטת ברצון ה' והכל יהיה אחד ממש