איך מקבלים תורה מחדש?

בכל בוקר מברך איש יהודי 'אשר בחר בנו מכל העמים .. ונתן לנו את תורתו'. איש כשר מכוון בוודאי להודות להשם שבחר בנו ונתן לנו תורה. ובכל זאת, לפעמים מתוך דברים שמשיח לפי תומו, ניתן לחשוב, כאילו חלילה וחס, נכשל האיש בברכה לבטלה. קורה לא פעם בשיחת רעים, כשמזכירים לחבר סובל ומוטרד, שניתן למצוא עצה טובה בתורה. הוא מגיב בתנועת יד מבטלת. אין הוא מתכחש חלילה לכוחה של תורה. לדעתו, לימוד התורה כמו שלו. יחד עם קיומה החלקי והבלתי מושלם. בהחלט לא מספיק בכדי לגרום למאור שבה להאיר את חייו.

בזיכרונו של כל אדם מאוחסנת בדרך כלל, תקופה טובה במחיצת התורה. זמנים שכוחים של מתיקות וחיות. בעומק הלב היהודי סוערת נפש צמאה ומתגעגעת לצוף של תורה. הימים הטובים נשכחו כבר מזמן ברוח הטרדות שהביא הזמן. וכשאין פנאי לפתוח ספר, קשה מאוד להאמין שהתורה יכולה לחולל משהו משמעותי בחיים שכאלו.

* * *

מי שהאזין לקריאת התורה בשבתות האחרונות, היה שותף למאורעות גדולים. ירדנו למצרים בתוך שבעים נפש של בית יעקב. סבלנו גלות ושעבוד. צנחנו יחד עם נשמות ישראל לתחתית השפלות. שמענו את קריאת הרועה הגדול 'והוצאתי וגאלתי'. חצינו את הים באותות ומופתים, וכעת אנו עושים את דרכנו אל המאורע האדיר המחולל את השינוי המשמעותי ביותר בבריאה. מעמד הר סיני.

אם תתפוס אחד מתוך המון עמך ישראל, ותשאל אותו 'האם כבודו קיבל תורה'. סביר להניח שתעורר על עצמך תמיהה. וכי איזו שאלה היא זו. קבלה בידינו שרגלי נשמות ישראל עמדו כולם במעמד הנורא. בוודאי שקיבלתי תורה.

וכעת, הבה נבדוק את התשובה. גש נא לאותו אדם, ביום מעונן ובלתי מוצלח לדעתו. שאל אותו כעת, האם לדעתך הצלחת לקיים היום את התורה. ובכן, ימים רבים, אולי מרבית ימיו של אדם, משוכנע הוא בהן צדקו, ואף מוכן יהיה להשבע על כך, שלא זכה לקיים את התורה, בכל אופן לא היום. 'הלזה ייקרא לימוד. אילו זכיתי לקיים מצווה נדירה. לעשות עבודה נעלה. כמה פרוטות לצדקה וסדרי לימוד של שגרה, יספיקו אולי לבעל בית. אותי זה לא עושה מרוצה'. נו, כך סבור האיש.

ובכל זאת, כמה דברים הצטברו שם בשולי היום המבוזבז. תפילין הניח מיודענו מן הסתם. גם טלית קטן וגדול. לכאורה נמנע הריקן ממצוות גם מאיסור 'בל תקיף', ומעוד אי אלו לא תעשה. הוא זכה גם לומר כמה מילים של קדושה, קריאת שמע, ברכות. וכל זה איננו שווה. תורה היתה כאן גם היתה. לא היה מי שיקבל אותה. האדם אליו ירדה התורה המיוחדת לאותו יום בלתי מוצלח, לא מוכן לקבל אותה. היא איננה מקובלת עליו.

