אולי ייראה מוקדם קצת לדבר כבר עכשיו על פורים, אבל מצד ההכנה לכך, כמעט איחרנו את המועד… ההכנה הקדחתנית לפורים נכנסה בשבוע זה לעיצומה. שכן ביום שלישי התחילו "ארבעים יום לפורים", כשהמשמעות היא: הגיע הזמן להתחיל לצעוק: "ריבונו של עולם, הצילני מקליפת המן עמלק וזכני לקדושת מרדכי ואסתר" – – –

מוהרנ"ת אמר פעם: "מי שצועק ארבעים יום קודם פורים שיציל אותו הקב"ה מקליפת המן עמלק – זוכה להארת מרדכי בעת קריאת המגילה". אימרה זו הפכה להיות מנוע אדיר, שמתניע אלפי לבבות להתכונן לקראת היום הגדול של פורים, בגעגועים ובזעקות גדולות ומרות, כפי שעשה מרדכי בשעתו ברחוב העיר.

זוהי צעקה שפורצת מעומק הלב ומהדהדת בימים אלה ברחבי היערות, מפיהם של אלו שעדיין מאמינים שיש סיכוי להינצל מקרירותו של עמלק, ולהתחיל מחדש לחיות חיים של התלהבות ושמחה בעבודת ה'.

שכן, גם היום אנו סובלים מהמן, וגם השנה אנו מצפים לנס פורים, כמו בימים ההם בזמן הזה שקרה הנס בזכותו של מרדכי שיצא לרחובה של שושן הבירה וזעק זעקה גדולה ומרה; "ועיקר הנס של פורים על ידי מרדכי, היה על ידי ריבוי הצעקות וזעקות שצעק להשם יתברך, והכניס גם בישראל לזעוק ולצעוק הרבה להשם יתברך" (ליקוטי הלכות, פורים ו, ו) – כך גם השנה, מצפים לנס בזכותם של השומעים בקול הצדיק וזועקים זעקה גדולה ומרה.

כי "כמו שעשה מרדכי כשעמד עליהם המן הרשע ימח שמו, כן אנחנו חייבים בכל דור לצעוק מאד להשם יתברך, על כל הגזירות. וה' הטוב ישמע שוועתנו ויבטלם ויהפכם לטובה" (חיי מוהר"ן, רעז).

* * *

הצעקה היא עצה עתיקת יומין; היא מופיעה כמעט בכל פרק בתהילים. אך לאחרונה היא הפכה להיות 'סמלית' יותר… כשמדברים היום על 'צעקה', לא מבינים בהכרח שאכן צריכים 'לצעוק' לה'. כיום אפשר לומר שוב ושוב: "קולי אל אלקים ואצעקה"; "קולי אל ה' אזעק"; "זעקתי אליך ה'" – ולא לקלוט שאכן צריך לצעוק. אפשר גם לומר בכוונה עצומה את הפסוק "יגעתי בקראי ניחר גרוני", בו בזמן שהגרון רחוק עדיין מלהיות צרוד מצעקה ותפילה. אך רבינו הקדוש לא השלים עם כך; הוא רצה להוליך אותנו בדרכו של דוד המלך בתמימות ובפשיטות: לצעוק אל ה', עד שהגרון אכן יהיה ניחר. וכפי שמספר מוהרנ"ת:

"פעם אחת הייתי קובל לפניו על עניני, והייתי אומר לפניו בדרך קובלנה: 'יגעתי בקראי ניחר גרוני כלו עיני מייחל לאלקי'… ענה ואמר לי: 'הלא אם דוד המלך עליו השלום אמר 'יגעתי בקראי ניחר גרוני' – היה כפשוטו, שכבר קרא כל כך עד שהיה עייף ויגע ממש בקראו, וניחר גרונו ממש בפשיטות, אבל אתה, תהילה לא-ל, עדיין אתה בכוחך'…" (חיי מוהר"ן, תקמה).

ואכן, מוהרנ"ת היה נאמן לדברי רבו, ו"היה עוסק הרבה בתפילה ובתחנונים בתמימות ופשיטות גדול. כי היה רגיל לומר בכל יום מזמורי תהלים הרבה, ובהתעוררות גדול ובבכייה עצומה, ובקולות וצעקות גדולות ומשונות, ובלב נשבר באמת כזה, אשר לא יאומן כי יסופר" (עלים לתרופה, הקדמה).

וכשם שחיזק רבינו את גדולי תלמידיו לצעוק אל ה', כך גם האיר בלבם של הרחוקים לאחוז בנשק הזעקה, "ואמר, כשנופלין לפעמים לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם – צועקין וצועקין וצועקין" (שיחות הר"ן, קכט) – – – "ואפילו כשמונחים בשפלות גדול מאד, אף על פי כן, צעקה בעלמא שנותנין, אף על פי שתיכף ומיד נפסק – גם זה אינו נאבד. ואפילו הצעקה מבטן שאול, גם כן אינו נאבד" (חיי מוהר"ן, רעא).

בכך חידש רבינו את עבודת הצעקה, שלא תיזכר רק בספר התהילים, אלא תישמע ותהדהד גם היום; הוא הפך אותה למשהו מעשי ואקטואלי.

* * *

האמת, שה"זעקה גדולה ומרה" קיימת בלבו של כל אחד. אין צורך לייצר אותה. רק צריך לבטא אותה בפה. הלב רותח כבר מכאב וצער, אלא "שצריכין להפוך החמימות הבוער בלב מריבוי הצרות; להפוך הכל לתפילות ותחינות ובקשות וצעקות להשם יתברך בחמימות הלב, בבחינת 'חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני'" (ליקוטי הלכות, פורים ו, ו).

מי מאתנו אינו מרגיש בלבו זעקה מרירה?! הצרות והאסונות, הגזירות והטרגדיות, ההתמודדויות והמעידות, גורמות לכולנו מרירות בלב. אך מעטים הם אלו שהופכים את המרירות שבלב ל"זעקה גדולה ומרה". רובנו משאירים אותה בלב, וכך הופכים להיות טרף קל לשיני העצבות והייאוש של עמלק.

אבל מי שיש לו שכל, מקשיב לקולו של הצדיק, ומתחיל כבר עכשיו לנקז את המרירות שבלבו, בזעקות גדולות ומרות. וכך, לא רק שאינו נופל לידיו של עמלק, אלא גם מכניע אותו.