איך מקדשים את החולין?

ששת ימים הוא עמל לפרנסתו. הוא יוצא בבוקר לאחר תפילת שחרית, וטורח כל היום כדי להרוויח ביושר את פת לחמו. בשעות העבודה הוא כל כך טרוד ועסוק – אין לו זמן לנשום.

לקראת ערב הוא חוזר לביתו, טועם משהו – ומיד מחיש פעמיו לבית המדרש, לקבוע עתים לתורה. הוא מנסה לחטוף דף גמרא, לא בכל יום הוא מצליח להתרכז, העייפות מנסה פעמים רבות להכריעו והוא נאבק באשמורות עיניו בשארית כוחותיו.

ליל שבת. מרוץ החיים עוצר לפתע. באה שבת – באה מנוחה. יש לו כמה שעות שבהן הוא מזין את נפשו במזון רוחני. הוא מנסה לחטוף ככל היותר. אך על אף הכל, טעם מריר עולה בפיו; הוא חש תסכול על החיים שמתבזבזים לו בין האצבעות.

נכון, הוא קובע עתים לתורה וגם בשבת הוא משקיע קצת יותר בלימוד ובתפילה, אבל מה אלו נחשבים מול כל הימים שנשחקים בעמל כפיים? זה הרי 'בטל ברוב' – פי עשר ויותר!

"איך אמור כל החולין המגושם הזה להתחבר לעולם הנצחי שאליו אנו מתכוננים?!" – הוא שואל את עצמו בכאב – "הרי רובו של היום והשבוע חולף תוך התבוססות בדברים גשמיים גרידא" – – –

* * *

בין המצוות המנויות בפרשתנו אנו מוצאים את מצוות הפרשת חלה, אחת מן המתנות שניתנו לכהן; יש להעניק לו את החלק הראשון מכל עיסה. חז"ל הקדושים (ב"ר א, ד) מלמדים אותנו שמצווה זו היא אחת משלוש מצוות שבזכותן נברא העולם! הוגיעו עצמכם, כל הבריאה הייתה כדאית בזכות מצווה זו. כך נרמז בתחילת התורה: "בראשית ברא אלוקים", ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו): "ראשית עריסותיכם". מה טיבה של מצווה זו שזכותה גדול כל כך? בדיני הפרשת חלה אנו מוצאים דבר פלא: אדם שנדבה אותו רוחו להעניק לכהן את כל העיסה – לא עשה כלום, הקדושה אינה נתפסת כלל באותה עיסה. זאת מפני שחלה צריכה להיות 'ראשית' – 'ששייריה ניכרים'; בלא שיריים אין גם ראשית.

מצווה זו גונזת בתוכה את סוד הבריאה, אומר רבי נתן, לא פחות ולא יותר. ואיך? העולם (מלשון) 'מעלים' את מציאות הבורא; בעין חיצונית נראה שהטבע שולט כאן – ועלינו הוטל לגלות את המציאות האמיתית.

עיקר תענוגו של הקב"ה, כביכול, הוא שנרים את כל הבריאה, את כל המקומות הנמוכים – אל על, ונגלה בהם את מציאות ה'.

את זאת עושים קודם כל על ידי הכרה שהקודש הוא העיקר, ואילו החול טפל אליו. ואז, לא זו בלבד שהקודש נשאר בקדושתו, אלא גם כל חלקי החול באים אל תיקונם. שכן כאשר החולין משמש סיבה להבלטת מעלת הקודש, מתרומם גם החולין ובא אל תכליתו הנרצה, כיון שהוא הופך לחלק מן הגילוי השלם.

לפיכך, כאשר אנו מפרישים חלה – חלק של קודש – ומשאירים שיריים של חול, הובלטה העליונות של הקדושה על החולין שמשמש כמנוף לגילוי האלוקי: מה יקר וחשוב בעולם.

אך כאשר עשינו את כל העיסה קודש, אין כאן ראש ואין כאן שיריים, ולא הגענו למטרה כלל.

מצווה זו היא אם כן, תכלית הבריאה בדגם מוקטן.

* * *

כל עסקי החול נוטלים אפוא חלק נכבד בגילוי האלוקי. אין זה נכון להפריד בין חלקי החולין וימות השבוע, לבין חלקי הקודש והשבת, אלו כמו אלו נועדו לגלות דרכם את מציאות ה׳.

אבל הכל תלוי בהתייחסות שלנו: אם נשכיל לכבד את חלקי הקודש ולשים אותם בראש סדר העדיפויות; כאשר נכיר בכך שהחלקים הקדושים בחיינו הם הם העיקר, וכל השאר הוא רק טפל – לא זו בלבד שביררנו לעצמנו חלקי קודש, אלא כל עסקי החול שלנו הפכו לחלק מן התכלית הקדושה שלנו עלי אדמות.

ההבלטה של הקודש יכולה לבוא בהרבה צורות. אך תחילה וראש – בהבנה הפנימית: לא לשכוח את התכלית; לייקר מכל יקר את אותן קביעות עתים לקודש; לשמוח בהן ולהכיר שהן הן המרכיבים החשובים ביותר של חיינו, לעד ולנצח נצחים.

או אז נופתע לגלות, איך גם כל חלקי החול הפכו להיות נצחיים ומלאי אור!

(עפ"י ליקוטי הלכות, חלה ד, ז-ח)