התורה יורדת לכאן בכל יום. צריך רק להושיט ידיים ולקבל אותה. הציצית שלובש כל יהודי עם שחר, הופכת אותו לעתיר נכסים. כל תרי"ג מצוות כלולים במצווה הפשוטה הזו. התואר 'קרקפתא דלא מנח תפילין' מזעזע גם לב אבן, אף יהודי לא ידלג המצווה הזו, ובכל זאת, לא לכולנו היא גורמת לרקוד. בתורה הזו אותה אנו מקבלים בכל יום, יש לכל יהודי חלק, אחד המרבה בלימוד בעומק העיון. ואחד הממעיט, בשיעור משניות על אם הדרך. ובלבד שהלב יהיה מכוון, שמח ונלהב בקבלת התורה, ומבקש תמיד מה אפשר יותר.

לברך על התורה

שאלה גדולה נשאלה, וחזרה ונשאלה בחללו של עולם. 'על מה אבדה ארץ', החורבן הנורא מדוע זה אירע. שאלו לחכמים ולא פירשוהו, לנביאים ולא פירשוהו. עד שבא הקב"ה ופירשו בעצמו "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". אמר רב יהודה שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י "כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה".

לומדי תורה היו, למדנים מופלגים ויודעי ספר. ובכל זאת לא מצאו בני אותו דור טעם להקדיש ברכה ללימוד התורה. בעיני הלומדים זה נראה חסר טעם לברך על התורה שכבר מונחת בכיסם כבקופסה. לדידם אין בלימוד הזה שום גדר חידוש, אל הדף הזה הם נולדו, על ברכיו חונכו, והם דשים בו בעקביהם כמעט בלי תחושה. אין לכאורה סיבה להתרגשות יתירה. מי יודע אולי זו חלילה ברכה לבטלה. והיו גם כאלו שנמנעו מלברך משום אמת יתרה שהיתה בהם. וכי איך נוכל לברך על התורה, בשעה שאת רובה איננו מצליחים לקיים. ויש שסברו שבעצם אין להם שום חלק של ממש בתורה. ללמוד אינם מצליחים, לקיים בוודאי שלא. ואם כך רק ללעג ולקלס תחשב ברכה שכזו. והטעמים ההגיוניים הללו כולם הביאו חורבן לעולם.

להסכים לקבלת תורה

התורה הקדושה, גם אחרי שבמעמד הר סיני קיבלנו אותה. עדיין שורה עליה מסך של הסתרה ושכחה. וממש כפי שמוטל על כל יהודי לחפש בחדרי התורה את ההלכה וההבנה. כך שומא עלינו לחפש שם גם את אוצרות החיות ושפע השמחה שיעניקו לנו את הכח לשמור ולקיים אותה. שאילולא כן, עלולים אנו למצוא את עצמינו מנסים לזכור מתי היתה הפעם האחרונה בה קיבלנו תורה.

התורה היא ירושה. דומה לארמון ענק. אינספור טרקלינים, פרוזדורים וחדרים. ניתן לבלות באגפיה החיצוניים לאורך שנים, וגם למצוא קצת מטעמים. מי שבכל זאת מנסה ונכנס, יימצא אוצרות נפלאים. כל מה שיכולנו להעלות על הדעת, ממתין שם לפעמים במרחק הושטת יד.

הארמון הנפלא עלול להישאר לנצח חתום. הדימיונות אותן טווינו סביב המושג 'תורה', ההחלטה שזה אמור להתנהל דווקא כך, הם המחיצות החותמות את שערי הארמון. רק הצדיקים באורם הצח והמצוחצח, מסוגלים לגרום לנו להכנס פנימה. הם שמאירים בפני המבקש באמת את הדרך אל החלק המיוחד שלו בירושה.

בני ישראל במסעם במדבר, לא יכלו בשום אופן לגשת להר סיני הישר ממחוזות השיעבוד של פרעה. הם היו מוכרחים קודם להיטהר. מ"ט ימי הספירה וההיטהרות, הסירו מעל הנפשות את זוהמת הדעות הקדומות. ורק אז, כשצנחו מחיצות הדמיון, יכולנו לקבל תורה. תורה שנוכל להגות בה ביום ובלילה. תורה שתהיה מקובלת עלינו בכל מצב.